גיליון מס' 620

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי כ' באדר א' תשע"א, 24 בפברואר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אליהו הכהן: "השפן הקטן" לבנימין כספי – אחרית דבר, בעקבות מכתבה של מרית פינקל (חב"ע 618).

שֹוּרקָ'ה ( מוּרקָה היהודית), לחן עממי רוסי, מרוסית לְעִבדיש תמר ועמוס רודנר.

מוּרְקָה, שיר עממי רוסי, עברית: נחומי הרציון.

עוז אלמוג: החָרָא הישראלי. // עמוס גלבוע: צה"ל מפקיר את הגימלאים?

משה כהן: איפה המשט, איפה גולדסטון? // נתי מלאכי: טיול לילי בערב שבת.

י"ז: הרמב"ם: "והאֶלף מת מרוב תשמיש".

צהריים בביסטרו הצרפתי "גלעד ודניאל" ב-62 שקלים כולל התשר.

יוסי גמזו: גֶשֶם פּוֹרֵט עַל הַגַּג טֶרֶם שַחַר. // אורי הייטנר: שישה מיליון קטגורים.

אינגו ווי: פליטים מן מהמציאות. [ציטוט].

משה גרנות: יפה, אבל מייגע! על "עדן" ספרה של יעל הדיה.

דבורה פרוינד: נעורים חדשים / חלק ראשון.

נגה מרון: איש ליד מכונה – האוטוביוגרפיה של סטף ורטהיימר.

יוסף אורן: חסד ישראלי ל"חסד ספרדי" (ב').

רון וייס: מהם מקורות המימון של תנועת "אם תרצו"?

מענה מיהודה דרורי ליוסף חרמוני והפלסטינים שלו.

נפתלי רז: כנס עזה-שדרות. // אלי מייזליש: סוף עידן הליגה הערבית.

עמוס כרמל: המג"דים והזמרים – אחריותו של צה"ל. [ציטוט].

עדינה בר-אל: איסור שחיטה כשרה – אין חדש תחת השמש.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק תשיעי:

 שר הביטחון, גיבור ששת הימים, חלק שלישי.

 ממקורות הש"י [שירות ידיעות].

* * *

אליהו הכהן

"השפן הקטן" – אחרית דבר

בעקבות מכתבה של מרית פינקל (חב"ע 618)

שיר הילדים הידוע "השפן הקטן" הוא אחד מן הנפוצים ביותר בארץ מזה 75 שנים. רק הבית הראשון של השיר מוכר ומושר, ולפיכך הוא מצטייר בעיני כל כשיר על שפן מצונן.

ברשימתי "דפים מן המגירה – השפן הקטן" שהתפרסמה בחב"ע 200 מיום 14.12.2006, גוללתי את סיפורו של השיר וחשפתי לראשונה את הנוסח המקורי המלא שלו הכולל חמישה בתים נוספים שהיו גנוזים ולא ראו אור לפני כן. את השיר מצאתי בעיזבונו של המלחין עמנואל עמירן כשהוא מודפס במכונת כתיבה ללא חתימת שם המחבר והוא מונה, כאמור, שישה בתים. מסתבר כי כל בית, מוקדש לבעל חיים אחר ועוללותיו: שפן, פרפר, דוב, צפרדע, חסידה, ובבית האחרון קוף ושלו.

שמו של המחבר היה לוט בערפל. בשירונים הוגדר השיר כ"עממי". לוין קיפניס ציין בפניי את האפשרות כי המורה בנימין כספי הוא מחבר השיר והציע לי לבדוק בארכיונו. אך אצל בני משפחתו של כספי לא נמצא כתב יד של השיר או עדות מאוששת כתובה כלשהי להנחה זו.

עם-זאת, העדות שהכריעה את הכף סופקה לי על ידי ידידה גולומב, ילידת פתח תקווה, שהיתה תלמידתו של בנימין כספי בשנת 1934. היא זכרה כי בפורים תרצ"ד, בהיותה תלמידת כיתה א' בבית הספר אחד העם בפתח תקווה, החליט המורה בנימין כספי לעודד את תלמידיו להתחפש לבעלי חיים ואף חיבר לכל ילד שיר על התחפושת שלו על פי הלחן של נחום נרדי לשירו של לוין קיפניס "אני פורים". בין הילדים המחופשים היו חבריה לכיתה: אמוץ זהבי, מי שהיה לימים חוקר טבע נודע, והציירת המנוחה רות צרפתי. כשהחלה גולומב לצטט מזיכרונה מילים מתוך השיר, הסתבר כי הן תואמות למילות שני בתי שיר מתוך הנוסח המלא שנמצא בעיזבונו של עמנואל עמירן. עדות מהימנה זו מהווה הוכחה חותכת להיותו של בנימין כספי מחבר השיר.

אני חוזר ומביא בזה את השיר "השפן הקטן" בנוסחו המלא, מנוקד ובעימוד המקורי המבליט את החריזה הפנימית שלו ומקצבו הקליל:

הַשָּׁפָן הַקָּטָן

המילים: בנימין כספי

הלחן: נחום נרדי

הַשָּׁפָן

הַקָּטָן

שָׁכַח לִסְגֹּר הַדֶּלֶת.

הִצְטַנֵּן

הַמִּסְכֵּן

וְקִבֵּל נַזֶּלֶת.

הַפַּרְפַּר,

בַּגַּן עָבַר

עַל כָּל צִיץ פּוֹרֵחַ.

כָּךְ, כָּךְ, כָּךְ,

הוּא פָּרַח

וְהָיָה שָׂמֵחַ.

וְהַדֹב

רָאָה כִּי טוֹב

הַדְּבַשׁ שֶׁבַּכַּוֶרֶת.

מְעַט לָקַח,

לִקְרֹֹא הָלַך

גַּם לַדֻבָּה הַגְּבֶרֶת.

בָּא אָבִיב

וּמִסָּבִיב:

קוּהַ-קוּהַ-קוּהַ צְפַרְדֵעַ,

אֶל הַבֹּץ

כָּךְ לִקְפֹּץ

מִי מִכֶּם יוֹדֵעַ?

הַחֲסִידָה

הֶעֱמִידָה

אֶת הַצַוָאר כְּדֶגֶל,

הִיא רָצָה

אֶל הַבִּצָה

וְהִפְשִׁילָה רֶגֶל.

וְהַקוֹף,

הַךְ בַּתֹּף

וּבִמְצִלְתַּים.

וְהַשְׂלָו

הָרֵם רַגְלָיו

לָמַד אַחַת וּשְׁתַּיִם.

* * *

תמר ועמוס רודנר: יואל נץ הזכיר את שׂוּרקָה, אחת מהמוּרקוֹת היהודיות. הנה היא. ואגב, אנחנו יודעים שמילים עבריות, שהתנחלו ביידיש, יש לכתוב בעברית, אבל החלטנו לכתוב כפי שאמורים לשיר אותן. אז בבקשה לשיר! 

שֹוּרקָ'ה (מוּרקָה היהודית)

לחן עממי רוסי

מרוסית לְעִבדיש: תמר ועמוס רודנר לפי תרגום מילולי של רוס יולין.

התרגום לעִבדיש מוקדש למירי ורון

שכתבה בעִבדיש את ספרה "עת דודים"

אִיך אוּן רבינוביץ' חאַפּט עפּעס אִ גזיילע

רַבִּינוֹבִיץ' הִתְיַבֵּש אוּן געמאַכט אַ קרעכץ:

"מַדּוּעַ לֹא יִשְׁתֶּה הַיְּהוּדִי הנעבּעך

שׁוֹד הוּא שׁוֹד, אַךְ אֵין לִדְחֹק בַּקֵּץ"

אִם הַגָּרוֹן יָבֵש מַדּוּעַ לֹא נַרְטִיבָה

נִכְנַסְנוּ יַחַד לְאֵיזֶה מִזְלוֹל

שֹׂוּרע הַמּוֹסֶרֶת לוֹגֶמֶת שָׁם (קְרַסִיבָה)

אוּנטער דִי סְפּוּדניצע – אַ קליינינקע פִּיסְטאָל*

בִּמְקוֹם לְהִסְתַּבֵּךְ פִּזַּרְנוּ הָרַגְלַיִם

הֶחְלַטְנוּ שֶמּוֹסֶרֶת לֹא נִסְבֹּול

מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלוֹיז סִמְטֹנֶת אֲפֵלֹנֶת

שָׁם נִתְקַע בָּהּ שִיסגעווערניק קוֹיל **

צֵרַפְנוּ לַמִּצְוָה אֶת מוֹישׁע אוּנטערוועלטניק

מוֹישע-מִיט'ן-שְפּאַיער – הַכָּחוּשׁ ***

מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלוֹיז סִמְטֹנֶת אֲפֵלֹנֶת

מוֹישׁע סָח לְשֹוּרע עפּעס אַ דְּרוּשׁ

זִיסִינקָע, שָלוֹם לָךְ, שֹוּרעלע מַיין לִיבּע

אַ גוּטע נאַכט, אוּן נִישט אוֹיף ווִידערזען****

אַתְּ הִסְגֶּרְתְּ אֶת אָהרקע, אַתְּ מָסַרְתְּ אֶת שׁלוֹימע

קַבְּלִי פִיסְטוּק עוֹפֶרֶת מאָלע חֶן

רוֹבֶה-עֲקוּם-קָנֶה שׁוֹלֶף לוֹ רַבִּינוֹבִיץ

וּמַתְחִיל אֶל שֹוּרקָ'ה לְכַוֵן

עוֹצֵם לוֹ אֶת הָעַיִן (הוּא בַּשְּנִיָּה קאָסאָקער)

אוֹיפֿן צִִינגל שׁוֹין אַ קְוועטשׁעלע אוּן בּענג!*****

געצִילט – רְבּ' רבִּינוֹביץ' – געשׁאָסן, נִישְׁט געטראָפֿן******

בִּמְקוֹם בָּה – פּוֹגֵעַ, עפּעס, בִּי

אֲנִי בּבֵית חוֹלִים וְאִילוּ רַבִּינוֹבִיץ'

טרִינקט מִיט שֹׂוּרקָ'ה זֶה הַיּוֹם הָרְבִיעִי...

* מתחת לחצאית אקדח קטן

** קליע

*** שפּאַיער – יורק. סלנג לכלי ירייה

**** לילה טוב ולא להתראות

***** על ההדק לחיצונת ו...

****** מכוון רבּ' רבינוביץ יורה ולא פוגע    

* * *

שלום אהוד, בגיליון 618 הופיע תרגום השיר הרוסי "מוּרקָה", המוכר במחוזותינו בגירסתו העברית של שמואל פישר, ובשירה של יפה ירקוני בשם "מנגינה נשכחת", פרי עבודתם של עמוס רודנר וזינה, ידידתו העולה מרוסיה. לפני שנים אחדות תירגמתי אותו שיר לערב-זמר רוסי, ואני שמח לשלוח את גירסתי למעוניינים.

נחומי הרציון,

מושב ניר משה

* * *

מוּרְקָה

שיר עממי רוסי

עברית: נחומי הרציון *

אִמָּא מְסַפֶּרֶת עַל חֲבוּרַת-פֶּרֶא,

חֶבֶר גַּנָּבִים וּפִרְחָחִים:

חֶבְרֶ'ה פּוֹרְצֵי-גֶּדֶר, פּוֹרְעֵי-חֹק וָסֵדֶר,

מַסִּיגֵי גְּבוּלוֹת וּמַבְרִיחִים.                                                       

בְּרֹאשָׁם – זוֹ מוּרְקָה, אֵיזוֹ מִין בַּחוּרְקָ'ה,

מַנְהִיגָה קְשׁוּחָה וָאַמִּיצָה;

גַּם מֵיטַב הַנֹּעַר, גַּנָּבִים עִם תֹּאַר,

לָהּ סָגְדוּ בְּרֹב הַעֲרָצָה.

שִׁמְעוּ, אֵיזֶה קֶטַע! כָּך פִּתְאוֹם, לְפֶתַע,             

נֶעֶצְרוּ רַבִּים בַּמִּשְׁטָרָה,

עַל בַּקְבּוּק "לְחַיִּים" אֶת הַפֶּה פָּתְחָה הִיא –

תַּ'קוֹלֶגוֹת לַשִּׁלְטוֹן מָסְרָה.

מוּרְקָה, בֵּין הַיֶּתֶר, נִתְפְּסָה בַּסֵּתֶר,

עִם אַנְשֵׁי הַ-קָ.גֶ.בֶּ. לְבַד –

שְׁחוֹרִים הַמִּשְׁקָפַיִם, מְעִיל שָׁחוֹר כִּפְלַיִם –       

וְאָז הֵבִינוּ מִי בָּהֶם בָּגַד:

"מוּרְקָה מַלְכָּתֵנוּ, הִנֵּה פְּסַק דִּינֵנוּ,

בְּלִי מִשְׁפָּט, בְּלִי עוֹרֵך-דִּין שָׂכִיר:

קְחִי בָּרֹאשׁ כַּדּוּר לָךְ, וְיִהְיֶה בָּרוּר לָךְ,

כִּי לְכָל בְּגִידָה יֵשׁ גַּם מְחִיר!"

* תודה ללוסי בהיר!

* * *

עוז אלמוג

החָרָא הישראלי

כשכותבים ומדברים על פער המעמדות בישראל מתכוונים בדרך כלל לפערים בתחום ההכנסה וההשכלה. אכן נושא כבד ומטריד, אבל יש אצלנו פערים מעמדיים מטרידים עוד יותר: פערים בתחום המוסר וההתנהגות הבינאישית. דומה שמדינת ישראל מרובדת היום יותר מאי פעם, והריבוד הזה, שהולך ומתקטב, לא קשור בהכרח למשתני רקע עדתיים, דתיים, כלכליים והשכלתיים, אלא לגורמים אחרים, שקשה לאתרם בסקרים. מה שמעניין מבחינה סוציולוגית הוא, ש"הריבוד המוסרי" בישראל בנוי כפירמידה הפוכה: המעמד הגבוה למטה והמעמד הנמוך למעלה. בבסיסה הצר של הפירמידה נמצא המעמד המצטמק של "הישראלים היפים" שבזכותם ישראל נעשתה חברה נחמדה ומתקדמת. בראשה המתרחב של הפירמידה נמצא מעמד החָארוֹת.

