רינה שני: הגורו שהקדימה את זמנה

בשנות השישים היא הפילה ברשתה להקות של אנשי רוח ובוהמה בתל אביב. בשנות ה‭70–‬ היא עזבה לקליפורניה, נולדה שם מחדש, וכשחזרה הקימה קומונה רוחנית שמשכה אליה מאמינים ורודפים. אחרי שאחד מתלמידיה שלח יד בנפשו, בחרה להרחיק עד הודו שם יש מי שמשוכנע עד היום שהיו כאלה שרצו במותה. ניסיון לפענח את סודה של המלכה הזוהרת

שרית פוקס | 13/10/2008 9:51  
רינה שני.
רינה שני. עטיפת האלבום "ביום שקוף רואים לנצח".

אפילו יורם קניוק, הסופר הנערץ, מתקשה להתמודד עם השדים. "שרית‭,"‬ אומר קניוק, "אני מוכן לזחול למענך לאורך כל רחוב בילו‭,"‬ רחוב מגוריו, "רק אל תבקשי ממני לדבר על רינה שני. קשה לי לדבר עליה. ראיתי אותה בשמחותיה ובקלונה. ראיתי דברים. היא היתה חלק מחייהם של המון אנשים. לא. אני לא יכול‭."‬

"אני לא אדבר עליה לעיתון‭,"‬ אומרת לי הבמאית עדנה שביט, חברה קרובה של שני, שגרה איתה ברחוב הירקון בשנות השישים ואחר כך היתה שכנה שלה ביפו. "אני אכתוב עליה ספר בעוד חמישים שנה‭,"‬ היא אומרת בקול אפלולי. שביט תהיה אז בת קצת יותר ממאה.

הסופרת אידה צורית אספה חומר לכתיבת ביוגרפיה על שני, שהיתה חברה שלה. היו לה ארגזים של מכתבים. אבל משפחתה של שני, אחיה ובתה, לא התלהבו וצורית ויתרה.

זכרה עדיין מטריד את האנשים שחלפו בחייה, כשהיא המשיכה בדרכה אל תוך עצמה. כשאני מעלה את שמה באוזני אנשים קרובים לגיל שמונים מהבוהמה הספרותית שהיתה רעננה וחשובה בשנות השישים בתל אביב, או בפני בני חמישים או קצת יותר, שהיו תלמידיה או מאהביה, או גם וגם, הם מאבדים את שלוותם. נזכרים בקסם המהפנט, ביופי שאינו מכאן, אבל גם ביכולת שלה לחולל שינויים, להשפיע, להתערב בחיי האחרים ולהשאיר עליהם סימנים לתמיד.

לאחרונה יצא האלבום. "ביום שקוף רואים לנצח‭,"‬ לחן וביצוע של שיר אום, מתלמידיה של שני, למילותיה. לו חיה היום היא היתה בת ‭.71‬ בערך בת גילה של דליה רביקוביץ, בוגרת בשבע שנים מיונה וולך. כמשוררת קראו לה רינה שני. כמורה רוחנית, קראה לעצמה ריין שיין. התרגום לעברית: מלכה זוהרת. ריין בצרפתית. שיין באנגלית. "לא, אני לא יכולה לדבר עליה‭,"‬ אומרת לי אמנית, חברתה של שני מילדות, "כי אהיה חייבת להגיד דברים רעים‭."‬ "אז אל תגידי דברים רעים‭,"‬ אני כמעט מתחננת, "תגידי דברים אחרים‭."‬ האמנית מרחמת עליי קצת ומזמינה אותי למרפסת שלה. בכל זאת אני לומדת גם ממנה כמה דברים.

רוח טורדת של אישה שאת אפר גופה פיזרו מאמינה בהודו לפני 25 שנים, השתלטה עליי, הודפת אותי לרוץ בעקבות משוררת, מתרגמת ומנהיגה רוחנית. לנסות לפענח את סודה של מי שנמלטה ממרדפי המשטרה ומהוועדה שהקימה הכנסת לחקר הכת שריכזה סביבה, נעה בין קליפורניה, ישראל והודו, מוקפת צעירים מעריצים. "נדמה לי שבהודו יש אפילו יותר מדי הודים. מי צריך גם אותך שם‭,"?‬ שאל אותה ידידה הטוב יוסל ברגנר, שחילץ אותה לא פעם ממעצר יחד עם ידידו המחזאי נסים אלוני. אבל גם הוא לא הצליח לעצור את המסע האחרון שלה.
חדרה: ילדות של חלומות שבורים

רינה שני נולדה לתוך חלומותיה השבורים של אמא משכילה. האם, רעיה, חלמה להשתלב באליטה הישראלית, והיתה גאה לספר כיצד לן ז'בוטינסקי בבית הוריה בליטא, אבל מצאה את עצמה מנהלת מסעדה בחדרה לצד בעלה, שהיה כבר חולה שחפת כשנולדה הילדה רינה. לימים סיפרה שני לחברותיה כמה תיעבה לשמוע את השפה הגבוהה שהקפידה אמה להפגין, כדי שלקוחות המסעדה וכל האחרים יידעו כמה היא תרבותית.

הבת היפהפייה והמוכשרת שעבדה במסעדה היוותה עבור האם תזכורת להחמצת חייה, ונראה שבין השתיים התפתחה מערכת יחסים של שלגיה והאם החורגת. פעם סיפרה לאחת מחברותיה התל אביביות איך היכתה אותה אמה בקפיץ הווילון שתלשה מהקיר וכיצד זרקה אותה מהבית ואילצה אותה לישון ברחוב. קשה לדעת כמה אמת יש בסיפורים, קל לאתר את האיבה שחשה בשירים שכתבה.

חברת ילדות של שני, אמנית שהעדיפה לא להזדהות בכתבה הזו, זוכרת איך פגשה לראשונה את הילדה רינה כשהגיעה עם הוריה לבקר בת של מכרים

מליטא שחיה במעון, כי אביה חולה שחפת ונסע להתרפא, ואמה נאלצה לעבוד בעבודות פיזיות. איזה עבודות פיזיות? החברה החליטה לא לפרט.

האמנית זוכרת איך הגיעו למוסד ואיך העמידה אחת המטפלות את הילדה לראווה "כמו בובה‭."‬ יופייה של הילדה ארוכת השיער והמתולתלת המם עד כאב, היא זוכרת, "כמו פנינה אבודה במצולות‭."‬ ייתכן ששני לא סלחה לאמה על ימי המוסד ואולי התכוונה לבדידותה במוסד כשכתבה: "אלוהים אלוהים/למה אין אתה בא/לעזור לנו לחצות את החדר בחושך/איפה אתה‭."‬

מהמקום הזה אני מנסה לקטוף את האפשרות הכמעט בנאלית להבנת חיי שני המאוחרת, שאהבה להגדיר את מאמיניה כ"ניצולים‭,"‬ ניצולי הורים. כי הורים, כך אמרה, מכאיבים תמיד. היה בזה מין עירוב בין החוויה האינטימית שלה לבין השפעת ילדי הפרחים האמריקנים שמרדו בדור ההורים ועישנו גראס כדי להתעלות מעל המציאות החומרנית של הוריהם.
צילום: אלבום משפחתי
צילום: אלבום משפחתי 
 
פעם, בתחילת תקופת ההוראה הרוחנית, הגיעה לבקרה במרכז שהקימה במגדיאל ידידתה הוותיקה, הסופרת אידה צורית. שני התבוננה בפנים של צורית במבט חקרני והסבירה: "אני מחפשת בפנים שלך את נקודת האמא הרעה‭."‬ "אין אצלי נקודה כזאת. לא לכל אחד היתה אמא רעה‭,"‬ אמרה לה צורית. "אין דבר כזה. לכל אחד יש‭,"‬ ענתה שני בפסקנות. ולבסוף הפכה שני לאמא גדולה בעצמה. מנצחת. אלוהית.

דיזנגוף, תל אביב: המוזה של המשוררים

כשבגרה שני עברה מחדרה לתל אביב עם המחזאי בן ציון תומר, ששמע עליה מהמורה שלה לספרות בתיכון. תומר הכניס אותה לחוג החברתי הסוער של בתי הקפה ברחוב דיזנגוף: "קליפורניה" (בבעלות אייבי נתן) ו"כסית" (בבעלות חצ'קל איש כסית‭.(‬ מרכז הבוהמה של סוף שנות החמישים היה תערובת מוזרה של אמנים, פקידים של בן גוריון ומעט גנרלים. בצבא שירתה כקצינה, וכשהשתחררה נסעה ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה בירושלים. שם פגשה את משה לזר, מי שיקים מאוחר יותר את הפקולטה לאומנויות בתל־אביב.

