נולד בבודפשט שבהונגריה באוגוסט 1924 בשם
פרנץ הופמן. לימים, לאחר שהפך לסופר הונגרי, שינה את שמו לפרנץ קישהונט. כשעלה לארץ בשנת
1949, שינה פקיד העלייה את שמו לאפרים קישון, ובשם זה הוא ידוע בארץ ובעולם. אפרים גדל בסביבה מתבוללת כנער הונגרי לכל דבר. התזכורת היחידה ליהדותו הייתה ציון הדת היהודית בתעודת הזהות שלו. "היהדות שלי הייתה עניין שולי לגביי. דיברתי הונגרית, חשבתי הונגרית ובבית הספר שרתי שירי געגועים להונגריה השלמה" ("קישון - דו שיח ביוגרפי", ירון לונדון, עמ' 47). בשנת 1941, לקראת סיום לימודיו באקדמיה למסחר כבר פעלו בהונגריה ארגונים אנטישמיים צמאי דם. הנער אפרים גילה באיחור את יהדותו. לאחר שהונגריה נכנסה למלחמה, נלקח אפרים למחנה ריכוז. הוא שרד את מסעות המוות לעבר מחנה ההשמדה סוביבור שבפולין, ולבסוף הצליח לברוח בדרך נס. הוא חזר לבודפסט ומצא שם את משפחתו במחבוא. בעזרת תעודות מזויפות ושכן אציל נפש, "חסיד אומות העולם" הצליחה המשפחה להסתתר עד לסיום המלחמה. בתקופת השלטון הסטליניסטי בהונגריה הצליח קישון להתפרנס יפה מכתיבה עיתונאית בעיתון סאטירי שהיה מגויס לטובת המשטר הקומוניסטי. אבל עבודתו, שנראתה לו שקרית, גרמה לו רגשות תסכול ומחנק כסופר וכעיתונאי. בהזדמנות הראשונה שהזדמנה לו, באמתלה שהוא נוסע לבקר ביריד של פראג, הוא ברח עם רעייתו דרך סלוואקיה ועלה על הספינה "גלילה" בעזרת "ארגון הבריחה" והגיע לישראל. מעברת "שער העלייה" ליד חיפה הייתה תחנתו הראשונה של קישון בישראל. משם הוא הצטרף לחברים בקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר. "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים" (שם, עמ' 169). כך עשה אפרים קישון את צעדיו הראשונים בשפה העברית. לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ושם את פעמיו לתל אביב. הוא נתקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. "אני לא התנפלתי על העברית בשמחה, אלא מתוך ייאוש. הייתי מוכרח להציל את עצמי מגורלו המר של המהגר הנצחי" (שם, עמ' 187). בתום לימודיו באולפן החל קישון בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות, עד שזכה והעיתון "דבר" הדפיס, לראשונה בארץ, סאטירה מפרי עטו בשם "תעלת בלאומילך". בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש. בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו " - לאיזו מפלגה אדוני שייך? - אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!" היה חידוש בימים ההם. באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב", וברבות הימים הפך לבעל הטור הפופולארי "חד גדיא" שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה. בסוף שנות החמישים תורגמו מבחר מן ההומורסקות שלו מתוך "מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון "ניו יורק טיימס". הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמרק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, כמחזאי וכבמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ. ההוקרה הבינלאומית לסרטיו מתבטאת בשלושה פרסי "גלובוס הזהב" שהעניקו לו מבקרי הקולנוע בהוליווד ובבחירתו למועמד פעמיים לקבלת פרס ה"אוסקר". החל משנות השבעים עלו בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי מכר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה. מאמצע שנות השמונים תופסים מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זוכות בשפע של פרסים בינלאומיים. בשנים אלה קישון מחלק את עתותיו בין אירופה לישראל. הוא מביים את מחזותיו, כותב מאמרים להגנת ישראל בעיתונות ומשתתף בתכניות טלוויזיה על תקן של "המסביר הלאומי" בכל פעם שמתבקשת דעתו בנושא האזור. "אנטי-ישראליות ואנטישמיות זה היינו הך לגביי; אותה הגברת בשינוי האדרת" (שם, עמ' 37). אפרים קישון הוא בעל אזרחות ישראלית, וכל בני משפחתו הענפה, ללא יוצא מן הכלל, מתגוררים בתל אביב. "זה עניין של כבוד. אינני מוכן להיות שוב יהודי באירופה". אפרים קישון מתקרב ל"גבורות", ועדיין הוא יוצר פורה. לאחר
שספריו תורגמו ל-37 שפות והפכו אותו לסאטיריקן הנקרא ביותר בימינו, הוא כתב בשנים האחרונות את הרומן הסאטירי החדש שלו "שעיר לעזאזל", שבו הוא עוסק בנושא השואה. על כריכת הספר האחורית הוא כתב: "הם עשו משגה. הם השאירו סאטיריקן אחד בחיים." בכך הוא מסכם פרק עצוב זה בחייו.
