טוביה
(קורט אריך) ריבנר,
משורר, מתרגם, עורך וחוקר ספרות, נולד בכ״ד בשבט תרפ״ד, 30 בינואר 1924 בברטיסלבה, סלובקיה. אביו מוריץ מנפרד, אמו אלזה לבית גרינוולד ואחותו אליס (ליצי) נרצחו באושוויץ ב-1942. למד שמונה שנים בבתי ספר בלשון הגרמנית ושנה נוספת בגימנסיה סלובקית. עם סילוק היהודים מבתי הספר עשה בהכשרה תיכונית (חצי יום עבודה, חצי יום לימודים), תחילה בדרום-סלובקיה, ואחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה בבאנסקה ביסטריצה. בראשית מאי 1941 הגיע ארצה עם שמונה חברי
״השומר הצעיר״ ונשלח לקיבוץ מרחביה, שם הוא התגורר עד מותו. בקיבוץ עבד בענפי חקלאות שונים, בעיקר כרועה צאן. ב-1944 נשא לאישה את עדה קליין, שנספתה בתאונה קטלנית בפברואר 1950 בהותירה אחריה את בתם המשותפת, מרים, בת שבעת החודשים. ריבנר, שנפצע גם הוא בתאונה, עבר תהליך שיקום ובסוף 1950 החל ללמד ספרות כללית בכיתות העליונות של המוסד החינוכי המקומי ועבד כספרן. ב-1953 נישא שנית לפסנתרנית גלילה יזרעאלי, בת קיבוץ עין חרוד. לשניים נולדו שני בנים: עידן ומורן. ב-1963 יצא עם משפחתו לשליחות בשווייץ. בסוף 1966, עם שובו ארצה, הוזמן ללמד ספרות בסמינר התנועה הקיבוצית
״אורנים״. ב-1972 הוזמן ללמד ספרות כללית באוניברסיטאות תל אביב וחיפה. באוניברסיטת תל אביב לימד עד 1974. באוניברסיטת חיפה כיהן כפרופסור לספרות עד פרישתו ב-1993.
ב-1982, אחרי שירותו הצבאי במלחמת לבנון הראשונה, יצא הבן מורן לבקר את הוריו בהרווארד, ארצות הברית, שם עשה אביו בשנת שבתון. אחרי שובם של הוריו לישראל בחורף 1983 המשיך לטיול בדרום-אמריקה, ובאקוודור אבדו עקבותיו. הבן הבכור עידן יצא בסוף שנות השבעים למסע במזרח-אסיה והיה לבודהיסט ומ-1990 הוא חי בנפאל. הבת מרים הקימה משפחה באיסלנד.
את שיריו הראשונים כתב ריבנר בגרמנית. אחרי עלייתו ארצה המשיך לכתוב בגרמנית. את שירו העברי הראשון פירסמה
לאה גולדברג ב-1950 בעיתון דבר. ב-1953 עבר לכתוב רק בעברית. בספר שיריו הראשון, האש באבן (הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1957), ניכרת מסורת ה״שירה״ הגרמנית. ספרו השני,
שירים למצוא עת (1961), התאפיין בחיפוש אחרי צורות ביטוי חדשות, ורק בספרו השלישי,
כל עוד (1967), מצא את קולו האישי, הקשוב לצליליה של העברית ולשלל רגישויותיה. מראשית דרכו בלטו ביצירתו כמה סימני היכר תמטיים. ראש וראשון להם הוא נושא השואה, שבא לידי ביטוי כבר במחזור המוקדם