בישראל יש סוגים רבים של חָארוֹת. יש חָארוֹת של השמאל וחָארוֹת של הימין, חָרָא אלטרואיסט וחָרָא אגואיסט, חָרָא אופטימיסט וחָרָא פסימיסט, חָרָא עם חשבון בנק שמן וחָרָא פושט רגל, חָרָא בווילה וחָרָא בשיכון, חָרָא אליטי וחָרָא עממי, חָרָא עם תארים וחָרָא בלי השכלה. חָרָא מאמין וחָרָא בלי אלוהים.

הצחנה שעולה מהחברה הישראלית הולכת וגוברת כי החָארוֹת משכפלים את עצמם ותופשים יותר ויותר עמדות מפתח בכל המוסדות. אין ספק – החָרָא הישראלי שולט, קולני ומכתיב את הקצב. "הישראלי היפה", התרגל עם הזמן לריח הביוב, העולה על גדותיו, ונעשה תתרן ושתקן. ומי שאדיש לריח שלא יתפלא שהוא מתחיל לאחרונה גם לאכול חרא.

* * *

עמוס גלבוע

צה"ל מפקיר את הגימלאים?

ביום חמישי האחרון נערכה מול משרד הביטחון הפגנה. זו לא היתה אחת מאותן הפגנות שמאל נגד "פשעי המלחמה" של צה"ל. היתה זאת הפגנה של גמלאי צה"ל. אנשים כסופי שער הניפו כרזות, כמו: "צה"ל מפקיר את הגמלאים", "צה"ל עושק את הגמלאים".

לפי מיטב ידיעתי, זו הפגנה ראשונה מסוגה מול משרד הביטחון מאז היווסדו של צה"ל, ייחודית ותקדימית. התקשורת לא התייחסה לכך.

במאמרי זה אני רוצה להציג את אחת מהשערוריות המחפירות ביותר שצה"ל אחראי לה, ושהיא הסיבה המרכזית להפגנה הייחודית, שאחריה יבואו כנראה עוד רבות.

במה דברים אמורים? גימלאי צה"ל מונים כיום כ-35 אלף נפש. כ-70 אחוזים מהם הם בדרגות נמוכות, רובם נגדים, כשחלק ניכר מהם מקבל גימלה של 2500-3000 שקל בחודש, הנמוכה משכר המינימום במשק. פחות משני אחוזים מהגימלאים מקבלים גמלאות גבוהות (למען הגילוי הנאות, אני משתייך לקבוצה הזאת). על פי חוק משנת 1954, שיזם אותו בן-גוריון, הגימלה של יוצאי צה"ל צמודה לשכר משרתי הקבע. כלומר, כל העלאה במשכורת היסוד של איש הקבע, תינתן גם לגמלאי. אבל, מה שקרה הוא זה: החל משנת 1994 ועד ימינו אלו, צה"ל העלה והעלה את משכורות אנשי הקבע, אך לא העלה במקביל את הגימלאות! איך הוא עשה זאת? איך עבר על החוק? בצורה נכלולית ומניפולטיבית: הוא נתן את התוספות הכספיות לאנשי הקבע תחת שמות שונים ומשונים על מנת לעקוף את הצורך לתת גם לגימלאי צה"ל את התוספות למשכורת הקובעת שלהם.

על מנת לסבר את האוזן: צה"ל קיבל מהאוצר מיליארדים של שקלים כתוספת למשכורות עבור אנשי הקבע והגימלאים, אך הוא לא נתן מאומה לפנסיונרים שלו! במילים מאוד פשוטות: הוא "גנב" לצרכיו את התוספות שהיו מיועדות גם לגימלאים. דהיינו, במקום שצה"ל יהיה הגוף המגן על גימלאי צה"ל, במקום שצה"ל יהיה זה שבפועל, לא בדיבורי סרק, ימחיש כי הוא מקיים קשר ערכי אמיץ עם גימלאיו – הוא הפך לגוף העושק אותם!

למה צה"ל עשה זאת? הנימוק המרכזי שלו הוא הרצון לטפח את אוכלוסיית הקבע שלו, ובעיקר קצונה צעירה – מול פיתויי השוק האזרחי. אני מצדיע, אבל למה לעשות זאת על חשבון אוכלוסיית הגימלאים שלו, שרובה משתייכת ל"עניי העיר"? יתר על כן, עיון בנתוני משרד האוצר מגלה שמשנת 1994 ועד 2010 – דווקא השכר של בעלי הדרגות הגבוהות של משרתי הקבע עלה פי 5-6 מעליית השכר של בעלי דרגות נמוכות (סגן, סרן) שאותם היה צריך לכאורה לעודד.

גם האוצר, גם צה"ל ומשרד הביטחון, מכירים בכך שיש לתקן את העיוות הנורא שנוצר, ושיש לפצות את גימלאי צה"ל. אבל, צה"ל ומשרד הביטחון אומרים: שמשרד האוצר ישלם! משרד האוצר אומר: שצה"ל ישלם! משרד הביטחון, בהודעה לעיתונות שהוציא בחודש ינואר, הודיע "שההכרעה היא בידי ראש הממשלה."

עשרות אלפי בתי האב של גימלאי צה"ל עומדים למעשה חסרי אונים: הם לא יכולים לכבות את החשמל של המדינה, הם לא יכולים לסגור את נמלי ישראל, הם לא יכולים להפחיד פוליטית את ראש הממשלה. מי יבוא לעזרם? מי יילחם את מלחמתם של 27 אלף גימלאים שגימלתם מתקרבת למצב שבו לא יוכלו לקיים בכבוד את משפחותיהם? ראש ממשלתנו שחוזר ואומר שהביטחון של המדינה עומד אצלו בעדיפות ראשונה?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 21.2.11.

* * *

משה כהן: איפה המשט, איפה גולדסטון?

מכובדי,

איפה פעילי זכויות האדם, הלוחמים לזכויות תושבי עזה? למה אינם מארגנים משט לעזרת מפגיני לוב, שדמם נשפך בראש חוצות?

איפה כבוד השופט גולדסטון, החרד לזכויות האזרח של תושבי עזה? אם ישלח ועדת חקירה אולי ימצא אי אלו הפרות של זכויות במשטר הנאור של מועמר קדאפי או של אחמדינג'אד?

אולי אנשים טובים אלה היו עושים משהו בנדון – לולא היו עסוקים מעל הראש בחקירה ובגינוי ישראל, עד שלא נותר להם זמן לעסוק בשום נושא אחר בעולם. גם לא בטבח של מאות מפגינים בארצות ערב ובאיראן. ובמועצת הביטחון של האו"ם מתנהלים דיונים סוערים על... המשך הבנייה בהתנחלויות. את מי מעניינת בהריין או איראן, שלא לדבר על לוב. כל הבעיות בעולם תבואנה על פתרונן לוּ רק נצליח לחסל את היישות הציונית.

אכן נאור הוא עולמנו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

נתי מלאכי

טיול לילי בערב שבת

עֲטַלֵּפִים מְחַרְבְּנִים בִּמְהִירוּת עַל תְּרִיסֵי

הַחַלּוֹנוֹת

אֵין זְמַן צָרִיךְ לִטְרֹף

חֲרָקִים בִּתְהוּדָה.

כָּאן אֲנִי אוֹמֵר לְזוּגָתִי

בָּעֵץ הַזָּקֵן הַזֶּה סִמַּנְתִּי בְּאוֹלָר אֶת

אַהֲבָתִי הָרִאשׁוֹנָה

עַתָּה עוֹבֵר בּוֹ גָּדֵר חָלוּד, אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ

גִּזְעוֹ הֶחָלוּל.

בַּמִּשְׁעוֹל בַּחֲזָרָה לְבֵית

הוֹרַי

הִבַּטְתִּי בַּחֲטָף בָּעִיר, שֶׁהָיְתָה עִיר יַלְדוּתִי

כְּמוֹ כָּרִית שֵׁנָה

בְּלִי חֲלוֹמוֹת.

* * *

י"ז: הרמב"ם: "והאֶלף מת מרוב תשמיש"

לאהוד שלום רב,

לפני יומיים נוכחנו בהופעה של זמר נפוליטני שהתקיימה בבניין האופרה בתל אביב. בסוף המופע רצו כמובן רבים מן הקהל לכיוון השירותים. והנה ליד השירותים של הגברות השתרך תור ארוך ארוך, בה בעת שחדרי השירותים של הגברים הספיקו להכיל את כל הנזקקים, אלה המשתינים בקיר.

גבר אחד שעמד ליד אשתו להמתיק לה את זמן ההמתנה שאל בקול רם: "היכן אלה הפמיניסטיות? למה הן לא מקימות קול צעקה על כך שאין בונים מספיק חדרי שרותים לנשים?" – וענתה לו מישהי "כי הן אומרות שיש להן בולבול של גברים!"

ואתה מה יהא סופך, כל סיפור שאתה כותב חייב לשבץ בו שפיכת זרע? אתה לא חושש שיום אחד יתקבצו כל אלה שכתיבתך דוחה אותן ויפגינו בכיכר דיזנגוף, לא הרחק ממגוריך, וימלאו דליים מן המזרקה האומללה שם וישטפוך בהם?

אמנם מה שכתבת [גיליון 619] באמת מאוד יפה, ואני מבקשך שתתמיד בכך.

ואגב שפיכת הזרע, הנה משהו מארון הספרים היהודי:

"שכבת זרע היא כוח הגוף ומאור העיניים, וכשתצא ביותר – הגוף כלה וחייו אובדים. וכל השטוף בבעילה, זיקנה קופצת עליו, וכוחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נושרות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים, אחד מאלף מת משאר חלאים, והאלף מרוב תשמיש. לפיכך צריך האדם להיזהר." (מתוך קיצור שולחן עורך פרק קנ' סימן יז').

וראו הזהרתיכם!

בברכה

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

אהוד: כל שנות הזיקנה שלי אני מתפלא מדוע כוחי לא תשש, עיניי לא כהו, שער ראשי, גבות עיניי, ריסי עיניי ושיניי – לא נשרו, ואצבעות רגליי לא התעקמו. עכשיו הבנתי – נזהרתי, לא הפרזתי בתשמיש וגם הסתובבתי קיץ וחורף, בעיקר בבית – יחף בסנדלי אצבע, באוויר החופשי.

* * *

אזרחי ישראל הנרגנים והמשמיצים

עכשיו כשאתם רואים מה הולך ברוב המדינות המוסלמיות הסובבות אתכם

אל תתביישו לבקש סליחה מהמדינה שלכם

ולכו לשטוף את הפה!

* * *

עוד ברכות להרצליה רז במלאת לה 90

ברכות חמות להרצליה רז,

אדם יקר, מחנכת , חוקרת ומשוררת, שהחיים עיטרו אותה בהילה לבנה קורנת אהבה ואנושיות.

אני מאחלת לך בריאות ונחת, ומחבקת אותך באהבה,

 רנה ליטוין 

* * *

צהריים בביסטרו הצרפתי "גלעד ודניאל"

 ב-62 שקלים כולל התשר

המסעדה של חיים ז"ל ברחוב באזל בתל אביב, שהופעלה שנים רבות אחרי מותו בידי בנו קובי ואלמנתו חנה, שתבשיליה הביתיים היו מצויינים (בייחוד מרקי השעועית, העוף והעדשים, הירקות המבושלים, והממולאים)! – ומלצר או מלצרית מתחלפים שימשו במסעדה מדי פעם, משכילים ונחמדים (האחת תיקנה לנו בשיחה פרטים שחסרו לנו על דוסטוייבסקי) – והנה המסעדה הזו יצאה לחופשה ארוכה ורבים מסועדיה הקבועים, אנשים משכילים, מסתובבים כיתומים או כנזקקים שנסגר עליהם בית התמחוי שבו היו סועדים צהריים כל יום.

אחד הפליטים, שעימו היינו אוכלים לעיתים צהריים "אצל קובי, אצל חיים" – גילה לנו שהומלץ לו מקום חדש בסביבה והוא הביסטרו "גלעד ודניאל" בפינת דיזינגוף ויחזקאל.

לקחנו את העסקית ה"יקרה" יותר, 54 שקלים, שכללה שתי מנות. מנה ראשונה מרק עדשים טעים (המיבחר כלל גם מרקי עוף, עגבניות ועוד, וסלטים קרים ומגוונים). ולמנה עיקרית בחרנו, מתוך מגוון מנות – שלוש קציצות עסיסיות וטעימות מאוד של קבאב טלה עם פרוסות תפוח אדמה אפוי. בנוסף לכך היה כלול במחיר בקבוק קולה עם כוס קוביות קרח (או שתייה קלה אחרת).

יחד עם התשר בשיעור של 8 שקלים שילמנו 62 שקלים.

המסעדה נחמדה ומשפחתית מאוד. אפשר לשבת בפנים, אפשר במרפסת הסגורה או לגמרי בחוץ, שאז מותר גם לעשן, אם השמש לא חמה מדי. לא שמומלץ לבוא לכאן במיוחד מחוץ לתל-אביב – אבל לתל-אביביים בצפון הישן, המקום מומלץ. המלצריות מאירות פנים והאווירה ביתית. פגשנו מכרים. היססנו אם ראוי לכתוב על המקום, פן יתמלא במעריצי סופרים ואמנים ויהיה צפוף מדי. פן לא אוֹכל שם.

"גלעד ודניאל", ביסטרו צרפתי. דיזנגוף 300 תל אביב, טל. 03-6043849.