לזר, גבר מוצק בעל מראה לטיני, כושר רטורי מדהים ועבר לא פשוט (הוריו החביאו אותו במנזר בימי מלחמת העולם השנייה, והוא גדל כנוצרי עד סוף המלחמה‭,(‬ חנך את שני כמשוררת. הוא קישר אותה עם ידידתו לאה גולדברג שגם נתנה את השם לספר שיריה הראשון של שני: "עיר זרה‭."‬ הספר ראה אור ב-1961 ושני, עכשיו כבר משוררת, המשיכה לדרכה, משאירה מאחוריה את משה לזר. לזר הדואב נסע ללימודים בפריז, שם כתב שיר על הבטחה שהופרה. כעבור שנים יבצע את השיר שמעון ישראלי, בתוכנית שביים המחזאי נסים אלוני, שהפך בינתיים לידיד של לזר ושל שני - כל אחד מהם בנפרד.
יופייה של שני היכה במתבוננים בה ככישוף. יופי בלתי מושג וחמקמק. ב-1964 נסעה לטייל באיטליה עם חברתה תמרה ריקמן, שלמדה אמנות ברומא. ברציף הרכבת בדרך לוונציה עלתה בדעתה של ריקמן מחשבה מצמיתה: "פחדתי שמישהו יבוא להרוג אותי כדי שיוכל לאנוס את רינה‭."‬

זיכרונות על יחסים מסוכנים

חסרת רכוש או כסף היתה נודדת בין דירות. לפעמים, כששאלו אותה "איפה תגורי‭,"?‬ היתה עונה: "אלוהים גדול‭."‬ לפעמים היתה שואלת אם אפשר ללון שם לילה ונשארת לכמה לילות. "לפעמים היתה מתקשרת אליי בטלפון ובוכה שעות‭,"‬ זוכרת חברתה אידה צורית. היא נראתה כילדה אבודה שמחפשת בית ואהבה, זוכרים אחרים.

אבל, כמה מדהים, באחד השירים שכתבה באותם ימים רחוקים של שנות השישים, סיפרה לעצמה בדיה שהיתה רוצה להגשים. בחזונה ראתה עצמה אלה מוקפת מעריצים, לבושה בשמלה לבנה. "הבדיה הזאת בה אני חולפת/ בשמלה לבנה, מלטפת את המון/ הפנים הנוהרים לטבוע בפני‭/,‬ צמורת חיוכים ומשיקה עיניים, בשמלה/ לבנה מרפרפת וזרועות חשוקות‭."...‬ תמונה מדויקת של דמותה בשליש האחרון של חייה.

בבוהמה התל אביבית ידעו כולם כי כשמכניסים את שני הביתה, משהו עומד להתערער שם. אני אומרת "משהו" כי אף אחד לא רצה לגלות לי מה בדיוק ועד כמה. שני היתה משעשעת, מרתקת, משכילה, מלפפת את שומעיה במילים קסומות, בתנועת קול גלית, עולה ויורדת, כמעט מהפנטת. שוב ושוב שמעתי על הנוהל שהיה מתקיים אז בבתים שאירחו את שני: בת הזוג, מוטרדת מהשפעת האורחת על בן זוגה, היתה פורשת לחדרה לישון, מקווה שבן הזוג יצטרף. אלא שזה, לרוב, כלל לא נרמז. מהופנט היה יושב עם שני עד אור הבוקר. שני לא הציעה מיניות גלויה וגם לא התעניינה בה אז. הגברים לא נזקקו להצעה מפורשת. ויש מספרים כי כשיצאה פעם מהמקלחת, התיישבה דווקא ליד המארחת, סופרת תל אביבית, במגבת שאינה מכסה ורמזה לה משהו, כך הבינה הסופרת. כן, היו גם שמועות על נטייתה לנשים. ולמרות כל זאת, המשיכו להזמין אותה. הבוהמה הישראלית הצעירה אהבה שתייה ומשחקים מסוכנים, ואולי היתה שני על תקן אפרודיזיאק לזוגיות שהתעייפה.

בארמון של דן איתן

האדריכל דן איתן ושותפו יצחק ישר, מי שעיצבו את מוזיאון תל אביב ואת הכור הגרעיני, מבני ציבור רבים ושיכונים ציבוריים, היו מעמודי התווך של החוג. הסופרת רחל איתן, אשתו הראשונה של דן איתן תיארה אותם במיאוס בספרה "שידה ושידות" שיצא לאור ב-‭.1974‬ דן איתן מספר שפגש את שני לאחר הפרידה מרחל בקפה קליפורניה ברחוב דיזנגוף. לדבריו, התפתחה ביניהם ידידות. היא סיפרה לו שאין לה שום זיכרון ילדות. שהכול נמחק. יום אחד טיילו בצפון תל־אביב, ושני נעצרה מול בניין אחד, מוכר לה. התאמצה עוד קצת ונזכרה במוסד ששהתה בו שנה.
 

דן איתן
דן איתן צילום: שלמה דחמני
אחרי כמעט שנה של ידידות, זוכר איתן, הפכו לזוג וחיו יחד מאמצע שנות השישים ועד תחילת שנות השבעים, אז גם נולדה בתה היחידה תמי. איתן שיכן את אהובתו בבית הארמון שבנה - מבנה יפואי מהמאה ה-19 שחכר מהכנסייה היוונית, רב מפלסים וכניסות, שמחלונותיו אפשר לראות את הים עד לחוף אשדוד.

שני, שזכתה להגדרה "בעלת בית‭,"‬ מתוארת שם כמין גברת בורגנית עם חיבה לאקזוטיקה, ש"אוספת שמונצעס דקורטיביים, מדלגת בקלילות ומשתפכת בהללויה על יצירת הבית‭."‬

אבל גברת הבית היתה נסיכה ומשוררת, ולא עברו שנים רבות עד שחשה כלואה בתוך טירת הקסמים.

עם רוטבליט בקליפורניה החולמת

לאן הלכה רינה שני כשיצאה מהארמון? אל העולם הפתוח. בחיפוש אחר החוויה העילאית, האקסטזה, ההתפשטות מן הגשמיות, הלכה לגור בכפר שמריהו ובנוף ים והתגוררה שם בבתים דמויי חורבה שקישטה ברקמות ובתחרות. באותם ימים פגשה את יעקב רוטבליט. רוטבליט, קטוע רגל מקרבות 1967 (הוא פיקד על מחלקה בגדוד 63 של החטיבה הירושלמית )‭, היה אז בתקופה לא פשוטה. שיר השלום שכתב ושלהקת הנח"ל ביצעה ב-‭,1969‬ שטף את הארץ כתפילה, הפיל עליו כוכבות עם גוון משיחי קל, אבל הוא היה במצוקה. שני הבטיחה שתציל אותו. רוטבליט חושב שהיא עמדה בהבטחה: "כשאתה יוצא מבית חולים, אומרים לך: 'זהו, המלחמה נגמרה, עכשיו אתה בריא‭,'‬ אבל המלחמה לא נגמרת. גם בעניין הנכות שלי, רינה היתה משמעותית. הייתי בתוך פקעת רגשית, היא פתחה דברים שנעלתי שנים קודם: הפציעה, הילדות. היו שיחות, בדיקות, התנסויות. היא עזרה לי לצמוח, להתפתח, אני מברך על היותה בחיי‭."‬
 

 יעקב רוטבליט.
יעקב רוטבליט. נאור רהב
אני מתקשה לקבוע פגישה עם רוטבליט. הוא קובע פגישה בקול רפה ומבטל, קובע ומתחמק, עד שאני מבינה שהוא מעדיף לא להיפגש. אנחנו מדברים בטלפון. "החיים לא איפשרו להישאר ביחד, בשלב מסוים כבר לא התחברנו באותו אופן‭,"‬ אי אפשר לטעות בקולו, "לצערי היא נפטרה. לו ישבה באיזו פינה הייתי שמח לראות אותה. לדבר איתה ולא איתך‭."‬ אני מתעלמת מהעלבון ומבררת אם נכונה האגדה ששני דרשה מהקרובים לה להפגין את נאמנותם באמצעות מחיקת עברם, אם נכון שקרעה לגזרים טיוטת רומן שכתב ולא חזר אליו מאז. רוטבליט אומר ‭":‬אני לא מודה ולא לא-מודה‭."‬

כשנפגשו היה רוטבליט בשל כמוה לצאת לעולם הגדול של ילדי הטבע. שניהם משוחררים מכבלים בורגניים ומדאגות לרכוש, מעשנים סמים - גם פסיכדליים כאל.אס.די - שמרחיבים את תודעתם ומשרים עליהם שמחה ושקט, ומרבים להאזין לרוקנרול (וגם לבלוז ולקאנטרי‭.(‬ "כסף אינו מדבר, הוא מקלל‭,"‬ שר בוב דילן. וגם: "מי שלא עסוק בלהיוולד, עסוק במוות‭."‬ הביטלס אימצו את המהרישי כגורו. שני ורוטבליט יצאו להיוולד מחדש בקליפורניה, המרכז של ילדי הפרחים.