״אחותי הקטנה״ (האש באבן). אובדן עידן התום של הילדות, נטישת הבית וניתוצו של התא המשפחתי נעשו מרכזיים יותר ויותר בחלוף השנים. בספריו המאוחרים הִרבה להתמקד בתיאור ביתו הראשון, בדמויות האב, האם והאחות וכן בנופי ילדותו. עם זאת, כבר בשלב מוקדם החלה להיווצר בשירתו חטיבה המתאפיינת בקליטה חושנית של נופי הארץ. בשירים אלה מתפקד הנוף בשני רבדים. האחד הריאליסטי, שבו תיאורי ההרים והמדבר, החי והצומח, הנתונים במחזור עונות השנה. ברובד השני משמש הנוף מטפורה לתהליכי הנפש. כאן ניתן להבחין במתח המתמיד בין הגעגועים למראות התשתית של הנוף האירופי לבין הקרבה האינטימית לנופי הארץ. את שירתו מאפיין, כבר משלביה המוקדמים, שבר בין הלשון המייצגת לבין העולם המיוצג. עד מהרה השתחררה שירתו מכבלי החרוז והבית המאורגן, ועם השנים חדרו אליה צורות דיבוריות והיא נעשתה פחות
״פיוטית״. בד בבד נכנס אליה יסוד חריף של אירוניה, המאפשר להטיל ספק בוודאויות המקובלות. עידן אי-הוודאות מוצא את ביטויו בשיריו, בין השאר, בריבוי מבנים תחביריים של שאלות הנותרות ללא מענה. בספרו אין להשיב (1971) נשמעים הדי מלחמת ששת הימים כתגובה פרטית ואינטימית שאינה נכנעת למצהלות הניצחון ולשיכרון המנצחים. הספר
פסל ומסכה (1982) כתוב רובו ככולו בעקבות יצירות מהאמנות הפלסטית. המשורר מגיב על יצירות נודעות מהקלאסיקה (ליאונרדו, הולביין, ורמר) ומהמודרנה (שאגאל, קליי, ארנסט), שבהן הוא מזהה את נושאי היסוד שהעסיקו את שירתו מראשיתה: השואה, החיים בצל המוות, היחסים בין הצייד לניצוד. ב-1990 פורסם מבחר מקיף של יותר משלושים שנות יצירה בספר
ואל מקומו שואף, ואחריו, עם הספר שירים מאוחרים (1999), מתחילה תקופה חדשה בשירתו. מקום מרכזי בספר זה תופשות גלויות מערים שונות בארץ ובעולם, ובהן ביטוי לאהבת הנופים והאמנות ולביקורת חברתית ופוליטית. חלק מן הגלויות מתארות את נופי אירופה מפרספקטיבה של אדם השב ופוקד את מחוזות ילדותו. הביקורת החברתית והפוליטית לובשת פנים של פרודיה וגרוטסקה בספר
חרוזי ילדים קלוקלים (2004). שיר הילדים או שיר הערש הקלילים כביכול הם כאן ערוץ של ביקורת חריפה על המצב הישראלי ועל ארץ האוכלת את יושביה. ב-2005 ראה אור מבחר השירים המקיף
עקבות ימים: שירים 1957–2005. ב-2006 פירסם את סיפור חייו בספר האוטוביוגרפי
חיים ארוכים קצרים. שיריו תורגמו לשפות רבות וראו אור בספרים בגרמניה, בשבדיה ובסלובקיה.