בשנת תשס"ב זכה קישון בפרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה.
בשנת 2004 חגגו בישראל את יום הולדתו השמונים בשורה של טקסים מרשימים. בשנת
2003 החלה הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות" בהוצאה מחדש
של כל כתביו, תוך שהיא מוסיפה עליהם ספרים שטרם ראו אור
בעברית.
אפרים
קישון נפטר ב-29 בינואר 2005 בביתו בשווייץ והובא לקבורה בבית העלמין ברחוב
טרומפלדור בתל-אביב, לצדה של רעייתו המנוחה, שרה.
עד המדינה : פרוטוקול (אור יהודה : הד ארצי, תשנ"ט 1999) <בעריכת עופר שיינברג>
ספר משפחתי (תל אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2002)
ספר המסעות (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2003) <מהדורה מחודשת>
פרטאצ'יה ללא הפסקה : נבירה במצב הקיים (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2004)
נקמתו המתוקה של פיקאסו : צלילה לתוך ביצת האומנות המודרנית (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2004)
<עובד להוצאה העברית על ידי עירית אנגל-קרביץ ואפרים קישון> <"הופיע לראשונה בנוסח גרמני">
משפט האבהות של הנגר יוסף : קומדיה משנת 0 לספירה (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2005)
מחזותיו:
שמו הולך לפניו - תיאטרון הבימה - 1953
אתה מספר לי - תיאטרון המטאטא - 1954
שחור על גבי לבן - תיאטרון הבימה - 1955
כביסת הרש - תיאטרון בצל ירוק - 1958-1961
חתול בשק
אף מלה למורגנשטיין - תיאטרון בצל ירוק - 1960
הכתובה - תיאטרון האהל - 1961
הוא והיא - תיאטרון אינטימי - 1963
שמו הולך לפניו - תיאטרון זוית - 1965
תוציא את השטקר המים רותחים - תיאטרון הקאמרי - 1966
גרנות, משה. "ההומור הוא משהו בלתי צפוי".
מהות, חוב' כ"ח (קיץ תשס"ד 2004), עמ' 111-123
<חזר ונדפס בספרו: שיחות עם סופרים
(תל-אביב : קווים, 2007), עמ' 341־363>
<ראיון עם אפרים
קישון>
גרנות, משה. אפרים קישון: ביקורת
- רק אחת מדי עשר שנים. מאזנים, כרך פ', גל' 5־6 (תשרי תשס"ז,
ספטמבר 2006), עמ' 40.
לאור, דן. העלייה ההמונית כ"תוכן ונושא" בספרות העברית בשנות המדינה הראשונות.
הציונות, כרך י"ד (1989), עמ' 161־175. <עיון ביצירותיהם של
נתן אלתרמן, חיים הזז, חנוך ברטוב, ואפרים קישון>
נבו, גדעון. הסָטירה
הבורגנית של אפרים קישון. בתוך: חברה וכלכלה בישראל : מבט
היסטורי ועכשווי / עורכים: אבי בראלי, דניאל גוטוויין, טוביה פרילינג
(ירושלים : יד יצחק בן-צבי ; קריית שדה-בוקר : מכון בן-גוריון לחקר
ישראל : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ה 2005), כרך
ב', עמ' 711־745.
על "אלף גדיא וגדיא"
בן-גריון, עמנואל. אלף גדיא וגדיא.דבר, ו' בניסן תשי"ד, 9 באפריל 1954, עמ' 6.
הולצמן, אבנר. בראי הסַטירה הלאומית. בספרו: מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ' 330־331 <הובא לראשונה ב'מוסף רדיו לספרות', ספטמבר 1999>
לאור, יצחק. שיירי ההומור הפטריוטי. הארץ, תרבות וספרות, ח' באלול תשנ"ט, 20 באוגוסט 1999, עמ' ב 15.
על "פרטאצ'יה ללא הפסקה : נבירה במצב הקיים"
דויטש, חיותה. סבל בילדותו, בגלל הגובה. הצופה, המוסף, כ"ה בשבט תשס"ה, 4 בפברואר 2005, עמ' 14.