המסע התחיל ב-1973 והסתיים ב-‭.1975‬ בזמן המסע לקליפורניה שני לוקחת אל.אס.די ומדווחת על גלי הארה שהיא מתארת כך: "זוהי חוויה טוטלית, כאילו שמסתכלים בזכוכית מגדלת על בני אדם‭...‬ זה היה פיצוץ של מודעות. כל דבר אני מרגישה ויודעת‭...‬ האל.אס.די הביא אותי להארה. כך קרה לבעל שם טוב, לשמעון בר-יוחאי. יצאתי מהמערה, גיליתי את ה'אני' האמיתי שזהו אלוהים‭...‬ גיליתי את כל הקוסמוס, וכל הצעיפים ביני לבין אלוהים נעלמו‭."‬ וכך מתה רינה שני ונולדה ריין שיין. רוטבליט החל לאבד קשר. "לא יכולתי להתלוות למסע שלה‭."‬ רינה שני המשיכה במסע והחלה להפוך לגורו. רוטבליט חזר פגוע וזועם. כעבור 33 שנים הוא אומר לי: "היא היתה חכמה, רצינית, מעמיקה. אני לא חושב שהיה בה זדון. אולי מאוחר יותר‭."‬ איך אתה מבין את ההארה שלה, את הקרבה לאלוהים?
אני מתעקשת. רוטבליט רוטן: "מה אתם רוצים ממני. אני כבר פגר‭."‬ אחר כך הוא מתרצה קצת: "אין ספק שחוותה דברים שאנשים חווים, בני אדם מצליחים לחוות את האלוהי. העולם מלא מסורות דתיות. אל.אס.די פותח דברים בתודעה, אתה מתחבר למהות אינסופית‭."‬

ויש שמשתגעים.
"יש כאלה שמשתגעים. אין ספק. יש דברים שאנשים לא יכולים להכיל אותם. צריך הדרכה וליווי. אלה דברים שיכולים לגרום להתפרקות. ככה זה, יש אנשים שיודעים לרכוש ידע וללכת. ויש שנהיים תלויים ונשברים‭."‬

ריין שיין מקימה חצר בזכרון יעקב

בשלב הזה האמינה רינה שני שיש לה כוחות ריפוי ושהיא יכולה להעביר פסיכואנאליזה כמו זאת שעברה אצל פרופ' א' בירושלים. לימים ישאל אחד הגברים בחייה את פרופ' א' מה דעתו על אמונתה של רינה שהיא יכולה לרפא אנשים. הפרופסור השיב: "אחד המאפיינים של המחלה שלה הוא ביטחון שהיא יודעת לטפל באנשים אחרים‭."‬

היא היתה כבר בת ארבעים כשעברה להתגורר בבית נטוש במושבה מגדיאל, ברחוב האהבה, שם שנתנה המועצה המקומית לרחוב. לשכניה, זוג אמנים, היא מציגה את עצמה כמטפלת בעלת כוחות ריפוי מיוחדים. הבעל ישי מתאהב בשני וממהר להפיץ באזור את השמועה שיש לאן לעלות לרגל. בעקבות טיפול זוגי אצל שני מבהירה המטפלת לזוג: "אינכם מתאימים‭."‬ השניים נפרדים, ישי הופך למאהב של שני (שיין‭,(‬ אשתו הופכת לסייעת שלה.

הבית הופך למרכז של נאמניה הצעירים. היא מביאה לשם השכלה עצומה וידע לשוני מפליא, שואלת מונחים מהיהדות, מהנצרות ומהבודהיזם לצורך ההטפה נגד ההשתעבדות להורים הביולוגיים ובעד החופש להיוולד מחדש. היא מתייחסת לעישון מריחואנה וחשיש כאל עבודת קודש ומאמינה בחיים של צניעות. שני הדריכה את כולם לאכול מעט כדי לכווץ את הקיבה ומעבודות מזדמנות הרוויחו הצעירים די כדי להביא לבית מזונות צמחוניים. הכסף שנתנו להם הוריהם מימן לפעמים את שכרם של עורכי הדין צבי לידסקי וציון אמיר, שהמירו מאסר בפועל על החזקת מריחואנה במאסר על תנאי.

את השחרור מהחיים הקודמים נוהגים לחוג שם בהחלפת שמו של התלמיד שריין בוחרת בעצמה ובכניסה לחדרה משתחווים לה קלות.

גבי זוהר, עובד סוציאלי (ועיתונאי‭,(‬ הצליח בשנות השמונים לעורר את אמונה של שני. הוא השתתף בכמה מפגשים של הקבוצה שלה, ראיין אותה (ל"על המשמר‭("‬ וגם הצליח, באחד ממעצריה, להפגיש בין ההורים לילדיהם. ב־1992 פרסם את ספרו "האושר אין לו סוף‭,"‬ על כתות בישראל, ובו כמה פרקים על רינה שני. זוהר מספר שכשהגיע לבית של שני בזכרון יעקב שהיה מוקף צמחיית קנאביס הודי, ראה אשה בשנות הארבעים לחייה, בשמלה לבנה ופרחים רקומים, אניצי שיבה בשיערה ומשקפיים עגולים. על התקרה היתה חופת מצנח ענקית. על הקירות היו תלויות שרשראות משובצות מראות קטנות ומי שישב שם יכול היה לראות את פניו מוכפלים בהמון מראות.

"ההורים שלכם אשמים בכל הכאבים שלכם"

רוב הצעירים סביב שני היו צעירים שטרם סיימו לסמן את הגבולות בינם לבין הוריהם ולגבש אישיות משל עצמם. שני, בעלת התחושה החזקה שההורים הם מקור הרע, נתנה תשובה לצעירים בודדים בעלי הערכה עצמית נמוכה המחפשים שייכות, שבורי אהבה, ניצולי טראומה כלשהי. היא הפכה להיות להם לעוגן. אבל משהו שם התחיל לבעבע.

א' מרמות השבים, מוזיקאי מחונן, תלמיד מצטיין, שעל מה שהתרחש בנפשו באותה תקופה אין לנו מושג (ההורים תיארו אותו "קצת פורק עול אבל נורמלי‭,("‬ הגיע לשני בגיל 17 ואיבד שם את שפיותו. "אתם לא ההורים שלי, אני לא מכיר אתכם‭,"‬ אמר להוריו כשחזר מהקבוצה כעבור חודשיים. ההורים נפגשו איתה ואמרו לה שהיא הורסת את בנם. כעונש הגלתה אותו שני לכפר יובל, לרעות כבשים.

א' התחיל להתפורר. הוא נהג לעמוד בכפר יובל עם הפנים לכיוון זכרון יעקב, לשם עברו בינתיים שני ומאמיניה, ולהתפלל. פעם מצא אותו אבא שלו זוחל על הכביש רטוב ועטוף בשמיכה. הוא צעק ‭":‬אני בא מזכרון, אני מלא! מלא תורה כרימון! מלא סמים! מלא השראה‭."!‬ כשנחתו פגזים במלחמת לבנון בכפר יובל, ניצב מולם חשוף והכריז שהוא מחוסן מפגזים. לבסוף אושפז.

בן זוגה של שני באותה עת, ומי שנשא בתפקיד הכהן הגדול, הוא יובל א‭,'‬ אז בן ‭.18‬ יום אחד עצרה אותו המשטרה, ובזמן המעצר צרח לעזרת אלוהים (לחברים שלו סיפר שהעמיד פנים שהוא משתגע כי העכברים שיגעו אותו‭,(‬ אושפז, הוברח על ידי חבריו שהחזירו אותו לשני, עד שזוהר, בתפקיד המטפל מטעם הוריו, שכנעו את שני להחזירו לאשפוז. מאז חזר בתשובה ונבלע בסמטאות מאה שערים.
 