ב-1959 ערך את הספר בדרכי הספרות מאת
אריה לודביג שטראוס. בשנות השמונים שימש עורך סדרת
״טעמים – מבחר כתבי מופת באסתטיקה״. כתב מונוגרפיה על לאה גולדברג (1980), ערך את שלושת הכרכים של כל שיריה והיה העורך הראשי של כתביה מן העיזבון. מ-1987 הוא חבר באקדמיה הגרמנית לשפה ולספרות בדרמשטדט ומ-1995 חבר האקדמיה למדע ולספרות במיינץ. כמו כן הוא חבר בעמותות הוגו פון הופמנסתאל, אלזה לסקר-שילר ופרנץ קפקא, ובחברה האירופית לתרבות. מתרגומיו לגרמנית: סיפורי
ש״י עגנון ושיריהם של דן פגיס
וט׳ כרמי. הוא זכה בפרס כריסטיאן וגנר בוורמברון, גרמניה (1994); בפרס על שם פאול צלאן בדרמשטדט (1999) על תרגומו לרומן
שירה מאת עגנון. באותה שנה זכה בפרס ז׳נט שוקן בברמרהאבן, גרמניה. כמו כן זכה בפרס יאן סְמְרֶק בברטיסלבה, סלובקיה (2002). בארץ זכה בפרס ירושלים על שם אורי צבי גרינברג על ספרו
כמעט שיחה (2002), בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2007), וגולת הכותרת הוא פרס ישראל לשירה (2008). במשך כל השנים עסק ריבנר גם בצילום. תצלומיו המוקדמים מתעדים את חיי קיבוץ מרחביה בשנות החמישים, וחלקם הוצגו בתערוכה במוזיאון הארץ (2008). תצלומיו הוצגו גם באיטליה, בצרפת ובשווייץ. ב-2007 ראה אור האלבום
גם זאת ראו עיני: תצלומים 1948–2007.
קובץ השירה האחרון שלו עוד לא עוד פורסם ב-2019 לאחר ששיריו התפרסמו בשנים האחרונות במוסף תרבות וספרות של
הארץ. בריאיון האחרון שנתן לכתב העת
מכאן (גיליון י״ט, 2019) אמר: ״אצלי, כל השירה נאמרת דרך הזכוכית האפלה של השואה. גם השמחה, גם כל הדברים האחרים״. טוביה
ריבנר נפטר בכ״ו בתמוז תשע״ט, 29 ביולי 2019.
פסל ומסכה (תל–אביב : הקיבוץ המאוחד, תשמ״ב 1982) <שירים>
ואל מקומו שואף : 1953–1989 (תל–אביב : ספרית פועלים, תש״ן 1990)
Wüstenginster : Gedichte / herausgegeben, aus dem Hebräischen übersetzt und mit einer Nachbemerkung von Efrat Gal-Ed und Christoph Meckel (München : Piper, 1990)
Vor dir der Regen : Zeugnis. Zwei Gedichte ; [eine Veröffentlichung zur Verleihung des Leonberger Christian-Wagner-Preises an Tuvia Rübner am 3. September 1994] (Warmbronn : Keicher, 1994)
Granatapfel : frühe Gedichte / mit einem Nachwort von Hans Otto Horch (Aachen : Rimbaud, 1995)
אולי רק ציפורי מסע : חליפת מכתבים / לאה גולדברג,
טוביה ריבנר ; עורך – גדעון טיקוצקי (בני ברק :
ספרית פועלים, תשע״ז 2016) <כולל הקדמה: ״אירופה שלהם״ מאת גדעון טיקוצקי>
תרגום:
Der Treuschwur : Erzählung / Samuel Joseph Agnon (Frankfurt am Main : S. Fischer, 1965)
Im Herzen der Meere und andere Erzählungen / Samuel Josef Agnon ; Nachwort von Tuwia Rübner (Zürich : Manesse, 1966)
Schira : Roman / S. J. Agnon (Frankfurt am Main : Jücircleher Verlag, 1998)
Der Vorabend : Erzählung / Samuel Joseph Agnon. Erzählen an der Grenze : Bemerkungen zu zwei jücirclehen Erzählern, Agnon und Kafka / Tuvia Rübner (Warmbronn : Christian-Wagner-Gesellschaft, 2004)
Bram, Shahar.The ambassadors of death : the sister arts, western canon and the silent lines of a Hebrew survivor / translated by Batya Stein ; poems co-translated by Lisa Katz and Shahar Bram (Brighton ; Portland : Sussex Academic Press, 2011)
<on the poetry of Tuvia Ruebner>
בסר, יעקב. ״... לידת האדם ולידת הלשון הן אחת ...״ בתוך: שיח משוררים : על עצמם ועל כתיבתם / ערך את הראיונות, יעקב בסר (תל–אביב : עקד, תשל״א 1971), עמ׳ 55–62..