* * *

יוסי גמזו

גֶשֶם פּוֹרֵט עַל הַגַּג טֶרֶם שַחַר

כְּמוֹ מַחְרוֹזוֹת מִצְטַלְצְלוֹת שֶל חֲרוּזֵי זְכוּכִית חֶבְרוֹן

הַנִּגָּרוֹת מִמַּשְקוֹפָם שֶל שְמֵי הַחֹרֶף

וּכְשֶחוֹדֶרֶת בָּן הָרוּח כְּמוֹ לָקוֹחַ מִזְדַּמֵּן

אֶל תּוֹךְ חֲנוּת עַרְבִית בָּעִיר הָעַתִּיקָה

הֵן נִבְקָעוֹת לְרִבְבוֹת קְרִיעוֹת יַם סוּף קְטַנּוֹת שֶל כְּפוֹר

רַק עַל מְנַת לָשוּב לִדְלֹף אֶת הַסְּטָקָטוֹ

הַמִּתְרַטֵּט וְהַשּוֹתֵת שֶל שְחוֹר רָקִיעַ מִתְמוֹטֵט

יוֹרְדִים גִּשְמֵי אֲדָר עַל פְּנֵי הָעִיר הַזֹּאת.

הֵם מְשַדְּרִים לָנוּ בְּמוֹרְס סוֹדִי שֶלֹּא נוּכַל אַף פַּעַם

לְפַצְּחוֹ, אֵיזֶה וִדּוּי דָּמוּעַ, צְקוּן-

תְּפִלָּה שֶל דָּת לֹא יְדוּעָה שֶבָּהּ הָרֹחַק הַהִירַרְכִי

בֵּין אָדָם לֵאלוֹהָיו אֵינוֹ קַיָּם.

הֵם מִתְאַמְּצִים לוֹמַר לָנוּ שֶגַּם אֲנַחְנוּ כָּאן, כְּמוֹהֶם

רַק נִגָּרִים מֵאֵיזֶה אָן אֶל אֵיזֶה אַיִן

וְאִם זָכִינוּ לְהַרְווֹת בַּדֶּרֶךְ אֵיזֶה צִמָּאוֹן

שֶל מִישֶהוּ אוֹ מַשֶּהוּ שֶאַף אֶחָד

לֹא נֶעֱתַר עוֹד מִלְּבַדֵּנוּ לִיגוֹנוֹ, לְעֶרְגוֹנוֹ,

לִשְתִיקוֹתָיו הַמְּשַוְּעוֹת שָנִים לְקֶשֶב

בְּחֵרְשוּתוֹ הָאֲטוּמָה וְהָאוֹטִיסְטִית שֶל הַבְּדוֹד

אוּלַי בְּכָל זֹאת לֹא בֻּזְבַּזְנוּ לְחִנָּם.

אֲבָל רֻבֵּנוּ, הַשּוֹמְעִים, לֹא מְבִינִים מָה הֵם אוֹמְרִים

כְּמוֹ שֶסָּבֵינוּ, בָּעִבְרִית הַהִיא שֶל פַּעַם

זִהוּ "שוֹמֵעַ" עִם "מֵבִין" וְהֵם אָמְנָם שָמְעוּ עִבְרִית

אַךְ לֹא תָמִיד מַמָּש הֵבִינוּ אֶת פִּשְרָהּ

(מָה שֶמַּזְכִּיר אֶת אֶלְיָקִים וְאֶת שֶבְנָה וְאֶת יוֹאָח

שֶצָּעֲקוּ מֵעַל חוֹמוֹת יְרוּשָלַיִם

לְרַבְשָקֵה לֵאמֹר: "דַבֵּר-נָא אֲרָמִית אֶל-עֲבָדֶיךָ

כִּי שֹמְעִים אֲנַחְנוּ"). כָּךְ, שֶרַק אוֹתָם

הַמְּעַטִּים שֶעוֹד מַטִּים בֵּין הַקּוֹלוֹת וְהַשְּקָטִים

אֶת אָזְנֵיהֶם הַפְּנִימִיּוֹת אֶל הַנּוֹקְטוּרְנוֹ

שֶל גֶּשֶם כָּח אֶת נִשְמָתוֹ בֵּין מִמְחֲטוֹת הַמַּלְמָלָה

שֶל הֶעָבִים כְּמוֹ שֶשּוֹפֶּן הָיָה יוֹרֵק

פְּרָצִים שֶל דָּם אֶל מִטְפַּחְתּוֹ אֵי שָם בְּפַּלְמָה דֶה מָיוֹרְקָה

וּשְתִיקוֹת הִשְתַּנְקוּתוֹ אָמְרוּ פִּי אֶלֶף

מִכָּל מִלָּה שֶבָּעוֹלָם וְכָל אוֹקְטָבָה, כָּל סֻלָּם

בָּקְעוּ מִגּוּף מֻכֵּה שַחֶפֶת וְאֵימָה –

רַק הֵם, אוֹתָם מְתֵי-מְעַט שֶאֶת הַצֹּפֶן הַנִּלְאָט

בִּפְרֹט מָטָר כְּעַל מֵיתָר בְּלֵילוֹתֵינוּ

עַל קְלִידֵיהֶם שֶל רְעָפִים בְּגַגּוֹתֵינוּ הַצָּפִים

כָּאֳנִיּוֹת בְּיָם שֶל קֹר וַעֲלָטָה

לֹא רַק שוֹמְעִים, גַּם מְבִינִים אֶת שְׂפַת הַמַּיִם הַנּוֹגְנִים

בַּמַּרְזְבִים הַמִּשְתַּפְּכִים עַל גְּדוֹת הַשֶּצֶף

כְּמוֹ שֶעַכְשָיו קוֹבֵל הַגֶּשֶם טֶרֶם שַחַר עַל קָצְרָם

רְצוּף הַסֵּבֶל שֶל חַיֵּי אֱנוֹש רַבִּים

הַנִּתָּכִים שְפָכִים-שְפָכִים בַּלַּבִּירִינְתִּים הַסְּבוּכִים

שֶל הָאַקְרַאי וְהָעֲרַאי וְהָאֵין דֶּרֶךְ

וְעִצְבוֹנוֹת הַהַחְמָצָה וּמַלְכּוֹדוֹת הָאֵין מוֹצָא

וּמוּדָעוּת הַ-nevermore שֶעַל סִפָּהּ

שֶל וַדָּאוּת פְּגִיעוּת כָּל קֵן וּשְעוֹן-הַחוֹל הַמִּתְרוֹקֵן

שֶל קִיּוּמֵנוּ שֶאֵינוֹ מִתְמַהֲמֵהַּ

וּמִשּוּם כָּךְ אוֹסֵר הַלֵּב, מַמָּש כַּגֶּשֶם הַדּוֹמֵעַ,

לְבַזְבֵּז בָּהֶם לַשָּוְא

אַף לֹא

טִפָּה.           

* * *

אורי הייטנר

שישה מיליון קטגורים

הטקסט הבא לקוח מתוך מאמר המערכת של עלון השבת "מעיינות הישועה", גיליון פרשת "שמות", לפני שבועות אחדים.

תחת כותרת המשנה "רבני הקריירה" נכתב כך: "נכון יש גם כאלה. פקידים. שלא רוצים להפריע. שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' וגם ש'זה רק פן אחד' וגם ש'יש עוד הרבה רבנים שלא חושבים כך' ושבקיצור הפוליטיקלי-קורקט הוא לחם חוקם. ספק אם בזמנו הם הזדהו עם הקריאה הלא אסטטית: 'מי לה' אליי'. ספק אם לקחו חלק בהיסטוריית מאבקי התרבות שלנו. ספק אם יקחו אי פעם. מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו."

היום שבו יהודים מפנטזים על מחנות השמדה, הוא יום שבו יש לקרוע קריעה. ניתן לפרש את הטקסט הזה ביותר מדרך אחת, אולם בכל פירוש שהוא, מדובר בתועבה, בזוועה.

פירוש אחד לדברים הוא שהכותבים רומזים לערבים או לפחות לפלשתינאים, כאשר הם מדברים על העמלקים. גם אם אין זה הפירוש הנכון של כוונת הדברים, ולהערכתי אין זה הפירוש הנכון, אין ספק שיש מי שכך יפרשו את הדברים, ומי שכותב כך לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה.

ומדוע אני כותב בנחרצות כזו – "אין ספק"? – כיוון שכבר שמעתי במו אוזני את ההשוואה הנואלת פלשתינאים = עמלקים, על כל המשתמע מכך. וכאשר עלון רבני כמהָ למחנות השמדה, אין הוא יכול לפטור עצמו מאחריות לכך שלפחות חלק מקוראיו יבינו את דבריו כאמירה שהשמדת הפלשתינאים היא צו אלוהי.

אולם הטקסט הזה מזוויע גם על פי הפירוש שנראה לי נכון יותר בהקשר שבו הוא נכתב – שאין כאן התייחסות קונקרטית לאוייב מסויים, אלא בוז לרבנים שיצאו נגד מכתב הרבנים הקורא לא להשכיר דירות לערבים, ובכלל נגד הרבנים שאינם מתיישרים עם הקו הפנאטי, הלאומני הגזעני של כותבי מאמר המערכת. "רבני הקריירה" הם מכנים אותם בבוז, ולועגים להם על בחירתם בתורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כאילו בחרו להתיפייף כדי להגן על ה"קריירה" שלהם. נייר הלקמוס לבחינת הקרייריזם של אותם רבנים "פיינשמקרים" הוא מחיית עמלק. רוצים הכותבים לומר – שאילו עמדה בפני אותם רבנים האפשרות לממש את הצו האלוהי המוחלט של השמדת עמלק, הם היו משתמטים ממנו מסיבות תדמיתיות או קרייריסטיות.

בטרם אחזור לטקסט ולעמלקים – התייחסות קצרה לקרייריזם. מיהו הקרייריסט? האם מי שאוחז בקרנות המזבח ודבק בקריירה של רב ברבנות השייכת למדינת ישראל ומקבל את שכרו ממדינת ישראל, תוך שהוא בז לה, למוסדותיה ולחוקיה, ואף רואה עצמו כחסין מפני חוקיה ומוסדותיה וכמי שעומד מעליהם, כפי שאנו שומעים ורואים בשבועות האחרונים – יכול להטיף מוסר על קרייריזם? הרי אילו היה אדם ישר ונאמן לעצמו, היה מתפטר ועוזב את משרתו. אבל הקריירה קורצת יותר, וקל יותר לרפד את המרידה במלכות במשכורות לא רעות מכיסו של משלם המסים הישראלי.

אחזור לטקסט עצמו – דורות של גדולי ישראל ניסו להתמודד עם הציווי להשמיד את עמלק, בדרכים שונות ובהם התייחסות לעמלק לא כאל עם מוחשי, אלא כאל רע סמלי, העמלק המצוי בתוך כל אחד מאיתנו ויש להשמיד אותו. והנה, אותם רבנים בוחרים דווקא את הצו הבעייתי ביותר בתורה, מתעלמים מדורות של התמודדות ובוחרים בפשט הפונדמנטליסטי, ומכניסים אותו לשיח האקטואלי מעל במה עממית פופולארית (כך שאי אפשר להציג זאת אפילו כליבון אקדמי תיאורטי של הלכה מסויימת). אין חילול השם גדול מזה. גם מי שפירשו את הצו למחות את עמלק כמוחשי, הקפידו להבהיר שאין עוד עם כזה. אך כותבי מאמר המערכת של "מעייני הישועה" משוכנעים שעוד "ימים יגידו".

החמור ביותר בעיניי הוא השימוש במושג "מחנות השמדה". גם מי שבוחר בפרשנות הפונדמנטליסטית ביותר של הצו אודות השמדת עמלק, אינו חייב לבחור במושג שאינו קיים בתורה, אך הוא טעון במשמעות שאין יהודי ואין אדם שאינו מבין אותה. הרי לא כתוב בתורה "מחנות השמדה". והנה, רבנים יהודים בוחרים בסמל הארור ביותר של הנאציזם, של השואה, של השמדת היהודים, כסמל חיובי של מצווה שחובה ליישמה; כמבחן למחויבותם של רבנים להלכה.

בפתח נאום התביעה של היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר במשפט אייכמן, הוא הבהיר שאין הוא עומד לבדו, בבואו ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן. עימו ניצבים שישה מיליון קטגורים. אני משוכנע, שכאשר אני יוצא ללמד קטגוריה על דברי התועבה הללו, על הרבנים המפנטזים אודות מחנות השמדה, ניצבים עמדי שישה מיליון קטגורים.

אסיים בדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהגיב על הטקסט של "מעיינות הישועה" והבהיר את דעתו הנחרצת על "יראת השמיים", כביכול, של אנשים אלה: "אסור ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמיים טהורה. סימן ליראת שמיים טהורה, הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה. אבל אם תצוייר יראת שמיים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמיים כזאת היא יראה פסולה" (אורות הקודש ג, כז).

* * *

פליטים מן המציאות

Refugees from Reality

When Ingo Way visited the Palestinian refugee camp of Aida and met the people who live there. Startled and almost scared, he reports on their grim hope to "return" one day to a country in which many have never set foot.

זהו תרגום הכתבה שפורסמה במגזין "סיסרו" הגרמני.

כאשר ביקר העיתונאי הגרמני אינגו ווי במחנה הפליטים הפלסטיני "עאידה" ופגש את האנשים שחיים שם, הוא חזר מבוהל ומפוחד. הוא מדווח על תקוותם העגומה "להחזיר" לעצמם מדינה שרבים מהם מעולם לא דרכו בה.

מחנה הפליטים "עאידה" קיים בבית לחם מאז 1950. כיום חיים בו קצת יותר מ-3,000 תושבים, צאציהם של אותם ערבים שברחו מישראל בזמן מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948. מחנה הפליטים מתוחזק ע"י אונר"א וזה ממש לא נראה כמו מה שהייתם מצפים מ"מחנה". עאידה מורכב מבתים שנבנו בצורה מאסיבית ומזכיר יותר שכונה מאשר מחנה. אפילו לא שכונת עוני. בכניסה למחנה ישנו מפתח מעוטר ענק עליו נכתב באנגלית וערבית: "לא למכירה". לא קשה לנחש מה לא עומד כאן למכירה: האדמה הערבית בין הירדן לים התיכון אשר צריכה להיות "נקייה" מיהודים וממדינת ישראל, ללא כל הסכם שלום.

האם זו רק הפרשנות שלי או המציאות? מיד נראה.