רינה שני
רינה שני צילום: אלבום משפחתי
גבי זוהר, שמתמחה מאז ועד היום בטיפול במשפחות שילדיהם הצטרפו לכת, מסביר זאת כך: "שני בנתה להם סוציאליזציה חדשה בזמן קצר. הטכניקה של הפרדת הורים מילדים היא משימה יעילה ואכזרית. לדעתי זו היתה טכניקה שהיא למדה בקליפורניה: אתה ממיר את המשפחה הגרעינית במשפחת ריין שיין. אצל הצעיר מתחולל שינוי אישיות דרמטי בזמן קצר. אפשר להשוות את זה להלם קרב. תהליך אינטנסיבי של שינוי אישיות יכול לגרום לאיבוד שפיות זמני או תמידי‭."‬

תמר של החתולים

"אני חולת נפש‭,"‬ אומרת לי תמר (שם בדוי‭,(‬ כשאני מגיעה לביתה ברמת גן. "מקדישה את חיי לחתולים. אמא חושבת שהשתגעתי בגלל ריין‭."‬ עשרה חתולים מקפצים בדירת החדר ברמת גן שקנתה לה אמה. תמר, בת ‭,46‬ מסתובבת ביניהם, נוזפת, מלטפת, משבחת. "אוי, היפיוף שלי מתכנן בריחה‭."‬ היא מנתרת באוויר בעקבות החתול הבלונדיני "פרסי" שהוא נכד של החתול האפור ענן. לענן יש שתי נינות כחולות. כן, כחולות, היא אומרת, איתן היא אוהבת לישון על המיטה המוגבהת, שאליה מוביל סולם.

תמר לוקחת תרופות פסיכיאטריות, מוכרת כחולה על ידי הביטוח הלאומי, מבקרת במועדון אנוש לפגועי נפש, ומשלימה הכנסה בעבודות ניקיון. עד שהגיעה אל סביבת רינה שני היתה שחקנית מחוננת בתיאטרון צה"ל. בבית הספר תלמה ילין זוכרים את הכישרון הקומי הנפלא שלה, וגם את יופייה. מאז בית ספר עממי היתה חברתה הטובה של השחקנית דליה שימקו, שתיהן חלמו מגיל 12 איך יזנקו אל הכוכבות. תמר נשמטה בדרך. שימקו אומרת ש"שני גמרה לי חברת נפש. לא היה לי מספיק כוח מולה. לא היתה לי אלטרנטיבה להציע‭."‬

חבר של תמר בתקופת הצבא, שיר אום, הוא שהביא אותה לבית של שני שהיה אז במושבה מגדיאל. "הגעתי אל הבית היפהפה, המשכן: בדי משי סיניים כחולים היו תלויים על הקיר, הקירות היו מצופים זהב, תמונת הסעודה האחרונה של ישו על הקיר, הפסנתר הבריק, ריין לבשה בגד שכולו רקמת פרחים ואיתה היה יובל שלבש קטיפה אדומה. הם נראו כמו נסיכים. האווירה היתה קסומה, תל אביב לא נראתה משם משהו. עישנתי גראס שנתנו לי וריין עזרה לשיר להיפרד ממני‭."‬

"את מתכוונת שריין הפרידה ביניכם‭,"?‬ אני שואלת. "לא, הוא רצה להיפרד ממני עוד קודם. אי אפשר להאשים רק את ריין במה שקרה לי. זה יותר מורכב. הייתי גרופית של שיר, ריין מתה על שיר, היא קראה לו לקבוצת המתקדמים, אמרה שהוא ספידי, תופס מהר, ושאני פחות. אותי הרחיקו. שיר נסע עם ריין להולנד. הוא הכיר שם בחורה‭."‬ תמר הודפת ריגוש ישן שעולה בה, זיכרון ההשפלה, שיברון הלב. "ריין לא אשמה שאנשים לא התחברו איתי‭,"‬ היא אומרת, נזכרת בתקופה שניסתה להתקבל לקבוצת המאמינים של ריין אף על פי שהחבר שאהבה כבר לא היה איתה. "התחלתי להאמין באלוהים.

התפללתי כל בוקר בזריחה. ריין האמינה בכל הדתות. עישנו מלא גראס בפגישות איתה. היא אמרה על עצמה שהיא ראי נקי, שמי שמתבונן בה רואה את עצמו. סיפרנו לה חלומות והיא ניתחה וכיוונה. פעם היתה לי הזיה, אולי בגלל הגראס. ראיתי אותה כמפלצת. 'את המפלצת‭,'‬ היא אמרה לי, 'כי אני הראי שלך‭.'‬ "בזכרון יעקב התחלתי לדבר בסגנון הדיבור של ריין, לכתוב בכתב היד שלה‭."‬

עם הזמן החלה להיחשף אצלה סכיזופרניה פראנואידית. "השתגעתי. התאשפזתי כמה פעמים. היו לי כל הזמן הזיות על משטרה‭."‬

"את חושבת שהיו לך נתונים לחלות עוד קודם‭"?‬ אני שואלת. "אני לא יודעת אם אנשים הגיעו לשם משוגעים קצת, או שחלקם קצת השתגע. האמת שלא היו לי חברים טובים לפני שהגעתי לריין, לא היה לי מה להפסיד. ואז, כשעזבתי את כל מה שהכרתי בבת אחת, שוב לא התקבלתי לחברה שמסביב לריין‭."‬ תמר מנתחת את השבר של חייה ומסכמת: "רק החתולים נשארו‭."‬

אמא של תמר עמדה בראש קבוצת ההורים המודאגים, אבל היא לא היתה היחידה. בהלת ההורים היתה עצומה. גם הזעם והעלבון. במפגש בין ההורים למאמינים, בימי מלחמת לבנון, הטיח אחד ההורים בפני הבן שלו: "אתה צריך עכשיו להיות על הגבעות בלבנון עם הצבא ובמקום זה אתה בכת‭."‬ הבן צעק אל האב: "אתה מעדיף את הבן שלך מת על פני קבוצת רינה שני‭,"?‬ "כן‭,"‬ השיב האב. "לתלות אותה, לקבור אותה, להגלות אותה מהארץ‭,"‬ דרשו ההורים בפגישות של קבוצת ההורים. בלחצם הקים שר החינוך זבולון המר ועדה שתבדוק את פעילות הכת. המשטרה עצרה אותה והיא שוחררה בערבות.

המאהב שנבחר לעדות

שני נראתה בלתי מנוצחת. מהמעצרים ומהמאסרים השתחררה בעזרת ידידיה מהבוהמה הוותיקה. יוסל ברגנר חשב שמדובר בשיגיון לא מסוכן. "אני לא חושב שהיא כל כך מסוכנת‭,"‬ אמר לעיתונאים, "נכנס לה לראש שהיא יכולה לעזור, שיש לה כוח לזה‭."‬ "היא לא נראית לי מכורה לסמים‭,"‬ אמר המחזאי נסים אלוני "בסך הכול זו התבוננות של אדם לתוך עצמו. הרהור פנימי‭."‬

עד המקרה של מוקי. מוקי, נער עגול פנים עם גיטרה מקיבוץ בדרום הארץ, עזב את הלימודים בשמינית כדי להצטרף לחבורה של שני. שני עבדה איתו כתראפיסטית והוא עבר לידה מחדש, כך הסביר להוריו, ושינה את שמו לשוהם. הוא הסתובב לבוש חצאית אדומה, חולצה רקומה וסרטים צבעוניים בשערו. בקבוצה של שני דיברו על הצבא כגוף אלים, אויב האהבה, ומוקי שהגיע עם הסיסמאות האלו ללשכת גיוס, קיבל פרופיל נמוך וגיוסו נדחה.

עברו שנתיים, שני ישבה אז במעצר והקבוצה נראתה מתפוררת, מוקי חזר לקיבוץ ונקרא להתגייס. ביום הגיוס, ירה בעצמו ברובה טוטו שהיה בבית המשפחה. במשך כמה ימים הוא גסס בבית חולים בבאר שבע ומת בלי להשאיר מכתב.

