נורית זרחי כהן,
סופרת ומשוררת,
נולדה בירושלים בכ״ח בתשרי תש״ב, 19 באוקטובר 1941 לאביה, הסופר ישראל זרחי (1909–1947), ולאמה המורה אסתר (לבית
חננית). בגיל חמש נתייתמה מאביה. בעקבות פטירת האב עברו האם ושתי בנותיה לקבוצת
גבע, שם התחנכה כילדת חוץ. סיימה את בית הספר התיכון בעין חרוד, ובתקופת שירותה
הצבאי למדה בערבים. בעלת תעודת הוראה מסמינר לוינסקי ותואר ראשון בפילוסופיה
מאוניברסיטת תל־אביב. עוסקת בעיתונאות ובהוראת ספרות, ספרות ילדים וכתיבה יוצרת.
חיה בתל־אביב משנות השבעים.
החלה לחבר שירים עוד בטרם ידעה לקרוא ולכתוב, ואמה היתה רושמת את שיריה. כשהיתה כבת
תשע זכתה בתחרות כתיבת סיפורים בדבר לילדים, וזה היה כנראה פרסומה הראשון בדפוס.
בעת שירותה הצבאי ואחריו פירסמה שירים לילדים בעיתונות לילדים וסיפורים בעיתון למרחב. ספר שיריה הראשון,
יָרֹק יָרֹק (מחברות לספרות), ראה אור ב־1966, בהיותה בת
עשרים וחמש ואם צעירה. עד היום ראו אור כמאה ספרים שלה – לילדים, למתבגרים
ולמבוגרים.
זרחי היא בראש ובראשונה משוררת. בספר שיריה הראשון נשמע רק בקושי קולה העתידי, אף
שכבר בו מצויים סמלים ומטפורות אופייניים לה, כמו למשל העכביש, הטווייה והאריגה
כסמל לאמן. בקובץ שיריה השלישי, אשה ילדה אשה (1982), ניכרים כבר מאפיינים פואטיים
מובהקים ליצירתה, כמו למשל שילוב הפנטסטי בריאלי, עולם פיוטי של ילדה ואישה ואם,
עיסוק בדמויות ארכיטיפיות כמו מלך ומלכה, וכתיבה מחדש של סיפור מקראי מנקודת מבט
מפתיעה. בקובץ השירים גן המוח (1988) זוכים לפיתוח נושאים כמו: מעשה הכתיבה, נשים
יוצרות וגברים יוצרים ודמויות נשים מהמיתולוגיה היוונית ומהתרבות היהודית והנוצרית.
בקובץ מלון היפנודרום (1998) דרכי ההבעה שלה הופכות מורכבות יותר, והשפה כמעט
אזוטרית. זאת, בצד תכנים אוטוביוגרפיים קשים כמו אובדן האהבה ומאבק במחלה קשה. בספר
שיריה התקרה עפה (2001) חוויית הקיום שלה זוכה בלבוש סוריאליסטי, שמשמש אותה
בהתמודדות עם הפנימיות האפלה של הנפש. השירים מורכבים ובוחנים את גבולות השפה.
בקובץ הנפש היא אפריקה (2005) הגיעה לשיא יכולתה לדבר באמצעות פנטזיה רחוקה כביכול
על האישי, הקרוב והמרגש. היא כותבת על כמיהה לאהבה, על אובדן, כאב, ילדות, אימהות
ועל יחסים בין בת לאם, כל זאת בתנועה בין הפנטזיה לבין המציאות.
בשירתה יצרה שפה פיוטית ייחודית: מטפורות אישיות ורסיסי פנטזיה הנראים כנובעים
מהלא־מודע או מהעולם של טרום־שפה. התחביר לא שגרתי, שפתם של השירים סתומה כמעט ובה
בעת מעוררת השתאות מיופייה. חלק ניכר מהשירים נבנה באמצעות פריצת דרכי חשיבה
מקובלות, אם באמצעות פנטזיה או בפנייה לטקסטים מתרבות המערב, פירוקם וכתיבתם מחדש
מנקודת מבט לא צפויה.