אני נכנס למרכז לאג'י, מעין מרכז קהילתי של תושבי עאידה, עם מטבח תה, איזור קפה אינטרנט ותערוכה בה מוצגים צילומים מכמה מחנות פליטים אחרים.

למעלה אני פוגש את חולוד אל אג'ארמה, שלפי כרטיס הביקור שלה היא "רכזת תרבות ומדיה במרכז לאג'י". חולוד נולדה לפני 23 שנה בעאידה, סבתה באה מכפר בישראל שאינו קיים עוד. היא למדה באנגליה והמבטא הבריטי השגור בפיה הולם ורהוט. היא בטוחה בעצמה.

חולוד לא חובשת מטפחת, על ראשה מונח כובע ורוד סרוג שמכסה כל שערה על ראשה. על גבי הסוודר הורוד היא לובשת מעיל שחור, חצאית משובצת מכסה את ברכיה ומאפשרת לראות טייטס שחורים ומגפי קרסול אופנתיים.

היא מוצאת חן בעיניי, חולוד. משכילה למדי, ואני ידוע בחולשתי למבטא בריטי.

לאחר סיום לימודיה חזרה חולוד לעאידה במטרה "לחזור" לישראל, על אף שמעולם לא היתה שם.

"ההחלטה להישאר פליטה היא החלטה פוליטית," היא מודה. עבורה ועבור שאר התושבים בעאידה אין שום אפשרות של התחלת חיים חדשים במקום אחר, או רצון להפוך לאזרחים מן המניין, שכן אז הם יאבדו את מעמד הפליטות שהוענק להם מאונר"א.

"אנחנו לא רוצים נורמליזיציה," היא אומרת, "אנחנו רוצים להשאר פליטים כדי לממש את זכותנו לשוב יום אחד."

בנקודה הזאת חייב להיאמר משהו על אונר"א. באו"ם יש שני אירגוני סיוע לפליטים: אונר"א, שנועד לסייע לפליטים הפלסטינים, ו-UNHCR (נציבות האו"ם לפליטים), שמטפלת בשאר פליטי העולם. ההבדל הוא שב-UNHCR יש חובה כלפי הפליטים שעזבו את מדינתם. מעמד פליט זה לא דבר שעובר בירושה ולכן הטיפול בהם ועמידה על זכויותיהם רלוונטית לדור הראשון בלבד.

זה לא המצב באונר"א. הם רואים לנגד עיניהם את המשימה לטפל במחנות הפליטים ברצועת עזה, בגדה המערבית, בלבנון, סוריה וירדן, והם מרחיבים את מצבת הפליטים במשך הדורות. והסוף לא נראה באופק.

חולוד, גם היא, פליטה על-פי הגדרת האו"ם, גם אם היתה נשארת באנגליה ומגדלת שם את ילדיה.

אחותה של חולוד חיה בירדן ונשואה לגבר ירדני. בטרם נישואיה יכלה לבחור האם היא מעדיפה להיות אזרחית ירדנית או להמשיך במעמדה כפליטה פלסטינית. היא בחרה באפשרות השנייה.

האפשרות של ירושת מעמד הפליט היא תכונה שניתנת אך ורק לפליטים הפלסטינים בעולם.

חולוד לא רואה בזה בעייה, "כן, זוהי זכות מיוחדת שניתנת רק לנו, אבל למה? כי מדובר על צדק!"

לכן לא מפתיע שלחולוד אין שום עניין בהסכם שלום של הרשות הפלסטינית עם מדינת ישראל.

"האנשים שלנו לא רוצים פיתרון של שתי מדינות. המנהיגות שלנו לא פועלת בשמנו, והישראלים יודעים זאת היטב."

"אבל מה כן 'העם רוצה'?" שאלתי.

"זכות על המדינה שלנו," היא עונה. "הוויתור על כך זו לא בגידה רק בפליטים אלא בפלסטין. לא בשביל זה נהרגו השהידים שלנו."

אני חש בחילה. מולי לא עומד אדם צווחני, אלא אישה צעירה עם חינוך מערבי שמדברת בקול שקט ושלו של דם ואדמה, כאילו מדובר בפגישת עסקים.

היא מדברת בצורה ברורה מאוד על הדברים להם הם מייחלים: מדינה אחת בין הירדן לים התיכון, בה כל הפלסטינים, צאצאי פליטי 1948 המפוזרים בכל רחבי העולם, יוכלו לחיות.

זה המקום להזכיר שבזמן מלחמת העצמאות של מדינת ישראל עזבו כ-700,000 ערבים את שטחה של מדינת ישראל של ימינו. חלקם נאלצו, חלקם עשו זאת מרצונם בתקווה לחזור לאחר ניצחון מדינות ערב. אבל מדינות ערב הפסידו במלחמה שהן התחילו.

כיום יש בין 4 ל-5 מיליון אנשים בעלי מעמד של "פליטי פלסטין". חולוד מדברת על 8 מיליון, אשר אם זה תלוי בה – יוחזרו להתיישב בישראל.

 חולוד לא רואה עניין גדול בכך שזה לא יושג בדרכי שלום, מכיוון שעבור ישראל משמע הדבר סיום קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

"למה אנחנו צריכים מדינה יהודית?" שואלת חולוד שאלה רטורית. "אין ספק שכולנו יכולים לחיות במדינה דמוקרטית של פלסטין כשיש רוב פלסטיני."

"ומה יהיה עם המיעוט היהודי?" שאלתי.

"זו בעייה קטנה," היא עונה, "יימצא פיתרון עבורם בסופו של דבר."

מה שכל-כך מפחיד אותי בחולוד אל אג'רמה, זה חוסר היכולת לביקורת עצמית. כמות הקיצוניות כל-כך מחרידה, עד שדובר המתנחלים דוד וילר, מחברון, נשמע פייסני מאוד לעומתה. וגם הוא, אגב, מייצג מיעוט קיצוני בישראל, בזמן שהרוב כן בעד הסכם שלום.

מה שעוד יותר מפחיד אותי זה שאף נציג של האו"ם, שבנו את בתי הספר והמרכזים הקהילתיים בעאידה, ולא האיחוד האירופי, אשר מממן את מחנות הפליטים, ולא העובדים של כל סוכנויות הסיוע – אף אחד מהם לא אומר לחולוד כי הדרישות שלה לא רק שאינן אנושיות – כי הן מסתמכות, במילים אחרות, על גזילת זכויות יהודים במדינת ישראל והשמדת מדינתם – אלא שהן גם לא מציאותיות.

אף אחד לא קם ואומר לה: "את לא תקבלי את הדרישות שלך. תתחילי לעבוד במקום זאת על פשרה עם הישראלים, לפעול למען פיתרון שתי מדינות לשני עמים וותרי על זכותך לשוב. קחו אחריות על הפליטים שלכם ועל התשתיות שלכם במקום לקבל מימון מהאו"ם, כל זמן שאתם לא עושים שום פעולה ריאלית כדי לסיים את המעמד הזה ולקבל מדינת שלום לצד ישראל."

אני חוזר אל המחסום, תיירים נוצרים רבים עומדים איתי בתור. אני לוקח נשימה עמוקה, יש לי הרבה מאוד מה לספר מהחוויה המדכאת שעברתי.

אני חושב על מאמר של הסופר מייקל קלונובסקי, במהלך ביקורו לירושלים, שכותרתו היתה "מערכת הערכים שלי". אני שמח שהביקור הזה זיעזע אותי, זה אומר שאני נמצא במקום טוב בחיי.

* * *

משה גרנות

יפה, אבל מייגע!

על "עדן" ספרה החדש של יעל הדיה

עם עובד 2005, 674 עמ'

לבושתי, לא קראתי עד היום את ספריה של יעל הדיה. זכייתה בפרס ראש הממשלה השנה (תשע"א) האיצה בי לקחת לידיי את "עדן", ספרה רחב היריעה, ולקוראו – משימה לא קלה, כי למרות הכישרון המוכח של יעל הדיה הספר איננו קל לקריאה, ולעיתים אפילו מייגע.

שמות פרקי הספר הם כשמות שמונת גיבוריו העיקריים: דפנה, ראובן, מַרק, אלונה, אלי, רוני, נחמה, וג'יין. לכל אחד הוקרשו שניים עד ארבעה פרקים, ורק לג'יין, הדמות היחידה בין השמונה שאיננה מתגוררת במושב עדן, הוקדש רק פרק אחד – האחרון.

כדי שהביקורת שלי על הספר תהיה נהירה לקורא, אני נאלץ להביא פרטים על גיבורי הספר העיקריים, כדלקמן:

דפנה נשואה לאלי, עוברת מזה שנים רבות טיפולי פוריות, ללא הצלחה. היא היתה מפיקה של תוכניות טלוויזיה, אך התפתתה לעבור לעבוד ב"חמש", תנועה חברתית, שבין השאר פועלת למען קירוב לבבות בין יהודים לערבים. פעולותיה של תנועה זאת מתוארות בנימה אירונית: הם מחליטים לקיים מיזם לפיו יהודים ופלסטינים יחליפו ביניהם טובין ושירותים. בין הישראלים נרשמו אלפים, אך מבין הפלסטינאים נרשם רק אחד, שמבקש להישאר בעילום שם. הוא מבקש בובת פאואר רנג'ר עבור הילד שלו, ומוכן להעניק תמורתו עבודה, אלא שהוא איננו מתייצב לפגישה שנקבעה, והתנועה נשארת עם הבובה שנקנתה במיוחד למען האירוע של קירוב לבבות.

שיא האירוניה מצד המחברת הוא כאשר היא מתארת איך נאלצו לצלם ילד של עובד זר במקום ילד פלסטינאי עבור הפוסטר למיזם, שכאמור נכשל בגלל אי היענות בצד הערבי (עמ', 154, 313-309, 317, 412, 602-593, 611-610, 618-617). אגב, אירוניה דקה ימצא הקורא לאורך כל הספר: אלונה מעריצה את עיתונאי "הארץ" השמאלן גדעון לוי (עמ' 253), אבל מרק, בעלה בנפרד, מצהיר שהוא כבר איננו רוצה להיות "שמאלני נאור" (עמ' 469); הרופא הפרופסור המטפל ברוני, שנדרסה על ידי נהג פזיז לאחר ליל השכרות שלה (ראו להלן), מסביר פנים לג'יין, אימה של רוני, שבאה מבוהלת מארצות הברית לשמע הבשורה הקשה, רק משום שהיא אמנית, והוא עצמו החל לפסל, ורוצה את חוות דעתה לניסיונות הנפל שלו (עמ' 573, 652, 657-656) ועוד.

אלי, בעלה של דפנה הוא עורך-דין מבוסס ואקסהיביציוניסט. הוא נענה בחוסר רצון לשאיפה הנואשת ממש של רעייתו לעבור אינספור טיפולים מייסרים, ואשר דורשים גם ממנו רגעים מביכים ולא פשוטים (עמ' 156, 164). הזדמן לו לקחת את רוני בת השש-עשרה טרמפ בג'יפ המפואר שלו, והיא זאת שכפתה עליו יחסי מין. כעורך-דין הוא מודע לכך שיחסים בהסכמה עם קטינה כמוהם כאונס, ויודע מה הסכנה המרחפת מעליו כבוגר וכעורך דין, אך זה למעלה מכוחותיו להתנתק מיחסי המין הגנובים האלה עם נערה מצודדת זאת (עמ' 269, 283, 363).

רוני היא בתם בת השש-עשרה של מרק ושל גרושתו החיה הארצות הברית – ג'יין. רוני לא הסתדרה עם אימה, ובגיל שתים-עשרה נטשה אותה ובאה ארצה לגור עם אביה ועם אלונה, אישתו השנייה בנפרד של אביה, שגם ממנה יש לו שני ילדים קטנים – מאיה ועידו.לא ברור מהו המניע של רוני במעשיה, אך היא מתוארת כטורפת גברים: היא מפתה את אורי, הסופר הצעיר הגאוני בעל הנפש המסוכסכת, ומנהלת עימו רומן סוער במשך שישה ימים, תוך חיקוי סצינות מהסרט "הטנגו האחרון בפאריס"(173-171, 184, 186, 211-202, 361, 493) היא מפתה, כאמור, גם את אלי ומנהלת עמו סקס פרוע (אוראלי, אנאלי, קשירות וכו', עמ' 284-383, 401-400), ובמקביל עושה כנ"ל עם יוסי מורה לנהיגה השמן שמגעיל אותה (501-500). הסופרת טורחת לציין שרוני, היוזמת תדיר סקס עם גברים בשלים, איננה זוכה לעולם באביונה, ונדמה שהסקס הוא עבורה מעין שלב בחניכה של מתבגרת שחובה עליה לעבור. רוני אוהבת לקרוא הרבה, אך איננה מסתדרת עם מסגרת בית הספר, וברוב הפרקים המתארים את מעלליה – היא מבלה הרחק מכותלי בית הספר, ובחלומה היא רוצה להשיג רשיון נהיגה, לנטוש את בית הספר לחלוטין ולעסוק במלצרות.

מרק, בן ה-44, הוא אביה של רוני, הוא גרושה של ג'יין, בעלה בנפרד של אלונה, ואביהם של ילדיה – מאיה ועידו – הוא אב ובעל למופת (ראו לדוגמה – עמ' 394), וממש לא ברור מדוע שתי נשים נפרדו ממנו. הוא בעל מסעדת גורמה במושב עדן, שאיננה עומדת על רגליה, ומרק נזקק מדי פעם לסיוע כספי מצד אחיו המיליונר המתגורר בארצות הברית.

אלונה, אישתו בנפרד של מרק, ואם שני ילדיו, היא עורכת ספרותית בהוצאת ספרים, ולאורך כל הספר היא מטפלת בעריכתו של כתב-יד של אורי, סופר צעיר וגאוני, אך מופרע לחלוטין, ועל כן העריכה מתארכת מעל למקובל. אלונה, אישה השופעת מיניות, ניסתה ללא הצלחה לפתות את ראול, חבר של מרק, ולאחר תקופת יובש ארוכה היא מנסה לקרב אליה שוב את בעלה בנפרד שישכב עמה (עמ' 110, 255-254, 387, 469).