ההתאבדות של מוקי טלטלה אותה. היא הלכה ואיבדה את זוהרה. הסופר חנוך ברטוב, שפגש אותה באותה תקופה, כתב אחרי מותה: "ואני מוסיף לראותה כמו בפגישה אקראית אחרונה, במרכז רמתיים, ברחוב, מתחת לשמש החזקה, ואני זוכר איך נאלמה לשוני נוכח חורבנו של אותו יופי, שהיה לרוח רפאים‭."‬ באותה תקופה ביקשה שיפסיקו להשתחוות לה. "הופכים אותי לאלה, למשיח‭,"‬ אמרה, "אני חברה של כולם. אל תשתחוו לי‭."‬

מותשת ממרדפי המשטרה ומהוריהם הזועמים של מאמיניה, החליטה להיענות להזמנה של שני מאמיניה לשעבר, אדם ואווה, שחיו בהודו. ימים ספורים לפני הנסיעה הגיע אליה עמרי (שם בדוי‭,(‬ היום בעל מפעל לייצור מזון מהיר בעל עשרות סניפים ברחבי הארץ. "ידידה הביאה אותי אליה כשגרה בבית זית והתכוננה לנסיעה להודו. בפגישה הראשונה צללנו אחד לתוך עיני השני. היתה סביבה הילה. צהוב חזק הקיף אותה, מין זהב שנשפך מתוכה והעיניים כמו שני יהלומים. הרגשתי שכל הידע שלה עובר אליי‭."‬

גם עמרי הגיע אל ריין שיין מצולק, ולא רק נפשית. הוא נסע עם אביו, מסיע אמנים, להופעה עם נגנית נבל. המכונית החלה לעלות באש והנוסעים נכוו אבל הצליחו להיחלץ. האב, למרות הכוויות הקשות ולמרות תחנוני בנו, התעקש לחזור לתוך הרכב כדי להציל את הנבל. הכוויות החמירו והזדהמו והוא גסס בבית החולים ונפטר. עמרי התגייס אבל זמן לא רב אחרי שהתפרץ על מפקדו שלא אישר לו לצאת לטפל באמו, שוחרר על פרופיל 24 זמני. "העולם הזה לא עניין אותי‭,"‬ הוא מספר היום, "נדדתי במדבריות עם נאד מים ולחם, קראתי את קרלוס קסטנדה ואת אוספנסקי. ואז היתה לי התגלות: זכרתי את אבא כאדם אוהב חיים ועשיתי בחירה: אני אהיה אוהב חיים כמוהו‭."‬

בהלך הרוח הזה הגיע אל שיין-שני. "הפגישה הראשונה עם שיין נמשכה שעתיים. הווילונות היו לבנים ושקופים, בשוליהם רקמה שיין יונים לבנות. היא ידעה לפזר יופי סביבה. לא הייתי חלש והיא ראתה את הכוח שבי, איך התגברתי על הכאב ובחרתי בחיים. היתה לה יכולת של רנטגן לראות מה עובר עליך. אתה מנסה להתנגד, ופתאום אתה אומר לעצמך: 'ספר לה‭'!‬ היא התאהבה בפנימיות שלי, היינו מאוהבים. היא קראה לי שאנטי. כי ראתה שאני נכנס גבוה בראש למדיטציה, בשניות. חוויתי חוויה שמעולם לא חוויתי ואף פעם לא אחווה. זו היתה מין לידה של עצמי‭."‬ ואז היא אמרה לו, כאיזו ראייה לעתיד: "אתה תהיה העד שלי‭."‬

כשאני מאתרת אותו אחרי מאמצי בילוש מורכבים, הוא נדהם ולא נדהם. ריין שיין לא עזבה אותו אף פעם למרות נישואיו וילדיו והצלחתו הכלכלית. "זו אהבה שלא היתה לי ולא תהיה עוד כזאת ואני נמצא פה כי הבטחתי לה שאהיה עד‭,"‬ הוא אומר כשאנחנו יושבים בלובי של בית מלון מפואר קרוב לים. אני מתבוננת בו, נסיך אוריינטלי עם תנועת גוף רוקיסטית, חיוך ילדי ושפה שירית.

פרידה מהבת, ומסע להודו בכיוון אחד

עמרי ורינה שני הגיעו להודו דרך יוון והולנד, אחרי נדודים בטרמפים ולינה בבתים תמורת עבודה בשדה. הם השתכנו בווילה של המארחים שהזמינו אותם, אדם ואווה, אח ואחות שהשתכנו בדהארמסלה, במעלה ההימלאיה. "אדם ואווה השתנו מאז שריין הכירה אותם‭,"‬ זוכר עמרי את המפגש עם המארחים, "אדם הפך למין גורו שיורה חצים מורעלים, מתנצח. ריין הגיבה על האנרגיה הרעה בכאבי גוף. יום שלם לא היתה מסוגלת לצאת מהמיטה.

הפרידה מתמי, הבת שלה, היתה קשה לה והיא בכתה מגעגועים. אדם ואווה קיבלו תמיכה חודשית מההורים שלהם, אבל הכסף נגמר להם ובינתיים אנחנו קיימנו אותם. הגעתי עם אלף דולר שזה המון בהודו, וכשנגמר הכסף, הפכנו לבני ערובה שלהם. נסענו איתם להרים, לעיירה של קרישנה, ומשם לבודגאיה.  התאכסנו במנזר בודהיסטי. ישנו ביחד כל המסע מחובקים, אבל בלי סקס. לא היה לזה מקום בעולם הרוחני שלה. אני לא יודע אם ארגיש אושר כזה אי פעם. היא נתנה לי כוח לכל חיי‭."‬

ואז תקפו אותה חולשה וחום. העיניים שלה הצהיבו. אדם ואווה הזמינו רופא הומיאופתי שזיהה צהבת נגיפית ונתן לה תרופות ואינפוזיות לילה. "פעם אחת‭,"‬ נזכר עמרי, "רצתי אחריו ושאלתי: 'כמה חמור המצב‭,'?‬ והוא אמר 'חמור מאוד. אתם צריכים לחפש בית חולים‭.'‬ נסעתי לגאיה ומצאתי בית חולים פרטי לא יקר, אבל אדם ואווה סירבו לתת את הכסף שהיה עכשיו בידיהם כי לנו לא נשאר. זה היה עניין של עשרות דולרים, אבל הם אמרו: 'הנה, היא מבריאה, אנחנו מתפללים בשבילה‭.'‬ הם שלחו אותנו לבדנו לאשראם. שם, הם אמרו, היא תבריא. זה היה מסע נורא על עגלה שסוחבים שוורים וריין סבלה כל כך. היא כבר לא אכלה כמעט.

"ושם המצב רק הידרדר. תנאי הסניטציה היו איומים. חזרנו למנזר הבודהיסטי בבודגאיה. רוב הזמן ישבתי לידה, מניח מגבת רטובה על המצח שלה. היא דיברה על תמי 'הנסיכה שלי, המלאך של חיי, אהובת לבי‭.'‬ יום אחד יצאתי לשוק וכשחזרתי ריין היתה חסרת הכרה על המרפסת, לא מכוסה, לבדה. התחננתי שוב שניקח אותה לבית החולים הפרטי והם אמרו: 'הנה, היא מתעוררת‭.'‬ והיא לא התעוררה‭."‬
ב-1983 מתה רינה שני והיא בת ‭.46‬ "כשמתה בקע מתוכה אור זוהר, המחלה נעלמה פתאום, העיניים שלה היו פקוחות וחייכניות. היא חיה תמיד בעולם הזה ובעולם הבא. בשבילה, המעבר בין העולמות היה פסיעה של צעד לא מורגש. היא ידעה וחיכתה‭,"‬ מסיים עמרי את העדות האחרונה, כמו שהבטיח: "אני מעיד על יופייה ועל מותה בהודו‭."‬

וכך כתבה רינה שני בספר "באור יישמע‭:"‬ "בגן של אינסוף/ נפתחו השמיים בתבנית כוכב/ דמות יהלום עמדה על הסף/ התרועה הרכה של שופרות ענן/ אל תוך נשמת אינקץ הנגה/ כמחיאת כף אחת/ נטלה את נשמתי עד שנמוגה"

תגובות

עד כה: 72 תגובות ב-37 דיונים
.
  • 37.

    לא להאליל אותה

    רות, 20/10/08 00:05

    כאחת שראתה מקרוב את הסבל שהיא גרמה למשפחות, חושבת שאכן הכתבה מביאה ברגישות ותבונה גם את החלקים היפים והיצירתיים שלה וגם את החלק ההרסני. החלק ההרסני היה נורא, ובו ריין שלא יכלה להפרד מהאם וחשבה ששינאה תהיה הסכין המפרדת ולא ידעה שזו האש המחברת תמיד - ומאחר ולא היתה נפרדת ניסתה דרך אחרים לעשות את התהליך. לדעתי היא מתה כי זו הפרידה היחידה שידעה באמת, וגם כמובן כעונש על הסבל שלא הגיע לאחרים ולא הניב צמיחה אמיתית - אז כשרונית וצבעונית כן, אבל רוחנית היא עבדה כוחות זרים.

    הגב לתגובה זו

  • 36.

