שהם סמיט
נולדה בירושלים בי״א באב תשכ״ו, 28 ביולי 1966. גדלה בעיר הולדתה ובמושבה מנחמיה בעמק הירדן. למדה בבית החינוך המשותף בקיבוץ דגניה א' ולאחר מכן בתיכון האזורי
״בית ירח״. סיימה לימודי עיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ״בצלאל״ (1991) ולמדה ספרות בחוג לתורת הספרות הכללית של אוניברסיטת תל אביב (1994–1996).
מאז 1996 כותבת ביקורת ספרות במוסף ״ספרים״ של עיתון ״הארץ״, בעלת טור ביקורת תקשורת בכתב העת המקוון
״העין השביעית״ וכתבה גם מדור ביקורת ספרות ילדים ונוער ב״הד החינוך״. מחברת התסריט לדרמה
״עור״ על פי רומן של רונית ידעיה בבימויו של רם לוי (2005). פרסומה הראשון היה הסיפור
״וודו״ בעיתון ״העיר״ (1995). ספרה הראשון, לבי אומר כי זיכרוני בוגד בי (כתר, 1996), הוא קובץ סיפורים קצרים, חלקם פנטסטיים וחלקם ריאליסטיים, המשקפים, לרוב דרך פריזמות מוגזמות ועל ידי שימוש באירוניה, בפרודיה, בלשון להטוטנית ובאלוזיות, את חוויית חיי היחיד ותלישותו במציאות הפוסט-מודרנית בכלל והישראלית בפרט. הוםסנטר (2002) הוא קובץ סיפורים קצרים הבוחנים ומבקרים את מושגי הבית והמשפחה במציאות הישראלית הכוחנית, הכובשת והנכבשת בידי תרבות צריכה ותקשורת המונים. אחד-עשר סיפורי הקובץ שונים זה מזה בהיקפם, בעולמות שהם מתארים ובסגנונם – מהם ריאליסטיים ומהם פנטסטיים-סאטיריים, אך קריאתם כמכלול יוצרת כעין קולאז' של היומיום כקרב בלימה. הלשון מלאה בדימויים ובביטויים מתחום המלחמה, מזווגת גבוה ונמוך ומשקפת בהיברידיות שלה את התמורות שעברה העברית בעשורים האחרונים.
ספרה השלישי, טייק אווי (2002), הוא קומדיה שחורה המתרחשת בחדר לידה. זהו סיפור מאויר המתאר שתי עלילות מקבילות: התקדמות תהליך הלידה של אישה, ומנגד התפתחות תאבונו הבלתי-נשלט של בעלה, ההולך וממלא את כרסו בסיועה של המיילדת. זוהי הזיה פרועה ומצחיקה, אך גם עוכרת שלווה, על התהום הנפערת בין החוויה הנשית לזו הגברית בהיריון ובלידה, וכן על התערבותו של הממסד הרפואי הגברי בחוויה האינטימית. פער זה מתואר בו-זמנית בשני האמצעים, המילולי והוויזואלי, שמקיימים ביניהם דיאלוג.
יצירתה מאופיינת בתנועה בין כתיבה אלגורית ופנטסטית לריאליזם מעוצב בדקדקנות, ויש בה ביקורת חברתית ומגדרית. לשון הסיפורים ציורית ומוזיקלית ועושה שימוש רב ומודע באמצעים אמנותיים, בהומור לשוני, באירוניה ובפרודיה. סיפוריה פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת. יצירתה תורגמה לכמה שפות, בהן צ'כית וסינית. סמיט חיברה ותירגמה גם ספרי ילדים.
זכתה במלגה מטעם קרן תל אביב ע״ש יהושע רבינוביץ, היתה סופרת אורחת של משרד החינוך (2005, 2007, 2009). מלמדת בסדנאות כתיבה במסגרות שונות. זכתה בפרס לסופרים עבריים ע״ש ראש הממשלה לוי אשכול ז״ל (2008), פרס דבורה עומר לספרות ילדים (2014), פרס לאה גולדברג לספרות ילדים (2017), ופרס ביאליק בקטגוריית ספרות ילדים (2018).
שהם סמיט מתגוררת בתל-אביב ואם לשלושה ילדים.
בר און, יעקב. מתרגמים בשניים. מקור ראשון,
שבת, גל' 676 (י״ב באב תש״ע, 23 ביולי 2010), עמ' 10־11 <ראיון עם שהם
סמיט ואמנון כץ על מלאכת התרגום המשותפת>
ינאי, הגר. החומר המדהים ביותר בעולם, והזול ביותר לשימוש.
קמרה: עתון בית הספר לאמנות קמרה אובסקורה, גל' 3 (1996), עמ' 56־58
<הגר ינאי הלכה אל ארבעה כותבים צעירים בראשית דרכם, ביניהם שהם סמיט>
ליבנה, נרי. בדרך אל החיתולים. הארץ, מוסף, כ״ד באדר
תשס״ב, 8 במארס 2002, עמ' 72־74, 76 <שיחה עם הסופרת, המספרת, המבקרת והמתרגמת
שהם סמיט>
על ״לבי אומר כי זיכרוני בוגד בי״
הוכברג, גיל. הבנאליות של הבנאליות. הארץ, מוסף ספרים,
גל' 158 (ט״ו באדר תשנ״ו, 6 במארס 1996), עמ' 6.
Hess, Tamar. Sometimes a verbal delicacy. Modern Hebrew literature, no. 19 (1997), pp. 36-38.
על ״ארץ טיק-תק״
איני, לאה. זמן לגדול. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים,
י' באלול תשנ״ז, 12 בספטמבר 1997, עמ' 30.
דר, יעל. לקורבנות העידן הזריז. הארץ, מוסף ספרים, גל'
239 (כ״ב באלול תשנ״ז, 14 בספטמבר 1997), עמ' 17.
אוליבר
טוויסט על פני מאה שנה : קטע מתוך אוליבר טוויסט לצ'ארלס דיקנס
בשני תרגומים לעברית <הלל בבלי מול שהם סמיט ואמנון כץ>. הפנקס:
כתב-עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 2 ביוני 2010.
הפנקס.לשון שנעה
בזריזות ארנבית : ראיון עם שהם סמיט ואבנר כץ, מתרגמי ״אוליבר טוויסט״.
הפנקס: כתב-עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 2 ביוני 2010.
בנזימן, גליה.
אוליבר טוויסט זה אני.הארץ, תרבות וספרות, י״ט בכסלו
תשע״א, 26 בנובמבר 2010, עמ'
שהם סמיט
נולדה בירושלים בי״א באב תשכ״ו, 28 ביולי 1966. גדלה בעיר הולדתה ובמושבה מנחמיה בעמק הירדן. למדה בבית החינוך המשותף בקיבוץ דגניה א' ולאחר מכן בתיכון האזורי
״בית ירח״. סיימה לימודי עיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ״בצלאל״ (1991) ולמדה ספרות בחוג לתורת הספרות הכללית של אוניברסיטת תל אביב (1994–1996).
(כולל סיפורה של אורלי קסטל-בלום ״הסופרת כזונת צמרת״)