ראובן, השכן הזקן של אלונה מפנטז עליה ומתכנן בראש כל מיני תסריטים בהם הוא מצליח להשכיב את האישה המצודדת. אבל חוץ מאשר התפרקות במכנסיים הוא לא זוכה לכלום (עמ' 58-50). יש לציין כבר כאן את התיאור המהימן של מחשבותיו של זקן מגורה זה.

הסופרת מצליחה ללא ספק לתאר במהימנות גדולה את מחשבותיהם ורגשותיהם של הגיבורים השונים כל כך זה מזה בגיל, במזג, בסביבת גידול וכד'. בעיקר הרשימו אותי תיאורי הטיפול בילדים, האגוצנטריות שלהם, ואף הרשעות שלהם כלפי אחיהם והוריהם (105-95, 350, 378-385, 425, 541-537,549-547, 567). עידו, הבן הקטן של מרק ואלונה, שבר, ואחר כך העלים, את המצלמה של אימו. ביד אמן מתארת הסופרת את ייסורי המצפון שלו (עמ' 665, 669, 672-671). רוני, המיואשת אחרי שאורי אהובה החליט לחיות עם זוהר חברתו שהרה לו (עמ' 250), מתחברת לבעל הבית של דירתו של אורי ומשתכרת עד אובדן החושים – סצינה הבנויה ביד אמן (עמ' 527-522). אהבתי את ההתעמקות של הסופרת ברגשותיה של אישה עקרה (עמ' 306), וכן את התיאור הנפלא של השיחה בין מרק ובין עלי הערבי שנקרא לסלק את גוויותיהם של כלביו המורעלים (עמ' 480-466).

הספר מתאר בכישרון רב את השקרים הקטנים והגדולים שמשקרים ילדים להוריהם – בעיקר רוני לאביה – ואת הניכור שבין הדורות, אך בסופו של דבר, הנימה השלטת היא נימה אופטימית: דפנה העקרה מתבשרת שההפריה החוץ גופית (המי יודע כמה) הצליחה (עמ 619), ורוני, שנפגעה קשות על ידי נהג פושע, מתעוררת מהאלחוש בבית החולים – מגיבה לכאב, מזיזה איברים, ואף קוראת לאימא – אין סכנה שהגרוע מכול קרה לה (עמ' 667-674).

יעל הדיה היא סופרת מחוננת ללא ספק, לכן קשה לי להבין מדוע בחרה לייגע את הקורא בתיאורים ארוכים, שבעיניי (אולי אני טועה?) הם חסרי חשיבות לחלוטין. הרי שתי דוגמאות מני רבות: דפנה מחפשת חנייה בתל-אביב – הסופרת מקדישה לכך 5 עמודים (עמ' 326-322). מרק מחפש מצרכים עבור המסעדה שלו – הסופרת מקדישה לכך 2 עמודים (337, 346). התיאורים הם אמינים, אך יש תחושה שהם שובצו ביצירה למען הדיוק ההיסטורי, ולא כמתחייב מפנימיותה של היצירה. אני מודה שאותי תיאורים אלה ייגעו.

אהוד: מה אתה מתפלא? רבי-המכר המוערכים ביותר של מרבית הסופרים החשובים שלנו, אלה שעליהם נכתבים מאמרי ביקורת רבים, הם קצת מייגעים, ורוב הקוראים רק קונים אותם.

* * *

דבורה פרוינד

נעורים חדשים / חלק ראשון

תירגמה לעברית ליאת קולברסקי

ריח הנפט היכה באפי ביומי הראשון בבית הספר בישראל, בשנת 1961. קודם לכן הורגלתי במשך עשר שנים לריחות מעובדים של כיתה אמריקאית: ריחות מתוקים מלאכותיים של מסטיק, לק זול וספריי לשיער, מהולים בריח אבק גירים ורצפות ויניל. הצחנה הגיעה מחלקו האחורי של החדר, שם ישבה ילדה עם שיער גזוז, ממוללת את עפרונותיה ומשפילה מבט.

"כינים," הכריזה בקול ילדה עם תלתלים ארוכים והצביעה עליה.

נעצתי עיניי באימה מהולה בהשתאות. הכרתי את המילה כינים מההגדה של פסח. מכת כינים שירדה על המצרים. תהיתי מה היה כל כך מיוחד באותה ילדה, שאלוהים טרח לשלוח מכת כינים במיוחד אליה.

שמה, עד מהרה למדתי, היה חנה דהאן [שם בדוי]. ילדה רזה עם נעליים מתעקלות בבהונות, שנבחרה לשבת לידי אחרי שהכינים נעלמו. היא הפכה לקנאת חברותינו לכיתה בזכות סמיכותה לסט שישים וארבעה עפרונות הקריולה שלי ולזכות השימוש במחדד עם קופסת הפח המחוברת אליו. האנגלית שלה הסתכמה במשפטים אחדים, אותם שיננה כששירתה לקוחות אמריקאיים מאחורי דלפק דוכן הדגים של הוריה.

"טרי היום," הכריזה באנגלית, כשרצתה להסביר את הוראות המורה לכתוב בעמוד חדש במחברת. "תבואי שוב," היתה אומרת לי בסוף כל יום. המטבעות ששילשלה לתוך קופסת קרן הקיימת התכולה שהועברה בינינו נצצו מקשקשי דגים.

למרות שלא הבנתי הרבה מהאנגלית המעורבלת של חנה, מיגוון הריחות אותם חשפה בפניי היה שפה בפני עצמה. היא הסריחה משמן קמפור שנמרח על חזה בימים קרים. בעוד שחברותיי באמריקה נהגו לבוא לבית הספר בימי שישי עם רולים בשיער – בתקוה שעד לשקיעה יתירו אותם ויחשפו תלתלים שופעים נוסח שירלי טמפל – שערה של חנה נצץ בשמש החורפית בימי שישי, לאחר שנשטף בחומץ לכבוד כניסת השבת. ריח עדין יותר נדף משערה בימים שהתחשקה לה תסרוקת מיוחדת: סוכר מעורבב עם לימון שנועד להדק את הקצוות הסוררים של צמותיה המותרות.

החפצים האמריקאיים שלי היוו מקור פליאה בלתי נדלה בעיני חנה. היא שמרה את נייר הכסף שבו נעטפו הכריכים שלי ועיטרה את מחברותיה בפיסות קטנות של "נייר הראי". אף פעם לא התעייפה מלהתבונן בי עושה בלונים מהמסטיק שלעסתי בקביעות, ואילו אני ניזונתי ממבטי ההערצה שלה.

החברות בינינו התהדקה בזכות היותי מקור בלתי נדלה לאספקת דבק נייר. משקפיים גדולים עם מסגרת פלסטיק החליקו במורד אפה הסולד של חנה; פלסטר חום הידק את הסדק במסגרת ולאחר שעות מיספר של הזעה, תפח בקצוות וצבעו הפך לחום מגעיל. הפריחה שבצבצה בין עיניה הפוזלות של חנה עם הריסים הארוכים הפכה צבעה לאדום כועס. אני שיניתי את זה. אחרי שחזיתי במשך כשבוע בתהליך המכוער הזה, קרעתי רצועה של נייר דבק שקוף ממחזיק הפלסטי שלו בקלמר שלי ותיקנתי את המסגרת של חנה. היא הניחה לי לעשות זאת ולא אמרה מילה. מאותו רגע נהיינו חברות.

בשבועות הראשונים בבית הספר, הבידור המועדף על חברותיי לכיתה בזמן ההפסקה היה משחק עם רוכסן הניילון הבלתי נראה של הסודר שלי. הלוך ושוב. הלוך ושוב. "כמו רכבת על פסים," קראה לעברי ילדה מנומשת מכיתה גבוהה יותר, בגרמנית, השפה שאותה דיברנו בבית.

"האם פתיתי שלג נשארים ביד שלך?" רצו אחדות מהן לדעת.

"האם זה סבון שעושה בועות בפה שלך?"

"איך זה לראות טלוויזיה?"

"לא פחדת לשבת בתוך קופסת מתכת בצורת ציפור חלולה שטסה בשמיים?"

לא, עניתי בעזרת המתרגמת שלי מגרמנית. פתיתי השלג נמסו כמו גלידה והאווירון היה כמו אוטובוס שעף, בלי הפעמון שמצלצל בתחנות.

הבנות הקשיבו בלהיטות, כשהן נאספות סביבי מתחת עץ התפוז המלבלב שהציף אותנו בריחו. הן לבשו חצאיות כותנה עם דוגמאות עמומות, מכפלותיהן כבדות מעודף הבד שגולגל פנימה עד שהחצאיות התנפחו כמו צמיגים רפויים סביב ברכיהן המשופשפות.

הבועות שבפי היו ממסטיק, הסברתי. מתחתי את כדור הבזוקה הוורוד על לשוני ויצרתי בלון שהלך וגדל עד שהתפוצץ בפניי. הבנות צרחו. המסטיק הועבר מפה לפה וקריאות התפעלות נשמעו מפיה של זו שהצליחה לעשות "בלון אמריקאי".

"אמא שלך היא שחקנית קולנוע אמריקאית?" הן שאלו בפעם הראשונה שאימי באה לקחת אותי מבית הספר, בנעלי עקב גבוהות וכובע קש רחב שוליים.

לא סיפרתי להן שאימי היתה לבושה בהידור כיוון שנישאה לא מכבר. גם לא סיפרתי שלא פחדתי בטיסה בגלל שהייתי עסוקה בלדמיין את בעלה החדש. בדימיוני – שהושפע בעיקר מצפייה רבת שעות בטלוויזיה – הופיעה דמותו של קלארק גייבל המחכה לאימי היפה עם זר של ורדים אדומים. במקום זאת, חיכה לנו נתן עם שקית בוטנים, קמט עמוק במרכז הז'קט שלו, במקום שהכפתור מנסה נואשות לפגוש את הלולאה, ושן זהב שמנצנצת בשמש.

הוא הושיב את אימי במושב הקדמי של השברולט בצבע אפור מטאלי, כאילו היתה מטען יקר. כשנתן נהג הוא הוריד ידיו מההגה, ואחי צווח כפי שצווח כשהיה על הגלגל-ענק שנטה על צידו. אני לא כל כך התרשמתי. בקושי היו מכוניות על הכביש. התנועה היתה דלה מאוד בהשוואה לזו בקינגסטון אבניו בניו יורק, שדמתה למסלול מירוצים.

חודשיים קודם לכן אספה אותנו אימי מביתה של הדודה שהשגיחה עלינו במשך שלושת ימי הטיול של אימי בחו"ל. קופסאות נערמו לפירמידה על מפת השעוונית הדהויה שכיסתה את שולחן המטבח, בדירתנו הקטנה שמעל המוסך בקינגסטון אבניו. "אלה מתנות מהאבא החדש שלכם בישראל," אמרה אימי.

שמתי לב שנייר העטיפה שעל המנחות היה מהחנות בפינה. ואולם, מרוב התרגשות למשמע החדשות שאבינו החדש הוא בעלים של מפעל לגלידות, שכחתי להעיר על זה. על אצבעה של אמי ראיתי טבעת עם שורות של יהלומים מסודרים בצורת עוגת חתונה זעירה.

אימי היתה רק בת שלושים כשאבי נפטר. היא נותרה עם יופי מהמם, מעט כסף ונדוניה של ארבעה ילדים. נתן וידנפלד [שם בדוי] היה אלמן ללא ילדים – חבר ותיק של המשפחה מהונגריה שלפני המלחמה – שבניגוד להוריי בחר לבנות חיים חדשים בישראל. חברים משותפים מהעבר הם אלה ששידכו ביניהם. ועכשיו נכנס נתן לחיי כדי לשנות אותם לנצח. בתוך שבועות אחדים היה לי אבא חדש, ארץ חדשה, חברים חדשים ושם חדש.

בהתחלה היה נדמה שהשם לא מתאים. בכיתה הרגשתי כאילו אני מסתירה סוד אפל. "וידנפלד", היתה המורה קוראת מספר פעמים לפני שקפצתי בבהלה, מבינה מהשקט שהשתרר סביבי שהיא קוראת בשמי. אחרי פעמים אחדות שלא הגבתי מיד, שמתי לב שבכל פעם שהמורה פנתה אליי היא הניעה את שפתיה בהדגשה מוגזמת של ההברות. כשגם זה לא עורר את תגובתי המיידית, היא פתרה לעצמה את הבעייה בכך שהעבירה אותי – יחד עם המתרגמת ה"מפוקפקת" שלי – לשורה הראשונה, ופנתה אליי רק לעיתים רחוקות.

באמריקה התייחסו חבריי לכיתה לעובדת יתמותי מאב ברחמים מהולים בהערצה. העובדה שלא היו לי סבים וסבתות בכלל, הפכה אותי לראויה לרחמים עוד יותר. לקח לי זמן להבין שבארץ אני יכולה להיות רגועה בקשר לעבר שלי. נדמה היה שכאן בישראל, המוות הוא מכר קרוב של כל אחד ואחד. אובדן וחוסר ודאות היו מציאות יום יומית. אחים ואבות נקראו לעיתים קרובות לצבא ומדי יום ביומו שודרו ברדיו שמות של קורבנות חדשים שנהרגו במארבים על גבולות מסוכנים. המוות כאן היה שכן שהפך עצמו לחלק מהמשפחה.

לאחר פרץ ההתלהבות הראשוני מניחוח האמריקניזם שהבאתי איתי מעבר לים, איבדו חברותיי לכיתה את העניין בי. בעוד הן היו גבוהות, חסונות ועם ניצנים של חזה, הייתי אני – למרות כפות שמן הדגים שהכריחו אותי לבלוע מדי יום – קטנה, חיוורת וחולנית. אף פעם לא הייתי שותפה לצחקוקים שלהן מאחורי גבה של מישהי, כשמדי פעם מיששו אותה קלות בין הכתפיים לבדוק האם מתחבא לו קרס מתחת לחולצת הכותנה. הרגשתי שחברותיי לכיתה מתייחסות אליי כמו שאני התייחסתי לאחותי הקטנה. גם לא הייתי מיומנת במשחקים שלהן. שעות של הידוק גזרות בגדים על בובות קרטון – לא הכשירו אותי באמנות זריקת אבני משחק באוויר ותפיסתן בתנועה סיבובית אחת מהירה של פרק כף היד. גם לא ממש התלהבתי מהרעיון להתגלגל במורד הכביש הלא סלול מקופלת בתוך צמיג של מכונית. השתוקקתי לשעות שבהן הייתי מכורבלת על הספה עם ספר. חומר קריאה באנגלית היה נדיר, והידע שלי בעברית היה עדיין מאוד מצומצם.