    עוד אחת...

    אריאל, 19/10/08 07:34

    נו הנה עוד סיפור של ילד או ילדה שסבלו התעללות או נטישה או משהו מה שגרם להם להתכנס יותר בעצמם ואז לצאת עם כל מיני תובנות מוזרות ולסחוף אחריהם ילדים אחרים עם בעיות דומות. אני אמור להתפעל מזה?

    הגב לתגובה זו

  • 35.

    שקר וכזב: כשהגיע גבי זהר לא היתה מריחואנה בחצרה של שני-

    בר יוחאי, 16/10/08 09:23

    זה היה כבר אחרי מעצר ועונש על תנאי כך שלא יכלה לגדל. מספיק עם השקרים חבר'ה. אם אתם לא מצליחים לשכנע את עצמכם עם העובדות, אל תנסו להמציא, להגדיל, לעוות ולהוליך שולל צעירים רבים. לא בזה תבוא הישועה. עולמנו רווי בניו אייג', סמים וכל טוב. התכחשות והיצמדות לסיסמאות שאבד עליהן הכלח לא תפתורנה את בעיותינו כי אי אפשר למנוע אינפורמציה אינסופית הקיימת ברשת ובטלויזיה. הקומוניזם והאח הגדול נפלו מזמן.
    כל ה'מומחים' הללו גורמים יותר נזק מאשר תועלת.

    הגב לתגובה זו

  • 34.

    עוד לעניין אמנון נבות (לתגובות 30 ו-33)

    יוחאי, 16/10/08 08:11

    ענייניו של אמנון נבות והקבוצה ש''ניהל'' דומים מאוד לאלה של רינה שני וגורואים אחרים, אלא שמתחת לשני כובעיו כסופר [על עניני המשטרה הצבאית וכנופיות פרדס כץ] וכמבקר בוטה במיוחד [''אמנון נבוט''] ובחסות מגינה של אנשי רוח, כביכול, הוא אירגן את קבוצתו הכנועה בנווה איתמר, בעגור ובגבעת ישעיהו, ופרט לכתבה אחת ב''סוף שבוע'' במעריב 18.11.1994כמעט והצליח לעשות את מעשיו ואת מבצעי השתלטותו על נפשות חסידיו התמימים בלא הד ציבורי הולם ומתנגד.
    לפיכך צריך לשבח את הכותבת שרית פוקס על עצם העלאת הנושא, ונקווה שבזכותה ייחשפו עוד גונבי נפשות הצעירים הללו.

    הגב לתגובה זו

  • 33.

    תוספת לדברי רותי (טוקבק 30)

    רחל מרחובות, 15/10/08 15:15

    שנים אחדות לאחר הסתלקותה של רינה שני קם לה ממשיך, אמנון נבות. קווים רבים בהתנהגותו של נבות דמו לשלה: הוא ריכז סביבו קבוצת צעירים, גם הוא הטיף לניתוק הקשר עם ההורים, גם הוא שלח את 'חסידיו' אלה לעבודות מזדמנות, והבטיח להורות להם את ''הדרך הנכונה''. הוא הקים מין קומונה וחי עם תלמידיו בתחילה בנווה איתמר שבפאתי נתניה. אחר כך הקים חוות צאן תחילה במושב עגור ובהמשך בנווה-ישעיהו.
    לצערי, ראיתי את הכאב מקרוב, באשר בן-אחותי, עלם חן, נפל ברשתו של הגורו הנ''ל ועד היום אין לאחותי קשר עם בנה-יחידה.
    אזהרה לצעירים: השמרו ממבטיחי ''האושר'' ו''הדרך הנכונה'', כמו בהטפותיהם של רינה שני וממשיכיה!!!

    הגב לתגובה זו

  • 32.

    כל מי שהיה איתה זוכר אותה באהבה רבה ותודה. כל השאר זה רכילות ורוע

    אחת שהיתה שם, 15/10/08 06:48

    זר לא יבין וגם לא צריך להבין. בכתבה עיתונאית אי אפשר לרדת לחקר האמת וללמוד על דמותו של נושא הכתבה כי העיתונאי בסופו של דבר כותב דרך עיניו והבנתו. יוצר עלילה ומתח אלו נגד אלו, מסתורין, מוות וכו'
    לגבי שני, היתה אשה מדהימה מלאת אהבה והומור. הרבה כלים לחיים קיבלתי מהתקופה וזו העוצמה שמלווה אותי עד היום.

    הגב לתגובה זו

  • 30.

    גם בימינו יש עוד כאלה

    רותי מרעננה, 14/10/08 23:46

    לרינה שני היו כישורים אינטלקטואליים. אבל את אלה ניצלה כדי להשתלט על נפשותיהם של חסידיה ומעריציה התמימים. לאור זאת טוב שהיא הסתלקה מן העולם בגיל כזה, כי כל שנה נוספת היתה גורמת לאבדן נפשות נוספות.
    גם בימינו היו ויש גורואים כמותה ששובים ברשתותיהם נפשות רבות של צעירים תמימים ומסכנים. דוגמא לכאלה הוא אמנון נבות שניהל כת 'ספרותית' כביכול, בעוד שבפועל הוא ניהל את חייהם וניצל אותם ואת הוריהם כספית, ודרדרם מדרך הישר.

    הגב לתגובה זו

    • לא כת,לא כלום

      אמנון נבות, 29/10/08 12:30

      אבקש להודיע ברבים: אין לי תלמידים,איני מלמד איש,איני מנהל שום כתות,היתה לי סדנה
      לכתיבה יוצרת לפני שתים עשרה שנה ומאז אין
      לי אפילו זנב תלמיד.איני מקבל לא תלמידים ולא כסף.כמו כן לא התגוררתי במקום ושמו עגור
      ואין לי בכלל דירה לא בגבעת ישעיהו ולא בשום מקום אחר.את רינה שני לא הכרתי מעולם.

      הגב לתגובה זו

  • 29.

    הכתבה של שרית פוקס

    חבצלת דותן, 14/10/08 22:59

    איזה כתבה מקפת , חודרת , כזאת שנותנת תמונה מלאה על רינה , האנשים שסבבו אותה , ההשפעה המגית שלה, שרית פוקס מצדיעים לך

    הגב לתגובה זו

  • 20.

    הידיעה על מותו של שהם הגיעה ארבעה ימים לפני שריין עזבה את ישראל

    א.א., 14/10/08 14:17

    כך שלא היה לה זמן רב לדעוך ולהסתובב ברמתיים כפי שתוארה על ידי ברטוב, גם כאן נעשה שלא במתכוון מישמש מכל הסיפור. היא היתה רק בבית זית בכל אותו שבוע, שנינו נסענו ביחד מזיכרון לשם, ביום שבת נסעה עם 'עומרי' לזיכרון לארוז כמה חפצים ובראשון טסה ליוון. בחוברת האלבום של שיר יש קטע יומן שלה מיום שישי בבית זית יומיים לפני הנסיעה. יש כאב וצער, הרבה מהם! לא התפוררות ובטח שלא דעיכה. רנה שני או ריין שיין היתה אשה דגולה והגיע הזמן שהחברה בישראל תעשה שלום עם דמותה ובטח שעם המורשת השירתית המופלאה שהותירה.

    הגב לתגובה זו

  • 19.

    אותה 'תמר' בכתבה,

    א.א., 14/10/08 14:13

    יכלה להעיד שבילדותה ראתה את אמה במצבים מאוד קיצוניים של סף מוות ושלא גדלה ב 'ממש בית רגיל ונורמלי' זה היה מסביר את התמונה קצת יותר. היא עישנה הרבה לפני ששמעה על רינה שני, בכתבה זה מצטייר כאילו הגיעה לאיזה מקום מסתורי ושם נתנו לה לעשן וקרו לה דברים משונים. כולם מעשנים עישנו ויעשנו במדינה שלנו ובעולם. היום המצב הרבה יותר פרוץ צעירים מריצים שורות ובולעים מספר כדורים במסיבה אחת וכו' מה שהיה אז נראה במבט של היום כל כך צנוע ותמים. הפן הזה חסר בכתבה. עוד פעם ה-גבי זהר הזה שעשה מהסיפור קריירה ומנצל את הבמה לעשות לשמו ולספריו. בגישה כזו הנוער שלנו הולך ומתחפף ואין מושיע. צריך שישמע קולם גם של אנשי העידן החדש בכתבות מסוג זה וכן לקשור את זה עם כתבות רבות שיש כיום בנושאים הללו של רוחניות אפילו כאן באתר.

    הגב לתגובה זו

  • 18.