במקביל לשירה כתבה מסות, סיפורים קצרים, נובלות וסיפור אוטוביוגרפי ארוך. במחשבות
מיותרות של גברת (1982), קובץ מסות על סוגיות ארס־פואטיות, היא מתמקדת בכתיבת נשים,
בקשיים שעמם הן מתמודדות ובהתקבלותן בקהילה הספרותית. כתיבתה העיונית צומחת משילוב
של ידע עשיר עם מבט על חייה כאישה יוצרת. ספרה מהווה פריצת דרך בחשיבה על פמיניזם
וכתיבה בספרות העברית. תינו המופלאה (1983), סיפור על מערכת יחסים סימביוטית בין סופרת ילדים לבתה בת
העשרה המכונה תינו, מציג חיפוש דרך להתבגרות ולעצמאות תוך קיום קשרי אם־בת ומתן
מקום ליצירה בעולמן של נשים. בספר דפנה ויולה (1987) שתי נובלות, האחת מתארת את
מורכבות חיי היומיום של אישה־אם־יוצרת והשנייה את מבוכתה של נערה לנוכח הגילוי
הראשוני של מיניותה, מול תביעות סותרות שמציבים העולם הגברי והחברה הקיבוצית.
הסיפורים הקצרים בקובץ אמן המסכות (1993) כתובים במתכונת הקלאסית של הסיפור הקצר,
אך הם חדשניים בתכניהם ומגלים זיקה לסגנון הרומנטי־פנטסטי של את׳׳א הופמן ושל א׳ דינסן. בשנים האחרונות זוכה הקובץ לעניין בשל השימוש החתרני שנעשה בו בחומרי המקרא
והמיתוס לבחינת מעמד האישה, הזיקה שבין מגדר לזהות מינית, כוח וחולשה, אמת ואמת
בדויה, בעיקר בסיפורים ׳׳היא יוסף׳׳ ו׳׳מעבר לתהילים״. הסיפור המקראי מסופר מנקודת
מבט נשית, תוך שינוי אופן הקריאה המקובל, כאשר נבחנים מקומה של האישה בסיפור כנשלטת
או כשולטת, כוחה וחולשתה ומקום הסיפור המקראי בעיצוב תודעה נשית ותודעה היסטורית.
הסיפורים בקובץ הרצפה מתנדנדת (2003) הם ריאליסטיים לכאורה. זרחי מתמקדת בהוויה
רגשית של חיי נשים במצבי משבר, והעלילה נבנית משברי אפיזודות כמו מציאותיות, אך חיי
הנפש נבנים מערבוב שבין הריאלי לפנטסטי. קובץ הסיפורים נערות הפרובינציה העצובות
והשאפתניות (2007) התקבל על ידי המבקרים באהדה רבה. ההתמקדות בעולמן של נשים, עירוב
המציאות בפנטזיה והסגנון הפיוטי וההרמטי הובנו בהקשר של השיח הפמיניסטי
הפוסט־מודרני. משחקי בדידות (1999) הוא מקבץ של ממוארים, שבהם זרחי מקיימת דיאלוגים
עם האנשים המשמעותיים בשמונה־עשרה השנים הראשונות בחייה, עם הקיבוץ ועם שאלת הכתיבה
האוטוביוגרפית. חילופי נקודות התצפית בספר מעלים שאלות באשר לסיפור האמיתי והבדוי,
וכיצד הילדות, האובדן ומיתוסים פרטיים בונים חיים וספרות.
ספרה אוטוביוגרפיה של דלת (2018) הוא ספר פורץ גבולות. במרכזו עומדת אוטוביוגרפיה
בדויה של דלת שדרכה זרחי בוחנת את היחסים שבין גברים לנשים, כמו גם בין הורים
לילדים.
בעוד שהספרות העברית פנתה ברובה לברור, ללאומי, לכאן, לעכשיו, לאידיאולוגיה ולחברה
הישראלית, תוך העדפת הקול הגברי – זרחי משמיעה קול נשי ייחודי, בשפה הרמטית
ומורכבת, הפונה להקשבה פנימה. היא מתמקדת בפרט שאינו משתלב בחברה, בנקודת מבטו על
החיים, בבדידות, ביחסים במשפחה. למקום, אם הוא קיים, יש חשיבות רק בהבנת הפרט, ואם
נזכרת אידיאולוגיה, היא מופיעה באור ביקורתי. הפנייה להקשבה פנימה מביאה למעקב אחר
ההיעדר בעולמה: יתמות, אובדן, חיפוש מתמשך אחר אהבה כתחליף או כתיקון למות האב,
ויצירה.