פסיפס. ״נופי טבע ואדם בשירה – על רקע שירת דור המדינה״ : ראיון עם
המשורר. פסיפס: כתב-עת לשירה, גל׳ 70 (אביב/קיץ תשס״ח 2008), עמ׳ 1.
איש-שלום, דורון. ״הפגישה הנכונה בין מלים״ : ראיון עם טוביה
ריבנר. משיב הרוח: כתב-עת לשירה יהודית ישראלית, גל׳ כ״ד (סתיו תשס״ח
2007), עמ׳ 52–60.
אֶרֶן, דוד. ״געגוע ולשון וליל המתים״: שירתו של טוביה ריבנר (לרגל הופעת שיריו המוקדמים, בשפה הגרמנית).
עתון 77, גל׳ 206 (1997), עמ׳ 26–29.
ארנון, אברהם. שיר שקראתי : על השיר ״בער, כמו קריאות קלות...״.
עלי שיח, חוב׳ 2 (כסלו תשל״ו, נובמבר 1975), עמ׳ 153–155.
בן–דוד, יערה. הנצח של הרגע : עיון בשיר
״אחותי״ מאת טוביה ריבנר. בספרה: אהבה ממבט שני
: עיון בפרקי ספרות ישראלית וכללית (תל–אביב : עקד, תשנ״ז 1997), עמ׳ 150–153 <חזר ונדפס בספרה:
במבוך המַראות: קריאה בפרקי ספרות
עברית וכללית (ירושלים : כרמל, תשע״ב 2012), עמ׳ 302–305>
גורפיין, רבקה. טוביה ריבנר: ״לילה דומם״. בספרה: עם שיר (תל–אביב : עקד, 1967), עמ׳ 100–105.
הולנדר, אורי. טוביה ריבנר ומשפט הזהות. אלמנך, גל׳ 2 (מארס 2007), עמ׳ 13 <על שירו של טוביה ריבנר
״הימים הגדולים של המאה (תכנית בטלויזיה)״>
הופמן, חיה. לא איש פוליטי ולא איש קולקטיבי. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - ספרות, י״ב באדר תשס״ד, 5 במארס 2004, עמ׳ 26. <ראיון עם המשורר טוביה ריבנר בהגיעו לגבורות>
וולמן, הדסה. כבר אי אפשר לשמוע בשקט שיר. הארץ, מוסף שבועי,
א׳ בטבת תשמ״ט, 9 בדצמבר 1988, עמ׳ 32–33. <ראיון עם המשורר טוביה ריבנר על שירתו>
וייכרט, רפי. הפלגות בין הקטבים (אמנות החיים בשירתו של טוביה ריבנר).
מאזנים, כרך ע״ב, גל׳ 7 (1998), עמ׳ 13–16.
וייכרט, רפי. מבט פנורמי חכם : על שירת טוביה ריבנר.
מעריב, מגזין חג - ספרות וספרים, כ׳ בניסן תשס״ב, 2 באפריל 2002, עמ׳ 24.
וייכרט, רפי.
נאלמים פצעי אוהב.מקור ראשון, שבת, כ׳ בניסן תשס״ח, 25 באפריל
2008, עמ׳ 10, 15 <עם זכייתו בפרס ישראל בספרות - שירה>
יצחקי, משה ב. מילויו של הלא כלום באי
הידיעה. עתון 77, גל׳ 373
(שבט-אדר תשע״ד, ינואר-פברואר 2014), עמ׳ 31 <על שירו של טוביה ריבנר ״שמאלי
וימיני״>
לב-ארי, שירי.כי
מה זו השירה.הארץ, גלריה, י״ב בכסלו תשס״ח, 22 בנובמבר 2007, עמ׳
3 <ראיון עם טוביה ריבנר>
מרידור, יצחק. טוביה ריבנר: חבר קיבוץ וחבר אקדמיה גרמנית. דבר, 10 באוגוסט 1987, עמ׳ 10.