"מצאתי בשבילך ספר באנגלית," נכנס נתן יום אחד הביתה קורן מאושר והושיט לי את התנ"ך בתרגום אנגלי.

"תגידי תודה לאבא," לחשה אימי. היא התעקשה שנקרא לו אבא. "כמה נחמד מצדך, נתן," אמרה.

את רוב שעות אחר הצהריים ביליתי בהשתרכות אחרי פנינה, העוזרת התימניה שלנו, בת השש-עשרה, הבכורה מבין ארבעה עשר ילדים, שעבדה כדי שאביה יוכל לשלם נדוניה של שני חמורים לבעלה לעתיד. היא החליקה יחפה על הרצפה, שופכת דליי מים שהרטיבו את שולי מכנסיה הרקומים.

על פנינה תירגלתי את המילים החדשות בעברית שלמדתי בכיתה. היא היתה סבלנית כלפיי. "יש לך מזל," היא אהבה להזכיר לי. אני זוכרת פעם אחת שהיא ערמה ערימה של חולצות לגיהוץ. היא הזליפה עליהן מים וגלגלה כל אחת מהן לצורת נקניק ושמה אותן בערימה במקרר. "יש לך המון מזל. את מבינה את זה?" חזרה ואמרה. "אף אחד מעולם לא גיהץ את התחתונים שלי."

האדם השני במשק ביתנו היתה הגברת חיה, מבשלת בנעליים אורטופדיות ובחלוק אחיות לבן, תלתליה השטוחים נתונים מתחת לרשת שקופה בעודה מערבבת בכף עץ את הגולאש שהתבשל אצלנו בסירים. אבי החורג שכר את שירותיה ברגע שגילה שאימי שונאת לבשל. אלא שאותה אישה לא היתה סתם מבשלת. כמחווה של כבוד, הגישה אימי תה לגברת חיה בספלי התה הטובים ביותר שלה.

"לפני המלחמה בהונגריה הייתי מתבוננת בה חולפת על פני הבית שלנו כשהיא נוסעת בכרכרה רתומה לארבעה סוסים," אהבה אימי לחזור ולספר, כאילו שבסיפור הזה גולמה איזו אמת מיוחדת שעלינו להבין. "הבית שלהם היה כל כך יפה עד שנבחר להיות הבית היהודי הראשון שהוחרם לשימוש למגוריו של גנרל נאצי. ועכשיו", נדה אימי בראשה בפליאה, "עכשיו היא המבשלת שלי." בעיני רוחה עדיין ראתה כנראה אימי את גברת חיה כעלמה צעירה נאה בנעלי סאטין היורדת במדרגות הצרות מהכרכרה.

רק בימים שאימי הגיעה לבית הספר גילו בי חברותיי לכיתה ענין מחודש. היא היתה יפהפייה מטופחת לבושה בקפידה וגרמה לכל מקום שנכנסה אליו להיראות לפתע עלוב. ריח הבושם הצרפתי שלה גבר על ריחות הנפט והכלור.

שמתי לב איך ידה של מנהלת בית הספר הנזירית התרוממה מהר אל צמתה הכהה – שהוצמדה בעזרת סיכות רבות לקודקודה – מחליקה אותה למקומה בעוד ידה השניה מיישרת את הקמע הצמוד לצווארון חולצתה המעומלנת ארוכת השרוולים. האימהות של חברותיי לכיתה גרבו גרבי ניילון עבות שהוגבהו לברכיהן בעזרת רצועות גומי והתדלדלו ברפיון על רגליהן משורגות הוורידים והחבושות. הן לבשו חולצות רחבות, שבדרך כלל התקשו לרכוס את כפתוריהן על בטניהן הבולטות. המדינה היתה עסוקה בפרו ורבו, ולבוש מוקפד נחשב בלתי ציוני. מאחורי גבן כונו נשים כמו אימי, שבילו את רוב זמנן בישיבה חסרת מעש בביתן, "נשות סלון". חוץ מאימי, האשה המטופחת הנוספת היחידה המוכרת לחברותיי לכיתה היתה "גברת אמה", אותה אשה חייכנית עם ריסים ארוכים שדמותה התנוססה על תווית מוצר הנקיון היחידי מתוצרת מקומית. סינר לבן מצויץ היה קשור סביב מותניה הצרים של גברת אמה, וסיסמאות פרסומת עליזות הונפקו מבועות סבון בפיה. תענוג היה להביט בהן, בגברת אמה ובאימי. אינני יודעת אם אימא שלי היתה מודעת לרושם שעשתה על חברותיי לכיתה, אך היא בהחלט היתה מודעת לבדידותי ורצתה לעשות משהו כדי לעזור לי להסתגל למציאות החדשה.

"יום הולדתך האחד-עשר קרב ובא," אמרה יום אחד כשחזרה מבית הספר, שם ביקרה כדי להתעדכן בקצב התקדמותי בלימודים. "בואי נזמין את חברותייך אלינו הביתה."

גברת חיה הבטיחה לאפות את עוגת השטרודל המפורסמת שלה – שאת המתכון להכנתה קיבלה מבעלת בית הקפה הגדול ביותר ברחובה הראשי של בודפשט. אני סירבתי. הבנות, חשבתי, אהבו רק גרעינים ופאלפל. לא היה לי מושג שעבור רוב בנות גילי, עוגות מאפה בית בסופי שבוע, שנאפו עם ביצים וסוכר, היו מעדנים שידן לא היתה משגת.

פנינה הביאה את אימה שתכין פלאפל תימני אמיתי. גברת חיה הביאה את הגרעינים הקלויים מהסוג הנפוץ אותם כינתה בבוז "אוכל לצפורים שאנשים יורקים כמו פרות." אימי קנתה את חצאית הכותנה הגסה ואת החולצה עם הרקמה הצבעונית, שהיו סמל לחגיגיות באותם ימים, בדומה לדגל הלאומי הכחול לבן שקישט את הסלון שלנו.

מסיבת יום ההולדת היתה קטסטרופה. חברותיי, לבושות שכבות של חצאיות כדי ליצור מראה של תחתוניות, נכנסו לדירתנו מתנודדות בהגזמה בניסיון לחקות את דרך הילוכה של אימי, על ציפורני ידיהן דבוקים עלי כותרת של גרניום בצבע ארגמן, תחליף ללק.

"היי," הן אמרו במבטא אמריקאי, לועסות סוכריות טופי בהדגשה כאילו היו מסטיק.

"שלום," בירכה אימי כל אחת מהן באדיבות, מנסה לשמור על ארשת פנים רצינית.

בחדר השינה הסמוך פרץ נתן בצחוק רם למראה תיאטרון האבסורד.

"מי חשב שיום אחד עוד נדאג לצבע על קצות האצבעות שלנו," שמעתי את הגברת חיה ממלמלת לעצמה. "מי היה מאמין. מי?"

הן ישבו בקצה הספה. הקווים הישרים שצוירו בעפרון לאורך רגליהן הטרום מתבגרות – חיקוי של גרבי הניילון של אימי – נמרחו בכל פעם ששיכלו את רגליהן.

"אין להם קוקה קולה או פופקורן אמריקאי," שמעתי מישהי לוחשת בטון מאוכזב כשהתקרבו אל שולחן הכיבוד. "רק גרעינים ופלאפל."

הן היפנו את תשומת ליבן לקולות הנקישה מהנברשת שמעל לשולחן, וסובבו את חתיכות הקריסטל העדינות, כל אחת בתורה. "כמו אלה שבארמון של פרנץ יוזף," אמרו בפליאה, שוכחות להעמיד פנים שהן מתוחכמות. "סיסי", סיפורה של הקיסרית האוסטו-הונגרית, בכיכובה של רומי שניידר, הוקרן באותם ימים על מסכי הקולנוע, ואיפשר לחברותיי הקטנות הצצה ראשונה לחיי שפע. כשעייפו מהתבוננות בנברשת, הן גילו את שני מזגני האוויר שהביאה אימי מאמריקה. מיזוג אוויר היה פלא שהן לא ראו קודם לכן. הן החזיקו את ידיהן מול זרם האויר הקר, וקרנו מאושר כשהוא העיף את פיסות הגרניום מהצפורניים שלהן.

"חורף בקיץ," התפלאה ילדה, "איך זה יכול להיות?"

"אבא שלה מייצר גלידה ואוויר קר", הסבירה מירי, התלמידה הכי טובה בכיתה, לאחרות. הבנות נדו בראשן בהסכמה. זה נשמע להן הגיוני.

אחרי המסיבה חזרתי לאלמוניותי. אוצר המילים שלי בעברית הלך והשתפר, ואימי הפסיקה את ביקוריה התכופים בבית הספר. אבל כאשר עשיתי בסופו של דבר ניסיון אחד נוסף להפוך לחלק מהחבורה, נכשלתי שוב כישלון עגום.

הכיתה כולה חיכתה למסיבת פורים בבית הספר. שבועות לפני החג היהודי, חרשו בנות כיתתי מזימות והסתודדו בקשר ל"תחפושת" שלהן. התחזות. הסוואה, פירש המילון, כשחיפשתי את המילה "תחפושת".

אימי הציעה את חצאית התחרה הרחבה שלה, המניפה משנהב והחולצה האדומה. "עם השיער השחור השופע שלך, תיראי רקדנית ספרדיה מושלמת," אמרה.

דחיתי את ההצעה. רעיון מוצלח יותר לתחפושת שבה לא יזהו אותי קדח במוחי.

פניתי לחנות התרנגולות המקומית עבור ה"תחפושת" שלי. שם, בחצר האחורית, מוקפות בארגזים עם תרנגולות רעשניות, ישבו ארבע נשים על ספסלי עץ נמוכים, מורטות באצבעות קלות תנועה נוצות מציפורים שזה עתה נשחטו. המנגינה המזרחית הגרונית שזימזמו התנגשה בצווחות בעלי הכנף המבוהלים. הן שמחו להיפטר מהנוצות שלהן הזדקקתי.

חזרה בבית, מרחתי בשפע שכבות של דבק על סדין לבן שבו אתעטף ועליו הדבקתי נוצות. קירקרתי כל הדרך עד לחצר בית הספר, גאה בתחפושת המתוחכמת שלי. אלא ששביעות הרצון העצמית שלי היתה קצרה ונקטעה ברגע שהגעתי לכיתה: "תחפושת", הבנתי מיד, משמעותה התחזות ולא הסתתרות. משמעות חגיגות פורים היתה הזדמנות לממש את הפנטזיה שלך ולא להסתיר את זהותך. חברותיי כולן טופפו זורחות בבגדים נוצצים ומוגזמים, כתרים מקרטון בצבע זהב מעטרים בגאון את ראשיהן.

"התרנגולת האמריקאית," קראו אחרי כל המלכות, הכלות והרקדניות, סותמות את אפן כל פעם שחלפתי על פניהן. הנוצות הסריחו והכינוי דבק בי ונשאר הרבה אחרי שהנוצות עפו מהסדין.

מנהלת בית הספר שמעה כנראה את הכינוי החדש שדבק בי כיוון שביקשה ממני יום אחד להיכנס לחדרון הקטן שהיה המשרד שלה. היא הורידה מהמדף ספר נתון בכריכת עור, עשתה קיפול עמוק באחד מדפיו העבים, קיפלה את הדף לכיוון השני, ויישרה אותו. הדף חזר למצבו הקודם, המתוח.

"מחבר הספר הזה הוא הרמב"ם," אמרה, "חכם מהולל ומדען. הוא האמין שאדם צריך להתנהג בחייו כאילו הוא הולך בנתיב האמצעי שהוא שביל הזהב. לפעמים, הוא אומר בספר הזה, אדם צריך לשנות את התנהגותו לקיצונית כדי שבסופו של התהליך יתנהג כפי שעשה בעבר וימצא את שביל הזהב. את מבינה?"

לא הבנתי בדיוק למה התכוונה, אך הדף שחזר לקדמותו נטע בי, איכשהו, הרגשת ביטחון שעם הזמן הדברים יסתדרו.

"לדוגמא," המשיכה, "אם אדם סובל מקמצנות ורוצה לתקן מגרעת זו באופיו, הרמב"ם מייעץ לו לבזבז הרבה כסף. אחרי תקופת מה, עליו להפסיק. בסופו של דבר יוציא את כספו במידה. "את מנסה נואשות להיות אחת מאיתנו," אמרה כשהיא מלווה אותי לדלת. "אל תדאגי, יום יבוא, מוקדם מכפי שאת מתארת לעצמך, ואף אחד לא יזכור שהיית פעם עולה חדשה."

בעוד אני מנסה להסתגל לארץ החדשה ולמנהגים של חבריי לכיתה, גם לאימי היו התמודדויות משלה.

היא הגיעה לישראל מצוידת היטב: שני מזגני אוויר, נייר טואלט רך, סוגים שונים של מדבירי חרקים ריחניים, ערימות של גרבי ניילון, מקרר גדול ומכשירי חשמל נוספים.

שבוע לאחר שהפעילה את כל מכשירי החשמל בבת אחת, טפחה המציאות הישראלית על פניה: מערכת החשמל קרסה תחת העומס והפקק הראשי בבנין קפץ וגרם לשכנתנו כבדת המשקל, גב' אברו, לדדות, מתנשמת, במורד המדרגות. "התקפה צבאית!" – הזהירה אותנו כשהיא מתנהלת בכבדות לכיוון המקלט לתפוס מחסה.