זרחי כותבת בשתי מערכות הנתפשות כנפרדות, ספרות לילדים וספרות למבוגרים, אך ההבחנה
הזאת ביחס למכלול יצירתה נכונה באורח חלקי בלבד. בחלק מיצירותיה הילד משמש כנמען
מדומה, בעוד שהיצירה מכוונת למעשה למבוגרים. כך למשל בסיפורים הילד והדב, סיפור
אגדה לילדים מבוגרים (1980), כפפות (1995) והאיש עם הסולם והערים התאומות (1995).
שילוב הכתיבה לילדים ולמבוגרים פעל על יצירתה בשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד,
הכתיבה לילדים קירבה אותה לקולה האותנטי, איפשרה לה להתמודד עם תכנים אוטוביוגרפיים
ועם שילוב הפנטסטי בריאלי והיתה מכשיר לעיצוב שפה פואטית ייחודית. מצד שני, בשל
הגדרתה כ׳׳סופרת לילדים׳׳ התעכבה התקבלותה כמשוררת וכסופרת נחשבת.
זכתה בפרס ביאליק לספרות יפה (1999), ארבע פעמים בפרס זאב לספרות ילדים, פעמיים
בעיטור אנדרסן לספרות ילדים, בפרס שרת החינוך על מפעל חיים (2005), בפרס עמיחי
לשירה (2006), בפרס לאה גולדברג לשירה (2011) ובפרס ישראל בשנת 2021. יצירותיה תורגמו לכמה שפות אירופיות
ולערבית.
Schickt Mücke nicht fort! /
aus dem Hebr. übers. von Mirjam Pressler ; Zeichn. von Gitte Spee (Bindlach
: Loewe, 1993)
No echéis a Nanny! / traducido
del hebrero por Carlos Silveira ; ilustraciones de Gitte Spee (Santa Marta de
Tormes (Salamanca) : Lóguez Ediciones, 1996)
אלקד־להמן, אילנה. על הוראת ספרות ילדים במכללה: שאלות של זהות אישית, נשיות, גבריות והפתעות בשירי נורית זרחי.
דפים: כתב־עת לעיון ומחקר בהכשרת מורים, חוב׳ 24 (1997), עמ׳ 132–144.
אלקד־להמן, אילנה. מה שלא אמרת לי הכרחי בשביל לחיות – חוויית האבדן והחיפוש אחר אהבה כגורם מכונן ביצירת זרחי.
עיונים בספרות ילדים, חוב׳ 15 (2005), עמ׳ 60–96 <על
״יוני והסוס״, ״לעולם״, ״בילי״, ״אותה קיבלו חינם״, ״האיש עם
הסולם״; ושירים למבוגרים: ״התקרה עפה״ ואחרים>
אלקד־להמן, אילנה. בתים וספן : על מיתוס, פנטזיה ושפה ביצירת נורית זרחי. בתוך:
בין חינוך לספרות ילדים : שי לגרשון ברגסון / עורכות
מירי
ברוך ויעל פישביין (תל־אביב : קוראים, תשס״ה 2005), עמ׳ 129–146 <על
״אמבטים״ מאת נורית זרחי וסיפורים למבוגרים מהקובץ ״הרצפה מתנדנדת״ ושירה למבוגרים>
ולדן, צביה. אהבה מנורית תזרח, ולה הילה ללא כתם.
ספרות ילדים ונוער, שנה
25, חוב׳ 100 (סיון תשנ״ט, מאי 1999), עמ׳ 46–53 <על ״כתם כתר
קטשופ״>
ולדן, צביה. כי מנורית תזרח השמש ולה הלה זוהרת. ספרות ילדים ונוער, שנה 26, גל׳ 102 (תש״ס 1999), עמ׳ 21–26. <על ספרי ילדים שכתבה נורית זרחי ואיירה הלה חבקין>
כהן, אדיר. עליה לרגל ל״הר המלכים״ : עיונים בסיפורים לילדים של נורית זרחי.
הדאר, שנה 70, גל׳ י (תשנ״א 1991), עמ׳ 19–21; גל׳ י״א, עמ׳ 20–21.