    בסך הכל כתבה יפה סוחפת ומרגשת לעיתים. חבל ש

    א.א, 14/10/08 13:59

    השתרבבו לכאן קטעי כתבות שנעשו בשנות השבעים והשמונים במגמתיות ברורה מצד כותביהן, קודם כל רייטינג (דם ואש ותמרות עשן...) וגם מתוך תחושה של שליחות בשם העם והחברה. לדוגמא א. שהוא חברי הטוב עד היום, בכלל גדל ברעננה ולא ברמות השבים, מאוחר יותר בזמן שפגש את ריין כבר גרו הוריו בצפון הארץ. הוא אוהב מוזיקה עד מאוד אך מעולם לא ניגן בשום כלי, המרחק בין זה לבין 'מוזיקאי מחונן' רב ביותר! כנ''ל לגבי תלמיד מצטיין, כמי שלמד איתו בתיכון יודע שהוא נפלט ממנו הרבה לפני ששמע בכלל על רנה שני וככל הידוע לי היה בחור מקסים וטריפי אבל לא לגמרי מאוזן בנפשו, כך הגיע אל ריין אחרי נדודים בארץ וברחבי סיני, כמוהו לפחות עוד שניים עם סיפור דומה.
    א. לא ממש היה חבר בקבוצה . הוא היה מגיע לפעמים להתארח ומדי פעם מגיע גם אל ריין היא לא עבדה איתו. ריין יעצה לו לא לעשן ובטח שלא לחשוב אפילו על טריפ. היא הסבירה לו שהעישון רק מגדיל את הפיצול אצלו ולא עושה לא טוב. כמו א. היו עוד שלהם יעצה להמנע מעישון. לגבי LSD בעצמה היתה מזועזעת מאנשים שפגשה, שהגיעו אליה, פריקים שהסתובבו בארץ לאו דוקא ישראלים שסיפרו על מאות טריפים שלקחו. היה שויצרי אחד שאמר לה ''לקחתי אלף טריפים וידעתי שיום אחד אפגוש מישהי שלקחה רק טריפ אחד והגיעה''
    בכל הראיונות איתה חזרה שוב ושוב על כך שכולם עישנו קודם לפני שפגשו אותה!
    מרבית החברים בקבוצה באו מקיבוצים בהם נחשפו לסמים גם קשים כבר בגילאים מאוד צעירים בהשפעת המתנדבים שחיו שם. היה קיבוצניק שלקח טריפ ובתוך הטריפ רץ בקיבוץ וצעק 'ככלות החומר תיוותר רק רוח' גם הוא הרבה לפני ששמע על ריין! בקיבוץ נבהלו והזריקו לו זריקת הרדמה ובכך קיבעו את כל מה שעבר בטריפ רק שעכשיו לא יכל לזכור מה עבר בשביל לנסות ולהתיר את הפלונתר בחזרה. הוא נשאר פגוע. לימים פגש את ריין והיא הקדישה לו זמן רב, שעות רבות של שיחות ועזרה לו כל כך שהוריו הודו לה מאוד והוקירו אותה. הם גם יצאו להגנתה באותם ימים. הפסיכיאטר שטיפל בו באותה תקופה, דר רודי מאייר המפורסם הגיע במיוחד לזיכרון בשביל לפגוש את האישה שחוללה את הנס עם מטופל שלו.

    הגב לתגובה זו

  • 16.

    ''הפרידה מתמי, הבת שלה, היתה קשה לה והיא בכתה מגעגועים''

    גם אימא גם בת, 14/10/08 12:53

    מעניין שהייתה נחושה וחד משמעית כשהפרידה בין הורים לילדיהם לפי התאוריה המופרכת שלה לפיה הורים מעוללים רק רע לילדיהם , אבל היא עצמה בכתבה מגעגועים לבת שלה.

    היא עצמה דווקא היוותה הוכחה לתקפות ולנכונות של הרעיון הזה שלה.על מידת מסירותה לבתה - ניתן ללמוד מנטישתה אותה.

    ואגב, גם את הבת הזינה בסמים מרחיבי תודעה ?

    מי יודע כמה נפשות צעירות ותועות חבות תודה למותה בטרם עת, בזכותו ניצלו מצפורניה.. (אהבה אותם צעירים ...)

    הגב לתגובה זו

    • אחותי חג היום מה קרה? בכתבה המודפסת יש את דבריה של ביתה

      ג.א., 14/10/08 13:28

      והאהבה הגדולה ביניהן ושהבת עזבה את האם לא להיפך כך שאת כבר מקללת ומגדפת ובונה תיאוריות בלי באמת לדעת כלום. מצאת לך אובייקט חדש לשחרר עליו תיסכולים וכעסים? תשיגי לך את מעריב לחג , תקראי את דברי הבת ואני מאחל לך וגם לי שגם עלינו יוכלו ילדינו לומר דברים כל כך יפים ואוהבים. שתהיה שנה טובה!

      הגב לתגובה זו

        • יש הורים שהיו אתה בקשרים מצויינים ואף העריכו את תרומתה!

          אבא, 16/10/08 08:17

          היא מעולם לא הזינה אף אחד בסמים, כולם עישנו לפני שהכירו אותה, גם היום אחוז המעשנים והמתנסים בסמים גבוה הרבה ממה שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, יש מפלגה שתומכת במריחואנה, אפשר לקנות ניירות גלגול ומכשירי עישון בכל פיצוציה והמדיה מלאה בסטלנים שמדברים על זה חופשי. רנה שני דברה על היחסים הסימביוטיים הלא פתורים עם ההורים כמשפיעים ביותר על עצמאותו של אדם ודרכו בחיים. את מתכחשת לזה? תקראי ספרים או שתלכי לפסיכולוג, שם מהר מאוד תגיעו לשוחח על ילדותך והקשר עם ההורים. לאט לאט ייחשפו טראומות מודחקות מילדותך, חלקן נעשו על ידי ההורים בלי משים, חלקן בזדון מוסווה וחלקן שלא נדע כפי שאנחנו קוראים בעיתונים...הורים וילדים כבר מזמן לא אקסיומה לאהבה אז מה גורם לאנשים לחזור על הקלישאות הללו שוב ושוב בעיקר בהקשר עם רינה שני? אם יש לך פצע פתוח, שתפי אותנו בפצעך אחרת זוהי רק הכפשה המסתתרת תחת עילום שם ולוקה בחוסר אחריות חברתית. מעולם לא דברה הגב. שני על התנתקות פיזית ומנטלית מההורים במובן שלא נפגשים יותר ומתכחשים לעצם קיומם. הצעירים (לא כל כך צעירים בעצם..) עשו את זה מתוך רוח מרדנית האופיינית לגילאים הללו, הם היו צריכים לחזור הביתה ולהטיח דברים שישבו על לבם בשביל להשתחרר. הגב. שני מעולם לא הדריכה איש לעשות כך. היא כן עודדה להשתדל להתבגר ולא להשאר 'ילד של' וילדותי, ללמוד לקחת אחריות על חייך וכך באמת היה. אגב, רוב האנשים הקרובים לה ביותר באותה תקופה נמצאים ביחסים מצויינים עם הוריהם והם אף הילדים היותר קרובים ועוזרים להוריהם בגיל הזקנה מאשר אחים אחרים שלהם. ההפרדה והיציאה לעצמאות עשו רק טוב בטווח הארוך כך שהגיע הזמן להתחיל להוקיר את עבודתה, עבודת קודש שהקימה עליה מדינה שלמה והובילה למותה, הרבה מצער על העיוות הגדול

          הגב לתגובה זו

          • איני מאחלת לך כהורה שילדך ייתפס למנהיג כיתתי כזה.

            לאבא, 17/10/08 15:48

            אולי אתה הבן שמשכנע עצמו עד כמה שפר מזלם של הוריו על לכתו אחרי האישה הזו עצמה או אחרי מישהו אחר דוגמתה .
            לו היית הורה - היית מבין עד כמה רב הכאב וההשפעה על משפחה שלמה.
            העובדה שהיו הורים שהודו וברכו והעלו מתנות - אין בה להעיד על הערכה אמתית. הורים אשר בנם / בתם נתפסו להשפעה של מנהיג כדוגמת רינה שני - חוששים לאבד את הילד, מתחנפים אף הם ל''מנהיג'' ומשתפים פעולה, פן תונחת הוראה למתק איתם את הקשר ואז יאבדו את הילד לנצח.