מבעד לחלוק שהיה כרוך ברישול סביב גופה, יכולתי לראות את המחוך בצבע הסלמון עם קרסי המתכת שנרכסו בחופזה והכיס הפנימי שנתפר עבור תכשיטים שיוסתרו בו במקרי חירום כגון כאלה.

התברר שלא היה מקום בארץ שבו ניתן להשיג חלקי חילוף לפלאי החשמל והאלקטרוניקה שלנו. הפכנו לכן, עד מהרה, להיות כמו כולם: רצים במורד המדרגות למשמע צלצול הפעמון של מחלק הקרח, בניסיון להגיע לראש התור כשיעצור את עגלתו. מדי יום הינו קונים בלוק של קרח, מניחים אותו במקרר החשמלי ששבק חיים, ושם הוא נמס לתוך מגש מפלסטיק.

"עלבון למקרר המודרני שלנו," התריסה אימי כל פעם שסחבנו את בלוק הקרח במעלה המדרגות, אך מה היא כבר יכלה לעשות?

 הדלות החומרית בישראל השפיעה עלינו והתבטאה בפרטים הקטנים. אבי החורג התגלח עם משחה גילוח שריחה כזפת. בקבוק הבושם הקטן מבית שאנל 5, שמצא את מקומו על המכתבה של אימי, הומר בבקבוק גדול יותר שתכולתו מי ורדים. משמעות המחסור בגרבי הניילון האהובים של אימי היתה שנשלחתי לאישה בולגריה בפינת הרחוב, שעשתה תיקוני גרביים. אישה עבת-בשר בשמלה פרחונית, שהזעיפה פנים כשתפרה, וגבתה מחיר לפי אורך התפר הפרום שאותו תיקנה. על שידה מעץ ניצבו תמונות דהויות של שלוש ילדות קטנות עם סרטי סאטין רפויים בשיערן, לבושות חליפות מלחים. נר עבה בער בכוס ושפך אור מהבהב על פניהן, כאילו מקנה להן מראה אנושי. תקליט שרוט ייבב את הקדיש של בלוך על הגרמופון. בכל פעם שקול הכינור נשמע מהוסס על השריטה, עצרה הגב' מילוביץ' ממלאכתה, המחט שלה באויר מעל הגרב המתוחה על פטריית העץ. בעלה, שפמו משוח בברילנטין, הניח את הסיגריה שלו – טבק שגולגל בתוך נייר עיתון – והתרומם לאיטו לגעת במחט. ברגע שהתחדשה המוסיקה, שבה הגב' מילוביץ' לתקן את הגרביים של אימי.

לאחר שגורל דומה לזה של מכשירי החשמל האמריקאים האחרים פקד גם את מכונת הכביסה שלנו, שקלה אימי להעסיק עזרה בעבודות משק הבית.

"בבית היו לנו כמובן משרתים," סיננה הגברת חיה, "אבל בנות היו חייבות ללמוד להיות עקרות בית טובות."

אימי לקחה ברצינות רבה הערה זו של הגברת חיה, ולא עבר זמן רב ואחיותיי ואני התחלנו, כל אחת בתורה, לדרוך על הכביסה ספוגת המים שהונחה באמבטיה, כאילו היו אלה ענבים שצריך להפוך ליין. גם את השטיחים הפרסיים היינו דופקות, כל אחת בתורה, בעוד שואב האבק מהדגם המתקדם ביותר נותר שעון על הקיר בפינה, מיותם. לאחר שאימי התבוננה בנו, במשך שבועות אחדים, סוחבות את השטיחים למרפסת לטקס החבטות, החליטה לגלגל את "קיני האבק האלה" ולהעמידם בפינה, עד לימים הנוראים שרק אז זכרה לפרוש אותם.

 המשך יבוא

דבורה פרוינד מתגוררת באנטוורפן והיא בעלת תוארMFA מאוניברסיטת Bennington College בארה"ב. את סיפורה כתבה בשנת 1997 באנגלית, ותיארה בו את שנות ילדותה כעולה חדשה מניו יורק – בתל אביב של ראשית שנות ה-60. הסיפור, לדבריה, מבחין ומנגיד בין החיים השבעים של צפון העיר – אזור "הבימה" – לבין דרום העיר – שוק הכרמל והסביבה, והוא מתאר, מנקודת מבט של ילדה, את השינוי שחל בחברה המבוגרת שסביבה בעקבות משפט אייכמן.

הסיפור פורסם לראשונה ב-1999 בעיתון The Missouri Review, ולאחר מכן צוין בשנת 2000 כ- "Best Essay of the Year".

לאחרונה, בעת ביקורו של הסופר עמוס עוז בבלגיה (2008), הציגה בפניו המחברת את הסיפור, ותגובתו היתה:

 "I read your essay with interest and found it excellent!"

* * *

נגה מרון

איש ליד מכונה – האוטוביוגרפיה

של סטף ורטהיימר

אם יש את נפשך להתעודד בימים קשים אלה, לך אל הספר הזה! ציפיתי לקרוא סיכום פרשת חיים, כפי שכותבים כיום לא מעט אנשי חזון ומעש בערוב ימיהם, אך גיליתי רומן מרתק שלא יכולתי להניחו מהיד עד לעמוד האחרון.

לצערי לא יצא לי להכיר את סטף באופן אישי, והערצתי אליו נבעה רק מתוך קטעי אינפורמציה שפורסמו בתקשורת: על תרומתו האדירה לפיתוח המדינה, שהוא עלה מגרמניה כנער, נשר מהתיכון, ופוטר מרפא"ל משום שלא היתה לו השכלה הנדסית פורמאלית, ושבכוח היצירתיות, ההתמדה והחזון עשה את הונו המופלג. שהיה גם חבר כנסת אך לא הצליח לשכנע ב"אני מאמין" שלו – שעתיד המדינה טמון בתעשייה ובחינוך, בעיקר בחינוך לעבודת כפיים. בראיון לסמדר שיר אמר, "כולם רוצים להיות עורכי דין, מנכ"לים, חכמולוגים, ואף אחד לא רוצה ללכלך את הידיים, לגדל עגבניה או לעמוד מול מכונה... בכל שנה מקבלים 3,000 איש תעודת עורך דין, ואף אחד לא מקבל תעודה של חרט מוסמך." שצריך לפתח את בתי הספר המקצועיים, שבהם יוכל תלמיד לקבל תעודת בגרות במקצועות רלבנטיים לכישוריו, וייצא לחיים עם מקצוע שיוכל לפרנס אותו ואת משפחתו.

קראתי בשקיקה והתמלאתי תקווה, שלא רק קובעי המדיניות אלא גם הדור הצעיר המתאפיין בנהנתנות זמינה ובמרדף אחר העונג הקל – יקרא ואף יסיק מסקנות מקריאת הספר המצויין הזה.

* * *

יוסף אורן

חסד ישראלי ל"חסד ספרדי" (ב')

רק אחרי שמפרידים את עלילת הרומאן החדש של יהושע מסיפור "החסד הרומי" – המוטיב הדקורטיבי שיהושע בחר משום-מה לקשט בו את יצירתו – ומתפנים להפיק מפרקי הרטרוספקטיבה את המידע על המחלוקת הקדומה ועל הפרידה הממושכת בין היוצרים של הסרט "הסירוב", ניתן סוף-סוף לזהות את הנושא המוצב במרכזו: כיצד יתגברו שני הגברים על משקעי האיבה, שהותיר אצלם הביטול של סצינת ההנקה לפני ארבעים שנה, ובאלו תנאים יתפייסו השניים בהווה – בהגיעם לגיל שבו גם יריבים עקשנים מתרככים ונוטים לקשור חוטים פרומים ביריעת חייהם המתקצרת.

הפרק "וידוי", שבו העלה מוזס את פרשת סצינת ההנקה שהתבטלה באוזני הנזיר הדומיניקני, הסתיים בקביעה של מוזס: "אתה יכול להבין בעצמך שהווידוי שלי נקי מחטאים, ולכן, מנואל, המחילה מיותרת לי." (189). אף על-פי-כן בשובו לארץ המשיך מוזס להתעמק בפרשה הנושנה, שהחלה להטריד אותו מאז צפה ב"הסירוב" במסגרת הרטרוספקטיבה של סרטיו שנערכה לכבודו בספרד – הסרט שגרם לקרע בינו ובין תלמידו ושותפו המוכשר, התסריטאי שאול טריגנו, וגם הסב לפרידה של טריגנו מרות. כלומר: בניגוד להצהרה שהשמיע באוזני מנואל, לפיה הינו "נקי מחטאים" בפרשת הסצינה שהתבטלה, המשיכה פרשה זו להציק למוזס. לפיכך, בשובו מספרד לא התרווח בדירתו הנוחה, בקומה העשרים של מגדל הדירות, אלא המשיך בעצמו את הרטרוספקטיבה מן המקום שמארחיו הספרדים סיימו אותה.

מוזס התחיל את הרטרוספקטיבה הפרטית שלו בנסיעה אל האתרים, שבהם נאלצו הוא ושותפיו – התסריטאי טריגנו, הצלם טולדנו והשחקנית רות – להשלים סרטים דלי-תקציבים לא באולפנים נוחים, אלא בתנאים חלוציים ובמקומות שאילתרו לכל עלילה. בשובו לאתרי הצילום, מתברר למוזס לא רק שאת רובם אינו מצליח לזהות, אלא גם שאין הם מציפים בזיכרונו את האילוצים וההחלטות שקיבל בהם אז, כאשר היה עליו לביים את הסצינות הנועזות שטריגנו הציע בתסריטיו, ובכללן את סצינת ההנקה שהציע לסיים בה את "הסירוב" – סצינה שרות התמרדה נגדה וסירבה לבצעה.

הנושא העדתי

אך לא סופר מסוגו של יהושע – אם נסתייע בתיאור הלקוח מהמדינה שבחר למַקֵּם בה את הרטרוספקטיבה – יעוט מיד על השור הזועם ויאחז בקרניו. וגם בחלק זה לא יגיע מיד אל המיפגש שבו יעמת את מוזס עם טריגנו על סצינת ההנקה, אלא דרך עמודים מיותרים רבים שמעכבים את העלילה להגיע אל שיאה זה. עמודים מביכים במיוחד מהסוג הזה הם העמודים על בדיקת הלב שערכה למוזס בתו – בדיקה המסתיימת במסמך קרדיולוגי מיותר שרק רופא יבין את פרטיו (255) – והעמודים על ההמחזה על פי הרומאן ההיסטורי של הוֹוארד פאסט, "אחי גיבורי התהילה", שמביימת רות עם תלמידי בית-ספר – המְחזה המודגמת בקטע מיותר נוסף, הכתוב הפעם בלשון מליצית וארכאית (260-259).

ואם לא די בהשהיות אלה, מוסיף עליהן יהושע גם פיתרון מפותל ומגושם לזימון מוזס וטריגנו לעימות ביניהם. הוא מפגיש את שניהם בדירה של המנוח טולדנו – הצלם המסור שבזכותו זכו תסריטיו של טריגנו לפירושם הנכון בסרטיו של מוזס וגם ביצועיה של רות לכל-כך מרשימים בהם. בניו של טולידנו הזמינו את הידידים של אביהם לבחור רישומי-דיוקנאות שעשה בעיתות הפנאי כצייר חובב על-פי צילומים שצילם אותם (285-277). משנודע למוזס על קיום המיפגש הזה, הגיע אליו בלא שהוזמן – וממש כפה את עצמו על טריגנו.

לפיכך מוצדק לכוון את הקורא אל העיקר – לשתי השיחות שבהן באמת מתבררת פרשת הסצינה שהתבטלה: זו של רות עם מוזס (275-267) וזו של מוזס עם טריגנו (335-321). השיחה הראשונה היא ללא-ספק שיחה המכינה את העימות שיתואר בין שני הגברים בשיחה השנייה, ובה מודה מוזס באוזני רות כי "הדחף שלו להתחבר אל אתרי הצילום של סרטיו הראשונים" נובע מרצונו "לנסות לרכך את הכעס הישן שהתעורר בלילה במלון" (272). בכך הוא רומז על תגובתה של רות, אחרי שצפו בספרד בהקרנת "הסירוב". להפתעתו, היא לא כעסה על מוזס עקב ביטול סצינת ההנקה, אלא על כך שהוציא בעריכה הסופית מהסרט את הסצינה עם הנערה אשר גילמה את התפקיד שלה כתלמידת בית-ספר (157-155).

השחקנית הצעירה היתה בתו של קצין בכיר בצבא וגיבור מלחמה. ולכן התרעמה רות, בשיחתה עם מוזס במלון, אחרי הצפייה, על כך שהוציא מהסרט את הקטעים שבהם גילמה את התפקיד שלה ישראלית "מושלמת. שורשית. ישראלית אמיתית. מלח הארץ. מלב השייכות נכונה." (156). ואף שרות לא ידעה כי בשלב העריכה יוצאו צילומיה של הצעירה הזו מהסרט – הופתע מוזס לשמוע מרות בהווה – כי אז סירבה לבצע את סצינת ההנקה "החולנית", משום שלא יכלה לשאת את הרעיון שהנערה המושלמת הזו, בת למשפחה כזו, תצפה ב"סצינה הדוחה הזאת," כאשר היא מבוצעת על-ידי "אישה מופרעת כזאת" ותחשוב עליה, על רות: "איזה קשר בכלל יכול להיות לי איתה?" (159-158).

מאחר שבעיני מוזס רות היא רק "דמות" – שחקנית שמוטל עליה לבצע את התפקיד שהיא מגלמת על-פי התסריט ולמלא אחר ההוראות של הבמאי – לא קלט את משמעות דבריה אלה של רות, שבהם נימקה את סירובה לבצע את סצינת ההנקה לפני ארבעים שנה. לכן אפשר להניח, שכאשר חזרה עליהם באוזני מוזס בארץ, אשר בהם הבהירה לו את התפקיד שטריגנו הועיד לו בחייו, כבר חדרו דבריה להבנתו: "עצם השותפות שלך ביצירה שלו נולדה בזכות הנורמליות שלך, בגלל חוש המידה שלך, מתוך הנחה שאתה, כבמאי, תשליט אמינות וריסון בדמיון הנועז שלו, תמתן את אי-השקט שבוער בו, תבהיר את הסמלים שהתרוצצו בנפש שלו. ואז בצילומים של הסצינות האחרונות של 'תחנה נידחת' הוא רואה פתאום שהנורמליות שלך היא בכלל לא פשוטה - - - הוא הבין שהערכים הבורגניים שהבאת מירושלים שלך הם פחות יציבים ממה שהיה נדמה לו." (273).