כהן, איילה. תמונת המציאות בעין המצלמה: מפגשים בין לשון הקולנוע ללשון השיר בשיריה של נורית זרחי.
ספרות ילדים ונוער, כרך י״ח, גל׳ ב׳ (תשנ״ב 1991), עמ׳ 3–11.
לוי־ברזילי, ורד.
זה חייב להיפסק.הארץ, מוסף, ה׳ בשבט תשס״ו, 3
בפברואר 2006, עמ׳ 44–46, 48 <שיחה עם נורית זרחי>
ליבוביץ, ניצן.איך לכתוב את
האין־זמן. בתוך: החושך צבע הצבעים : קריאות
ביצירתה של נורית זרחי / עורכות – לילך לחמן, קציעה עלון (תל־אביב
: הוצאת גמא, 2022), עמ' 284–296.
מוסקונה־לרמן, בילי. אין מסכה זוגית : ארבע סופרות מדברות על הרגשתן ויכולת כתיבתן במלחמת המפרץ.
מעריב, ספרות, כ״ד בשבט תשנ״א, 8 בפברואר 1991, עמ׳ 14 <שיחות עם נורית זרחי,
חדוה הרכבי, ניצה ק״ן ושולמית אפפל>
מירון, דן. אי־הנחת של יצורים
מכונפים : על שירתה של נורית זרחי. בתוך: עצמות ועננים : מבחר
שירים 1966–2008 / נורית זרחי (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד ; ירושלים : מוסד
ביאליק, תש״ע 2010), עמ׳ 183–283 <חזר ונדפס בספרו הקול האורפיאי : עיונים בשירתן של משוררות ישראליות,
חלק ראשון (רמת־גן : אפיק – ספרות ישראלית : עילמור, תשע״ז 2017), עמ׳ 35–165>
מנהיים, נועה.
המכשפה הגדולה של החלומות. בתוך: עם שתי הרגליים עמוק בעננים
: פנטסיה בספרות העברית : מבחר מאמרים / עורכת – הגר ינאי, עורכת אקדמית –
דניאלה גורביץ׳ (תל־אביב : גרף, 2009), עמ׳ 130–135.
קואסטל, רחל. בארמון הקרח של המופר : בין הביוגרפי למדומיין בשירתן של נורית זרחי
ואמילי דיקנסון.
דפים למחקר בספרות, כרך 19 (תשע״ד 2014), עמ׳
268–299.
קרפל, דליה. אף אחד לא רוצה לקרוא על נשים מבוגרות. הארץ, מוסף,
ט״ז בחשון תשס״ב, 2 בנובמבר 2001, עמ׳ 48–50, 52.
רגב, מנחם. בין מבוגרים לילדים בשירי נורית זרחי. מאזנים, כרך ס״ג, גל׳ 3 (תשנ״ג 1993), עמ׳ 51–55. <כונס בספרו
תחושתו של אדם המתגנב אל ילדותו : אסופת מאמרים על ספרות ילדים ונוער (ירושלים: כרמל, תשס״ב)>
רגב, מנחם. ״הפרת ההרמוניה״ בכמה מספרי נורית זרחי. מעגלי קריאה, חוב׳ 15–16 (תשמ״ז 1987), עמ׳ 35–38. <כונס בספרו
תחושתו של אדם המתגנב אל ילדותו : אסופת מאמרים על ספרות ילדים ונוער (ירושלים: כרמל, תשס״ב)>
רגב, מנחם. הקסם הוא בעין המתבונן (על מציאות ודמיון ביצירות נורית זרחי).
ספרות ילדים ונוער, כרך כ״ב, גל׳ ד׳ (תשנ״ו 1996), עמ׳
14–22. <כונס בספרו תחושתו של אדם המתגנב אל ילדותו : אסופת מאמרים על ספרות ילדים ונוער (ירושלים: כרמל, תשס״ב)>
רגב, מנחם. ״ואני לעולם לא
אסלח על אבא שלי״. ספרות
ילדים ונוער, שנה 25, חוב׳ 100 (סיון תשנ״ט, מאי 1999),
עמ׳ 7–16 <על העדר האב כפי שמשתקף ביצירתה של
נורית זרחי>
רגב, מנחם. עולם המלכים והמלכות בשירי נורית זרחי. רוח אחרת, חוב׳ 15 (תשס״ב 2002), עמ׳ 33–43.