            הגב לתגובה זו

            • כולנו רוצים את ילדינו בריאים נורמטיביים בעלי משפחה וכו'. השאלה היא

              אבא, 18/10/08 09:00

              האם אותם אנשים לא יצאו מהמעגל הנורמטיבי לפני פגישתם מנהיג רוחני ואם לא שם אז משהו אחר היה קורה אתם. זה הכי קל לא להתמודד עם המראה שמציבים לנו החיים ולהטיל אשמה על אחרים. לדעתי נעשה אי צדק משווע עם רנה שני בעקבות פעילות נמרצת ואובססיבית של 4-5 זוגות הורים בעלי קשרים במקומות הנכונים, התקופה היתה ימי מלחמת לבנון הראשונה, העצבים הלאומיים היו מרוטים בעקבות האסון וההרוגים הרבים והרבה מזה התנקז על גבה של האשה הזו. כל אותם 'צעירים' שהצטרפו למעגל הכירו אותה מספר חודשים ולא יותר כך שעל מספר פגישות מאוד מצומצם עם רינה מטילים חיים שלמים של אשה לא מאוזנת או איש לא מאוזן בנפשם? כל כך הרבה קבוצות ומורים רוחניים חיים ופועלים כיום בישראל ובעולם ואין מפריע. מישהו סימן את רינה שני כשעיר לעזאזל של החברה בישראל וזה עדיין ממשיך. מחברים בכתבה אוהבים נטושים עם שניים שלושה אנשים לא מאוזנים בנפשם ובונים דמות מפלצתית שאולי אינה קשורה למציאות. הכרתי בחיי הרבה אנשים שהיו חסידים נלהבים של גורו זה או אחר. חלקם נשאר תקוע בעבר, חלקם אנשים מצליחים ביותר ותורמים לעולמנו בעשייה חיובית אם בדאגה לסביבה או בעשייה חברתית.
              אני מניח שמנוולים ושרלטנים יש בכל מקום והכאב על אובדן קשר עם הבן\\בת קשה. השאלה האמיתית שצריך הורה לשאול את עצמו על מנת להקל על תיסכולו היא מהו סוג הקשר האמיתי שהיה להורים עם הילד מילדותו ועד בגרותו. האם לא נלקח הקשר הזה הורים-ילדים כמובן מאליו מדי, ההורים עסוקים בקריירה או במריבות ביניהם או גם וגם ויום אחד מתעוררים כשהמציאות טופחת על פניהם?
              שיהיה לנו רק טוב! אמן

              הגב לתגובה זו

              • תגובה

                לאבא אחד מאימא אחת, 22/10/08 02:57

                אבא שלום, 1. דווקא הכתבה מאוזנת ומצליחה להפקיע את שני מהסטריאוטיפ של הגורו המזיק באשר היא מציגה גם צדדים חיוביים באישיותה ובהתנהלותה. כך שקביעתך כי ''מישהו סימן את רינה שני כשעיר לעזאזל של החברה בישראל וזה עדיין ממשיך''- אינה נכונה לדעתי. ובינינו, מי בכלל זוכר אותה היום.לא לטוב ולא לרע.
                2.רבים מן הצעירים המגיעים לכת - באים מבתים פתוחים, שמחנכים לחשיבה, לחירות פעולה ולקבלת האחר ואף מאפשרים אלטרנטיבות קיומיות שונות וחריגות.
                3. אנא ממך, אל תשלח את ההורים החבולים האלה לעריכת חשבוןנפש של תפקודם כהורים. הם עשו ועושים זאת בעצמם ומלקים עצמם עד זוב.האמן לי (איפה טעינו ומה לא עשינו נכון..).
                ואגב, לא בהכרח יש קשר בין מידת ההשקעה בקשר הורה - בן/ בת ואופי הקשר לבין ההשתעבדות לכת. אני מכירה ילדים מושקעים ואהובים ע''י הוריהם - שנפלו ברשת.
                הואיל וזו מערכת שמחייבת סודיות ודיסקרטיות מחבריה - עד שההורה מגלה - המוח כבר נשטף והעניין אבוד.
                4.אישית איני מוצאת פסול במורים רוחניים, בתנאי שאינם משעבדים אליהם. אני עצמי זכיתילמורה רוחני נדיר באיכויותיו וביושרתו.
                5. היית תלמיד של שני ? אני יכולה להבין את זעמך על הביקורת כי אני יודעת עד מה טוטאלית האהבה למורה רוחני.
                רק טוב לכולנו !

                הגב לתגובה זו

  • 10.

    שימוש בסמים גם אלה שעליהם אומרים שהם קלים מדרדר את המשתמש בהם

    סופה של סטאלנית, 14/10/08 08:50

    למוסדות,לעוני ולהרעת המצב הנפשי.ברור שעישון גראס וחשיש מנתק את האדם מהמציאות בה הוא חי,פוגע לו במערכת הקוגנטיבית,מוריד לו את המוטיבציה להשגיות,פוגע במערכת החיסונית וכו' אני לא הופתעתי לקרוא על שני שהיתה אדם מזיק ומתה בעוני ובעליבות כמו אורי לוטן שהיה סטאלן ידוע בקומונת אושו.

    הגב לתגובה זו

    • רוב השירים שאת כל כך אוהבת ומלווים אותך כל חייך נכתבו על ידי סטלנים

      אב, 14/10/08 18:30

      כל האומנים והלהקות הגדולות ששינו במשהו את עולמנו עישנו והשתמשו בטריפים והתנסו בכל מה שמרחיב את הדעת. כך היה מאז ומעולם, חלקם הגיעו להישגים אומנותיים וכלכליים שמיותר בכלל לציינם. זה הכל עניין אישי בדיוק כמו שתיית אלכוהול. אחד שותה יין ועושה אהבה ואחד שותה והולך מכות.
      בכל זאת עם יד על הלב, לא יודע אם אשמח כאשר מי מילדי יתחיל לעשן ולהתנסות בכל מיני חומרים. אני אהיה מודאג.יהיה לי חשוב לעודדו לפתח את כשרונו ואישיותו ולדעת ששימוש בצמחי עוצמה הוא מסוכן וזו הליכה על חבל דק המצריכה הדרכה ומיומנות. אבל אי אפשר לברוח מזה. עולמנו רווי בסמים ואין אפשרות למנוע את זה מסתבר. לפחות לא להתכחש ולא לגרום להם לעשות את זה בסתר ובחוסר אחריות מתוך פריקת עול.

      הגב לתגובה זו

  • 6.

    מוזר....

    אחת, 13/10/08 18:40

    אני מבינה מהכתבה שהיה לגברת שיין אימפקט חזק ולעיתים הרסני על בני אדם. בתחילת דרכה הרבה בגלל יופיה, ומאוחר יותר גם בגלל שיטות שלמדה בקליפורניה. אבל לא ממש הצלחתי להבין מהכתבה מי היא היתה בדיוק. אולי גם הכותבת לא הבינה? ולמה אנשים הוקסמו ממנה כל כך? ולמה הטיפה בדיוק? לגורו יש בדרך כלל משנה מסוימת, דרך, עקרונות או אידאה. חוץ מזה שניתקה זוגות, וצעירים ממשפחותיהם, (ויש להניח שהצעירים הללו גם ככה לא היו יציבים במיוחד..) לא ממש הבנתי מה תרומתה הגדולה.
    במיוחד לא הבנתי מה גדולתה כמשוררת או אמנית? לדעתי עיקר ההילה שלה ניתנה לה בזכות סיפרה המעולה של רחל איתן.

    בעיקר הרגשתי בכתבה געגועים גדולים לתקופה שאבדה, לבוהמה של פעם, לקסמים וכישופים, לכוח שאין לו גבולות, לדמות אשה מהחלומות, פראית שאינה מתחשבת באף אחד - או בקיצור - לנסיון ליצור מיתוס שירווה את צמאוננו לרומנטיקה ונוסטלגיה.

    הגב לתגובה זו

  • 2.

    איזה יופי!

    עין לציון צופיה, 13/10/08 12:42

    כתבה מרגשת מאוד כתובה ברגישות ועדינות.''עמרי''- אתה מעורר כבוד.התנהגות למופת.הצלחת להעביר בעדותך משהו מופלא.אהבה וכבוד.

    הגב לתגובה זו

באותו עניין

אני משקיפה מהאינסוף לאינסוף

היא דיברה על מודעות, חופש, מדיטציה וחיפוש עצמי הרבה לפני שאלו הפכו לביטויים שגורים. רינה שני, המשוררת שהיתה למורה רוחנית ועוררה סערה ציבורית. שיר אום, חבר ותיק, הוציא אלבום משיריה ומספר על האדם ששינה את חייו