נולד בבודפשט שבהונגריה באוגוסט 1924 בשם
פרנץ הופמן. לימים, לאחר שהפך לסופר הונגרי, שינה את שמו לפרנץ קישהונט. כשעלה לארץ בשנת
1949, שינה פקיד העלייה את שמו לאפרים קישון, ובשם זה הוא ידוע בארץ ובעולם. אפרים גדל בסביבה מתבוללת כנער הונגרי לכל דבר. התזכורת היחידה ליהדותו הייתה ציון הדת היהודית בתעודת הזהות שלו. "היהדות שלי הייתה עניין שולי לגביי. דיברתי הונגרית, חשבתי הונגרית ובבית הספר שרתי שירי געגועים להונגריה השלמה" ("קישון - דו שיח ביוגרפי", ירון לונדון, עמ' 47). בשנת 1941, לקראת סיום לימודיו באקדמיה למסחר כבר פעלו בהונגריה ארגונים אנטישמיים צמאי דם. הנער אפרים גילה באיחור את יהדותו. לאחר שהונגריה נכנסה למלחמה, נלקח אפרים למחנה ריכוז. הוא שרד את מסעות המוות לעבר מחנה ההשמדה סוביבור שבפולין, ולבסוף הצליח לברוח בדרך נס. הוא חזר לבודפסט ומצא שם את משפחתו במחבוא. בעזרת תעודות מזויפות ושכן אציל נפש, "חסיד אומות העולם" הצליחה המשפחה להסתתר עד לסיום המלחמה. בתקופת השלטון הסטליניסטי בהונגריה הצליח קישון להתפרנס יפה מכתיבה עיתונאית בעיתון סאטירי שהיה מגויס לטובת המשטר הקומוניסטי. אבל עבודתו, שנראתה לו שקרית, גרמה לו רגשות תסכול ומחנק כסופר וכעיתונאי. בהזדמנות הראשונה שהזדמנה לו, באמתלה שהוא נוסע לבקר ביריד של פראג, הוא ברח עם רעייתו דרך סלוואקיה ועלה על הספינה "גלילה" בעזרת "ארגון הבריחה" והגיע לישראל. מעברת "שער העלייה" ליד חיפה הייתה תחנתו הראשונה של קישון בישראל. משם הוא הצטרף לחברים בקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר. "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים" (שם, עמ' 169). כך עשה אפרים קישון את צעדיו הראשונים בשפה העברית. לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ושם את פעמיו לתל אביב. הוא נתקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. "אני לא התנפלתי על העברית בשמחה, אלא מתוך ייאוש. הייתי מוכרח להציל את עצמי מגורלו המר של המהגר הנצחי" (שם, עמ' 187). בתום לימודיו באולפן החל קישון בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות, עד שזכה והעיתון "דבר" הדפיס, לראשונה בארץ, סאטירה מפרי עטו בשם "תעלת בלאומילך". בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש. בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו " - לאיזו מפלגה אדוני שייך? - אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!" היה חידוש בימים ההם. באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב", וברבות הימים הפך לבעל הטור הפופולארי "חד גדיא" שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה. בסוף שנות החמישים תורגמו מבחר מן ההומורסקות שלו מתוך "מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון "ניו יורק טיימס". הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמרק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, כמחזאי וכבמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ. ההוקרה הבינלאומית לסרטיו מתבטאת בשלושה פרסי "גלובוס הזהב" שהעניקו לו מבקרי הקולנוע בהוליווד ובבחירתו למועמד פעמיים לקבלת פרס ה"אוסקר". החל משנות השבעים עלו בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי מכר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה. מאמצע שנות השמונים תופסים מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זוכות בשפע של פרסים בינלאומיים. בשנים אלה קישון מחלק את עתותיו בין אירופה לישראל. הוא מביים את מחזותיו, כותב מאמרים להגנת ישראל בעיתונות ומשתתף בתכניות טלוויזיה על תקן של "המסביר הלאומי" בכל פעם שמתבקשת דעתו בנושא האזור. "אנטי-ישראליות ואנטישמיות זה היינו הך לגביי; אותה הגברת בשינוי האדרת" (שם, עמ' 37). אפרים קישון הוא בעל אזרחות ישראלית, וכל בני משפחתו הענפה, ללא יוצא מן הכלל, מתגוררים בתל אביב. "זה עניין של כבוד. אינני מוכן להיות שוב יהודי באירופה". אפרים קישון מתקרב ל"גבורות", ועדיין הוא יוצר פורה. לאחר
ש