רז, נילי. מפגש בין עולמות ומימושם הפואטי בשירי הילדים של נורית זרחי.
מעגלי קריאה, חוב׳ 21 (תשנ״ב 1992), עמ׳ 5–17.
שחם, חיה. אורידיקה צועדת בעקבות אורפיאוס ושרה (פרשנות נשית מתקנת של המיתוס בשירי משוררות).
ביקורת ופרשנות: כתב־עת למחקר ספרות עם־ישראל, כרך 33 (1998), עמ׳ 61–85 <על שירים מאת
גבריאלה אביגור־רותם, נורית זרחי,
עליזה נהור, איריס מנור ולאה שניר>
שטיין, דליה. נורית זרחי, מחדשת נורמות בספרות הילדים : דרכי עיצוב בעיות קליטה והיקלטות בשלושה מסיפוריה.
ספרות ילדים ונוער, כרך ט״ו, חוב׳ ג–ד (תשמ״ט 1989), עמ׳ 75–88.
ברגסון, גרשון. [ביקורת על ארבעה ספרים של נורית זרחי:
׳ישנונה׳,
׳גן במבומבלים׳,
׳תנינה׳,
׳במסע בפרוסה 1׳].
ספרות ילדים ונוער, כרך ה׳, גל׳ ב׳ (1979), עמ׳ 51–52.
על ״קוראים לי פיאט״
רגב, מנחם. כלבים, יענים וכינים. ידיעות אחרונות, 19 באוקטובר 1990, עמ׳ 26.
רגב, מנחם. האם היית נותן טרמפ ליען? הד הגן, כרך נ״ו (1991), עמ׳ 108–109.
ריז׳נסקי־בירמן, אלה. [ביקורת]. ספרות ילדים ונוער, כרך י״ז, גל׳ ד׳ (1991), עמ׳ 57.
אדמון, תלמה. מסע באלף מרכבות.
את, גל׳ 142 (ינואר 1979), עמ׳ 105.
<ראיון עם נורית זרחי>
ברוך־ספרבר, נועה. בין פשטות של סגנון ילדותי לבית תחכום של אמן בוגר : דיון באיורים של רות צרפתי לספר
״אלף מרכבות״ מאת נורית זרחי.
ספרות ילדים ונוער, כרך לא, חוב׳ 120 (תשס״ד 2004), עמ׳ 16–21.
על ״לא לגרש את נני״
גולדשטיין, משה. ספר ילדים שנושאו גירושים של הורים.
הד הגן, כרך מ״ד (1980), עמ׳ 136–137.
אדיר כהן, מרים רות, יוסף שוורץ. פרס לנורית זרחי: <ע״ש מרדכי ברנשטיין לספרה
״לא לגרש את נני״>.
מעגלי קריאה, חוב׳ 8 (1980), עמ׳ 4.
על ״הילד והדוב״
קלינוב, רינה. המעגל והקו (על שני סיפורי־אגדה לבני־הנעורים).
מבפנים, כרך מ״ג, חוב׳ 1–2 (1981), עמ׳ 201–205.
על ״הילדה רובין הוד״
ברוך, מירי. שוויון בחינוך לדמוקרטיה : הרהורים בעקבות הספר
״הילדה רובין הוד״ מאת נורית זרחי.
ספרות ילדים ונוער, כרך י״ב, גל׳ א׳ (1985), עמ׳ 18–23.
הגורני־גרין, אברהם. נורית
זרחי – הילדה רובין הוד. בספרו: משא ועיון : מסות על לשון, חינוך
וספרות (תל־אביב : אור עם, תשנ״ג 1992), עמ׳ 168–169.
מעפיל, אבי. ״עושים בית־ספר״ לרובין הוד. ספרות ילדים ונוער, כרך ל״א, חוב׳ 118–119 (תשס״ד 2004), עמ׳ 18–24.
על ״מחשבות מיותרות של גברת״
על ספרים וספרות.נגה, חוב׳ 7 (1983), עמ׳ 40–41.