סדן, נילי. המוצא האבוד - עיון בשיר
״יצאתי״ לטוביה ריבנר.
עלי שיח, חוב׳ 2 (כסלו תשל״ו, נובמבר 1975), עמ׳ 136–145.
סקר, זהר. יחסי זמן–מרחב: עיקרון פואטי אחד בשירתו של טוביה ריבנר. דפים למחקר בספרות, כרך 4 (1988), עמ׳ 139–158.
עקביהו, יצחק. שירה בעלת דינאמיקה דו–סיטרית, מודגמת בשלושה שירים מאת טוביה
ריבנר. כרמלית, כרך כ״א–כ״ב (תשל״ז/תשל״ח), עמ׳ 157–166.
פרל, גיא.האנושי המבקש להמלט.עתון 77, גל׳ 373 (שבט-אדר תשע״ד,
ינואר-פברואר 2014), עמ׳ 28 <על שירו של טוביה ריבנר ״בני אדם אינם אלא בני אדם״>
<חזר ונדפס בספרו
לשאת את הנפש במהופך : רשימות על שירה
(תל אביב : הוצאת קשב לשירה, תשע״ו 2016), עמ׳ 100–101, בשם: ״בני אדם אינם
אלא בני אדם״>
שרון-בלייס, ענת.המשורר,חתן פרס ישראל, טוביה ריבנר - שבוע הספר 2008 מגישות: ענת שרון בלייס ומאיה פלד - 02.06.08
המשורר טוביה ריבנר, זכה השנה 2008 בפרס ישראל על מכלול שירתו. שירה שמשרטטת את נופי הארץ בכלל ואת נופי עמק יזרעאל בפרט, שירה שיש בה שאלות קשות ותשובות עדינות של אהבה, שירה שמתכתבת עם גדולי היוצרים בעולם ועם הפכים הקטנים של החיים בקיבוץ והזיכרונות מבית אבא ואמא שחרב בשואה. פגשנו אותו בביתו, שבקיבוץ מרחביה לשעה קלה של שירה.
Hartung, Harald. Drei Lyriker aus Israel : Tuvia Rübner,
Dan Pagis,
Asher Reich. Merkur, v. 47, no. 12 (December 1993), pp. 1091-1096.
Pörksen, Uwe.Der Sturm aus der Vergangenheit : über Tuvia Rübner (Mainz : Akademie der Wissenschaften und der Literatur ; Stuttgart : Steiner, 2003)
Vardi, Dov. Understanding Lea Goldberg: on Ruebner’s Monography. Modern Hebrew literature, vol. 6, no. 3-4 (Winter 1981), pp. 70-73.
על ״פסל ומסכה״
בן–דוד, יערה. שירי מוזיאון קטן. עתון 77, גל׳ 38 (1983), עמ׳ 47.
ברם, שחר. הדיוקן העצמי, שגרירו של המוות: על שירי דיוקן עצמי אקפרסטיים ב׳פסל ומסכה׳ של טוביה ריבנר. מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך כ״ב (תשס״ח 2008), עמ׳ 487–521.
שניר, לאה. נפש השיר. דבר, כ״ז בתמוז תש״ן, 20 ביולי 1990, עמ׳ 19.
על ״שירים מאוחרים״
ברונובסקי, יורם [יוחנן רשת]. ברנשטיין, יופי
בשל ומהודר - ריבנר: שיבה מאוחרת. הארץ, תרבות וספרות, י׳ באדר ב תש״ס, 17 במארס 2000, עמ׳ ב 14.
חיימוביץ׳, גילי. אני לא רוצה לייפות. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, כ״ד בכסלו תש״ס, 3 בדצמבר 1999, עמ׳ 26. <שיחה עם המשורר טוביה ריבנר על ספר שיריו
״שירים מאוחרים״>
לאופר, רות. ״חרב מתהפכת - מלה גדולה מדי. הדברים היו יותר יגעים״. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 381 (י״א בסיוון תש״ס, 14 ביוני 2000), עמ׳ 12.