סביון
(סבינה) ליברכט נולדה במינכן לאמה ולאביה, ששרד את בוכנוואלד ולימים גילתה שאיבד בשואה אישה ותינוקת.
ב-1950 עלו לארץ (יש לה אחות צעירה ממנה), לבית ערבי בבית דגן שממנו עברו לבת-ים. אחרי השירות הצבאי נסעה לשנה וחצי ללמוד בלונדון, ואז שינתה את שמה לסביון. היא לימדה אנגלית והיתה עיתונאית ב"את", גרה שנים בחולון (עכשיו בתל אביב), היתה נשואה לפסיכולוג ויש לה שני ילדים בוגרים. בסדנת כתיבה של הסופרת עמליה כהנא-כרמון צברה ניסיון וספרה הראשון, שזיכה אותה בתוך חודשים ספורים בפרס אלתרמן, יצא כשהיתה בת 37.
ברנע ארגמן, עמליה. סביון ליברכט. פרידה.
ידיעות אחרונות, זמנים מודרנים, 31 בדצמבר 1986, עמ' 4.
ברנע ארגמן, עמליה. כל ספר חדש שלי הוא תינוק אחד פחות.
ידיעות אחרונות, 7 ימים, ד' בסיוון תשנ"ב, 5 ביוני 1992, עמ' 65, 67 <ראיון עם הסופרת סביון ליברכט על דרך יצירתה ומקורותיה>
גרנות, משה. "סיפור מאכלס
את הדמיון ומבקש להיכתב" : שיחה עם סביון ליברכט. בספרו: שיחות עם סופרים
(תל-אביב : קווים, 2007), עמ' 239־252.
אחירותם, עמירם. השואה כצל של המציאות הישראלית. בתוך:
לחיות בארץ ישראל : הספרות הישראלית וזיקתה למציאות: דילמות, ערכים
ושאלות של זהות / עורכת, חיה תדמור (ירושלים : משרד החינוך, המזכירות
הפדגוגית, תשס"א 2000), עמ' 43־47.
על "הנשים של אבא"
אביבי, יובל.ד"ר רות וגברת ליברכט.
וואלה - תרבות ובידור <מקוון>, 9 באוקטובר 2005.
אורן, יוסף. תאומות רומאן. מקור ראשון, 'שבת', כ"ג בחשוון תשס"ו, 25 בנובמבר 2005, עמ' 6, 12.
גלסנר, אריק. על זיכרונות והחמצות. מעריב,
מוסף שבת - ספרות וספרים, ד' בתשרי תשס"ו, 7 באוקטובר 2005, עמ' 22.