קלינוב, רינה. משהו על ״מחשבות מיותרות של גברת״. מבפנים, כרך מ״ה, גל׳ 1–2 (1983), עמ׳ 179–180.
דר, יעל. לסיפורים צפוף מדי. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 202 (כ״ט בטבת תשנ״ז, 8 בינואר 1997), עמ׳ 12.
על ״מיליגרם״
גרון, רבקה. אחד ומיוחד – מוטיב השונה בספרות הילדים.
הד הגן, כרך 67, גל׳ 2 (2002), עמ׳ 94–103.
על ״מכונית כמו אורכידיאה״
כץ, אבי. אי אפשר לספר את התוכן. הארץ, תרבות וספרות, ג׳ באלול תשנ״ז, 5 בספטמבר 1997, עמ׳ ד 2.
נבות, אמנון. שני ספרי הפרוזה... מעריב, מוסף שבת
– ספרות וספרים, א׳ בסיוון תשנ״ז, 6 ביוני 1997, עמ׳ 31.
סמיט, שהם. מעבר למציאות. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת
– תרבות, ספרות, אמנות, כ״ג באייר תשנ״ז, 30 במאי 1997, עמ׳ 26.
על ״קריסטבל או שאלה לרמברנדט״
דר, יעל. מהי אמנות אמת. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 217 (ט״ז בניסן תשנ״ז, 23 באפריל 1997), עמ׳ 8.
על ״מלון היפנודרום״
בורשטיין, דרור. שדות של אוויר ורוח.
הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 295 (ח׳ בחשוון תשנ״ט, 28 באוקטובר 1998), עמ׳
6.
וייכרט, רפי. יושבת בלב החדר כבצדף פתוח.
מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים, ח׳ בכסלו תשנ״ט, 27 בנובמבר 1998,
עמ׳ 28.
לאור, יצחק. כל המוצק מתפוגג לתוך האוויר. הארץ, תרבות וספרות,
י״ג באלול תשנ״ח, 4 בספטמבר 1998, עמ׳ ב 15.
מישורי, אפרת. אני שואבת מתוכי. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת
– תרבות, ספרות, אמנות, כ״ד בחשוון תשנ״ט, 13 בנובמבר 1998, עמ׳ 26–27.
על ״חוש העסקים שלי״
נימוקי ועדת השופטים להענקת פרס זאב לספר ״חוש העסקים שלי״, מאת
נורית זרחי / ד״ר מירי ברוך, ד״ר סלינה משיח, גרשון ברגסון. ספרות ילדים
ונוער, כרך 25, גל׳ ב׳ (1998), עמ׳ 13–14.
דר, יעל. כיצד להיפטר מאחים ולהתעשר. הארץ, מוסף ספרים,
גל׳ 271 (י׳ באייר תשנ״ח, 6 במאי 1998), עמ׳ 11.
על ״כי כחול זה ים״
דר, יעל. כמו שני זרים שהולכים יחד על המדרכה. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 320 (כ״ח בניסן תשנ״ט, 14 באפריל 1999), עמ׳ 12.
על ״משחקי בדידות״
הופ, דורית. אשה כותבת אשה : עיון בספר ״משחקי בדידות״ מאת נורית זרחי.
אשנב לעולמה של המתבגרת : יום העיון השנים־עשר ... לזכרו של צבי סטיסקין / עורך, חיים דויטש (ירושלים: מכון סאמיט – עמותה לשיקום פסיכוסוציאלי למתבגרים ומבוגרים צעירים, תש״ס), עמ׳ 44–61.
מירון, דן. אי־הנחת של יצורים
מכונפים : על שירתה של נורית זרחי. בתוך: עצמות ועננים : מבחר
שירים 1966–2008 / נורית זרחי (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד ; ירושלים : מוסד
ביאליק, תש״ע 2010), עמ׳ 183–283 <חזר ונדפס בספרו הקול האורפיאי : עיונים בשירתן של משוררות ישראליות,
חלק ראשון (רמת־גן : אפיק – ספרות ישראלית : עילמור, תשע״ז 2017), עמ׳ 35–165>
נורית זרחי כהן,
סופרת ומשוררת,
נולדה בירושלים בכ״ח בתשרי תש״ב, 19 באוקטובר 1941 לאביה, הסופר 
על
״מרק שום דבר״
