משורר, צייר ומבקר ספרות. נולד בעיירה סוקולוב בפולין (ליד ווארשה). גדל
באווירה חילונית ואת אהבתו לספרות ירש מאביו אשר התפרנס מתפירת מעילי
פרווה. ביתו שימש מקום מפגש לאנשי רוח. ב־1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה
נסה המשפחה לתוככי ברית המועצות וכך ניצלה. אולם השנים, כפליטים בברית
המועצות, לא היו קלים והמשפחה נאלצה להתקיים בדוחק. שנים אילו נחרטו בחלקן
ביצירתו. המשפחה עלתה ארצה ב־1948 והתיישבה בעכו ולאחר מכן בחיפה. בראשית
דרכם בארץ עבדו עזריאל ואביו כפועלים של הקרן הקימת לישראל. ב־1951 השתתף
כחייל מילואים בקרב על תל מוטילה. חווייה זו קישרה אותו עם ההוויה
הישראלית. אז החליט לנטוש את היידיש כשפת יצירה ועבר ליצור בעברית. עזריאל
קאופמן למד היסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וב־1976 למד ספרות עברית
לתואר שני באוניברסיטת תל־אביב (עבודת הגמר עסקה ב"נושא ההתאבדות בסיפור העברי בראשית המאה"). במשך שנים רבות שימש כמורה במערכות החינוך השונות,
ומשנות השבעים, עבר להתגורר בתל־אביב וניהל את המחלקה לאמנות ותרבות במשרד
החינוך והתרבות במחוז תל־אביב. בין השנים 1998 עד 2003 ערך את כתב העת
"מאזנים" של אגודת הסופרים. בנוסף על כתיבתו עסק גם בציור והציג מיצירותיו
במוזיאונים וגלריות שונות. עזריאל קאופמן נפטר בכ"ח בשבט תשס"ה, 20 בפברואר
2004 והוא בן 74.
אלקד־להמן, אילנה. קריאה בשיר אחד של עזריאל קאופמן. עלי
שיח, חוב' 26 (1989), עמ' 111־114 <על "מעבר לימים אני רואה אבן">
אלקד־להמן, אילנה. פעילות מסכמת לקורס מבוא לשירה במכללה
למורים. תרגיל בקריאת שירה: על פי שירו של עזריאל קאופמן "מעבר לימים
אני רואה אבן". דפים (כתב־עת לעיון ומחקר בהכשרת מורים), חוב'
12 (1991), עמ' 77־85.
בן־שאול, משה. תהום ודרור : עם מותו של עזריאל קאופמן ז"ל.
מאזנים, כרך ע"ח, גל' 2 (אדר תשס"ד, מארס 2004), עמ' 3.
סומק, רוני. על תערוכת ציוריו של קאופמן בביתן לאמנות בפארק הירקון. עתון 77, גל' 24 (1980), עמ' 45.
פרנקל-מדן, רחל. בדרכי השיר של עזריאל קאופמן.
בתוך: שעה אחת של שמש : מבחר שירים 1983־2004 / עזריאל קאופמן
(תל-אביב : קשב לשירה, תשס"ז 2007), עמ' 161־180.
שניר, לאה. רחש הקונכייה : שיחה עם המשורר עזריאל קאופמן על
שירתו. על המשמר, כ"ד באב תשמ"ו, 29 באוגוסט 1986, עמ' 18, 20.
רוזנפלד, ברכה. "כבר אפשר לזוז" מאת עזריאל קאופמן.
עכשיו, חוב' 58 (1992), עמ' 339־341.
שניר, לאה. מידת החלוף, ונצח הנוף. על המשמר, ה'
בסיון תשמ"ט, 8 ביוני 1989, עמ' 23.
על "הפיך ומרתק"
בסר, יעקב. עם עזריאל קאופמן: אני עובר, נוסע, קורה לי משהו
– מתחיל לכתוב. על המשמר, דפים לספרות, י"א בתשרי תשנ"ה, 16
בספטמבר 1994, עמ' 19. <ראיון בצאת ספרו "הפיך ומרתק: שירים">
הגני, עמירה. עדיין מבקש שם. מאזנים, כרך ס"ח, גל'
11 (1994), עמ' 45־46.
ליטבסקי, צביה. שתי וערב אצבעות של חושך. הארץ, מוסף
ספרים, גל' 481 (ד' בסיוון תשס"ב, 15 במאי 2002), עמ' 10.
מרום־גרוסמן, לאה. עזריאל קאופמן ־ "תולעת בת מאה שנה".
נפש : רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, גל'
12 (2002), עמ' 97־98.
קורן, יהודה. התמונה הזאת רודפת אותי עד היום. ידיעות
אחרונות, המוסף לשבת ־ תרבות, ספרות, אמנות, כ"ג בניסן תשס"ב, 5
באפריל 2002, עמ' 26. <ראיון עם המשורר עזריאל קאופמן אודות קורותיו
בתקופת השואה, בצאת ספרו "תולעת בת מאה שנה: שירים">
על "בוז, לא טיח"
יגיל, רן. חיפש אחר תשובה. מעריב, מוסף שבת ־ ספרות
וספרים, י"ב באדר תשס"ד, 5 במארס 2004, עמ' 25.