אך אם מוזס לא הבין אז, כאשר עשה את סרטיו המוקדמים, את משקלו של רכיב הניגוד העדתי-חברתי ביחסיו עם טריגנו, ואם לא הבין זאת גם מדבריה של רות בשתי השיחות היחידות שבהן הסבירה את הסתלקותה מביצוע סצינת ההנקה, יבין זאת מוזס – בן למשפחה ירושלמית מבוססת כלכלית, "מלח הארץ. מלב השייכות נכונה" – בשיחה נוקבת יותר שתהיה לו עם טריגנו עצמו, שיחה אשר בה תעלה שאלת הניגוד בין מוצאם השונה באופן מפורש יותר.

בתי-הגידול המנוגדים

למעשה, פיזר יהושע בפרקי החלק הראשון של הרומאן את כל המידע על הרקע העדתי-כלכלי-חברתי השונה של מוזס ושל שותפיו בעשיית הסרטים, אך שם הוצג המידע כהסבר למחלוקות שהתעוררו בין השותפים במהלך יצירת הסרטים. רק בשיחה של מוזס עם רות, אחרי ששבו לארץ מהרטרוספקטיבה בספרד, ובעיקר בשיחה של מוזס עם טריגנו, שהתקיימה מיד לאחריה, הבליט יהושע, כי בתי-הגידול המנוגדים של הגיבורים היו מקור ההשראה לתסריטיו הסימבוליים והסוריאליסטיים של טריגנו. ובהפניות השקופות כל-כך לסיפוריו המוקדמים – גם מקור השראה לעלילות המרדניות-אנרכיסטיות של עצמו*.

בית-הגידול של מוזס היה בית טיפוסי של "מלח הארץ". מוזס היה בן יחיד להורים שהיו עובדי מדינה. כבן יחיד במשפחה אמידה ומשכילה בירושלים זכה לא רק ללמוד בתיכון היוקרתי בעיר, אלא גם המשיך אחרי הצבא ללמוד באוניברסיטה. תחילה למד כלכלה וראיית חשבון, אך "כדי להיבדל מהוריו ולטפח את עצמאותו עבר ללמוד פילוסופיה והיסטוריה." (32). וכך הגיע להוראה בתיכון, שבעצמו למד בו בעבר, ושם פגש בין התלמידים בכיתתו גם את טריגנו, שבעזרת מילגה נשלח מעיירת-פיתוח בדרום ללמוד בתיכון בירושלים.

אך טריגנו, "יליד מעברה של עולים מצפון-אפריקה, שהפכה לעיירה דרומית קטנה" (32), לא הסתפק במילגה, אלא עבד אחרי שעות הלימודים בתיכון כסדרן ומנקה באחד מבתי-הקולנוע, שבו נהג גם מוזס לצפות בסרטים. שיחותיהם על הסרטים הידקו את הקשר ביניהם. טריגנו שיתף את המורה ברעיונותיו על עשיית סרטים וגם שיתף אותו בעשיית סרטון של שמונה מילימטר בן 20 דקות שהכין על בית-הספר לסיום לימודיו בו. הוא גם שמר על קשר עם מוזס במהלך שירותו הסדיר ביחידת ההסרטה של צה"ל, שם התגבשה אצלו ההחלטה להמשיך בעשיית סרטים אחרי השחרור. לבסוף גרר את מוזס להצטרף לחבורה של בני גילו, "שבאו כמוהו מעיירת פיתוח של עולים מצפון-אפריקה" (35) ואשר החליטו לעשות סרטים בהנהגתו.

בחבורה התבלטה רות – צעירה נאת-מראה שהיתה חברתו מילדות של טריגנו. אביה של רות, שהיה רב נערץ של קהילה קטנה בעיירה דֶבּדוּ במרוקו והפך לפועל נטיעות בארץ, גידל אותה בעזרת שכניו, אחרי שאימה נפטרה במהלך לידתה. טריגנו, בנם המוכשר של השכנים, פרש את חסותו עליה ועוד בהיותם בבית-ספר יסודי כתב למענה מערכונים והצית בה את התשוקה להיות שחקנית (37). ולכן לא סיימה רות את לימודיה בתיכון, אלא הצטרפה לחבורה שליכד טריגנו לעשיית סרטו הראשון עם מוזס. גם בתסריטיו הבאים הועיד לה טריגו את התפקיד הנשי הראשי, וככל שצברה ניסיון במשחק מול המצלמה וגם בגרה ויפתה, החלו לגלות בה עניין גם מוזס וגם הצלם טולדנו. אך קשריה עם שניהם היו כנראה רק מקצועיים, כי אבי בנה היחיד היה אחד מהמאהבים שהיו לה, אחרי שטריגנו הפסיק את הקשר האישי והמקצועי איתה, עקב סירובה לבצע את סצינת ההנקה, בתסריט שכתב לסרט "הסירוב".

שחקנית שהיא "דמות"

בהווה של העלילה רות היא כבר שחקנית מבוגרת וכנראה גם לא בריאה. ומוזס, שהמשיך להעסיק אותה בסרטיו גם אחרי שטריגנו נטש אותה, מתקשה יותר ויותר למצוא לה בהם תפקידים כלשהם. אך רק כעת היא משמיעה את טענתה, כי שני הגברים, אשר בנו את הקריירה שלה כשחקנית, ניצלו אותה –כל אחד למטרותיו. בכך הסבירה למוזס את התמרדותה נגד ביצוע סצינת ההנקה. לא מנועזות הסצינה וגם לא מדחייה שחשה כלפיה סירבה אז, בהיותה צעירה, להתייצב להסרטת הסצנה הזו, אלא משום שהרגישה שטריגנו, אשר אותו העריצה ואהבה, עקף אותה כאישה ומסרט לסרט העלה את הרף של הדרישות הנועזות שהציב בפניה, כי לא ראה בה אישה ואהובה, אלא "דמות" שבאמצעותה הוא מגשים את חזונו: "זה היה הרבה מעבר לקשר, הרבה מעבר לאהבה של גבר לאישה, כי האהבה לא הספיקה לו, היתה לה מטרה מעֵבר לעצמה. להפוך אותי לסמל, לדמות. - - - דמות שבלי קשר לתפקיד שהיא עושה, ורק כי היא נבדלת לעצמה, היא מכריחה את האנשים לחשוב קצת אחרת על העולם. - - - אני קיבלתי על עצמי להיות דמות, ולא רק בגלל טריגנו, אלא גם מפני שראיתי שגם אתה איתו, תומך בו ונאמן לו." (273).

טענתה זו נגד שניהם זוכה לאישור בדבריהם בהווה. בשיחת העימות על סיבת פירוקה של הידידות האישית והשותפות הקולנועית ביניהם, מטיח טריגנו במוזס את הדברים הבאים: "זו היתה סצינה חשובה, שאתה, גם היום, לא תבין את משמעותה, אבל לא הפריע לך לבטל אותה בקלות דעת, בלי לבקש רשות ממי שהגה אותה." (322). ואגב כך הוא מודה שטיפח את רות והפך אותה ל"דמות" בתסריטיו כדי שתיתן ממשות לחזון שלו: "היא בגדה בייעוד שבניתי בשבילה, כי האמנות שלי נולדה ממנה ולמענה. - - - סימנתי אותה כמי שיכולה להגשים חזון נועז. ולא בזכות יופייה. תאמין לי, לא בגלל יופייה. יופייה היה רק פרט חולף וזמני בחזון שלי." (314). ולמעשה הוא גם מודה, כי מסרט לסרט העלה את רף התביעות ממנה: "אני יצרתי את דמותה, גיבשתי אותה מתוכה ונתתי לה מהות, כוונות וסיבות, וטקסט. ואם לקראת סוף הסרט היא מרדה, זה היה מרד לא רק בתפקיד, אלא גם בי ובעצמה." (333). ולכן, נטש אותה אחרי שמרדה, כי הבין שבמוקדם או במאוחר תכשיל אותו (325).

גם מוזס אישר את טענותיה של רות בהזדמנויות שונות. תחילה בווידוי שהשמיע בקתדרלה באוזני הנזיר מנואל: "ברטרוספקטיבה הזאת, שאחיך אירגן לכבודי, הבנתי שלא מתוך התחשבות בשחקנית ביטלתי את הסצינה, אלא בגלל ההזדמנות לקרוע את הקשר עם מי שהגה וכתב אותה, כדי להרחיק ממני אחת ולתמיד את הרוח המוזרה והזרה שהיפנטה את עבודתי בשנים הראשונות. - - - והרי גם טריגנו הביא אותה אלינו בתור דמות, דמות שמעצם קיומה כבר נובע סיפור. ולכן כשהיא קצת התמרדה בו, והוא ויתר עליה והשאיר אותה לאחרים, בעיקר לי, הוא העביר אותה לא כאישה ממשית אלא כדמות של אישה." (187-185).

ועל כך חזר מוזס גם בשיחה עם טריגנו בארץ, כאשר הבהיר, כי לא חי עם רות וגם לא היה לו שום רצון לחיות איתה, אך היתה לו כלפיה "איזו תחושת אחריות, איזו חובה כלפי הדמות שהשתמשנו בה, שבנינו אותה, שהאמנו בה." (306). ולכן פרש את חסותו עליה, מאז שטריגנו נטש אותה, המשיך להעסיק אותה בסרטיו הבאים והוא זה שביקש ממארחיו הספרדים להזמין גם אותה לרטרוספקטיבה שקיימו לכבודו (306).

חזונו של טריגנו

הפרטים על בתי הגידול המנוגדים של מוזס וטריגנו ודבריו של טריגנו על חזון שביקש להגשים בעזרת תסריטיו, מתבארים ממש בעלילה רק קרוב לסיומה. העימות בין טריגנו ובין מוזס התקיים במשך סעודת הלילה בביתו של טריגנו במושב נערוּת (296). אך מאחר שהעימות התארך, פיצל אותו יהושע לשתי סצינות – שמהן ואילך הפך את מוזס למְספר-דמות, בעוד שבכל הפרקים הקודמים של הרומאן הפעיל מְספר יודע-כל.

בראשונה מבין שתי הסצינות הטיח טריגנו במוזס: "נכון שנשבית בפנטזיה שלי, אבל לא חדרת לעומק המשמעות שהזינה אותה. - - - רבים הסמלים הנסתרים בתסריטים שלי שאתה, כבמאי, לא היית מודע להם, אף-על-פי שהם הוכיחו את עצמם כתחזיות מדויקות. - - - ולא בגלל צרות מוח, אלא בגלל צרות אופק, כי כמו היום, לא היית מסוגל לחרוג ולהמריא מהרקע החברתי שלך, מהסביבה המוגנת והיציבה, בשביל להתחבר למבט חדש של מי שהגיע כמוני משולי החברה. - - - כי לא יכולת להזדהות עם מרד שמבקש לקעקע ערכי יסוד שעליהם גדלת ואותם קידשת." (301).

אך דבריו אלה של טריגנו היו רק קדימון לדברים שהטיח במוזס בסצינת העימות השנייה, שבה המשיך לחדד את הניגוד החברתי-כלכלי ביניהם מן המקום שהפסיק בסצינה הראשונה: "עדיין לא הייתי אז מספיק חזק ומפוכח כדי לוותר מעצמי על השותפות איתך, ולכן נאחזתי בתירוץ של קנאה פרטית, במקום לתפוס שקיים הבדל עקרוני ביני לבינך, ושאני צריך לקבל את העובדה שאין לך יכולת להיות שותף אמיתי, שותף לאורך זמן, לחזון שבער בתוכי." (325).

להוכחת הטיעון הזה חזר טריגנו לסצינה שמוזס ביטל, בניגוד להסכם שהיה ביניהם, כי אחרי תחילת הצילומים לא ישנה כלום בתסריטיו: "ההתקפלות המהירה שלך ליד הדלת הירוקה לא היתה מקרית, וודאי שלא היתה בגלל חמלה פתאומית על שחקנית נבוכה. היא קרתה מפני שבמהות שלך אין הרבה כוחות, ומלח-הארץ הירושלמי התחיל לחפש ממתקים." (326).

כלומר: הביטול של סצינת ההנקה לא רק פקח את עיניו להבין, כי את חזונו לא יוכל להגשים עם מישהו "מאותו זן אנושי" שנוהגים לכנות בשיח המתנהל בחברה הישראלית "מלח הארץ", אלא גם הבהיר לו את יתרונו כשותף בעל החזון על מוזס שבמהות שלו כבר "אין הרבה כוחות".

רמזים אלה של טריגנו על מגמה נסתרת ועל מרד חתרני שהצפין בתסריטיו, מתבארים בתשובה שהשיב על שאלתו של מוזס "לאן חתרת, לדעתך?" – ואלה דבריו: "לפגוע באימה המטאפיזית. להקטין את סמכותה לאו-דווקא מתוך כוונה לפגוע בדת עצמה, כלומר, במנהגים או בתפילות, בכל הזוטות האלו, שלא מזיקות כל עוד הן מספקות לאדם מעט נחמה, או מעניקות איזה סדר לנפש חרדה, אבל בלי לגרור אותה אל האימה מפני משהו נסתר ונעלם, מפני אֵל מופשט, קנאי ותוקפן. כלפיו כיוונתי את החצים שלי. כלפי פחד רוממותו. חשבתי שאם אין באפשרותי להרוס את הרוממות הזאת, אז לפחות אתעתע בה - - - אחדיר לתוכה מרכיבים שסותרים את קדושתה – פגאניים, אבסורדיים - - - כאיש צעיר, הרגשתי שהזהות הרציונלית של מלח-הארץ והתרבות החילונית ההדוניסטית שלו, הם בסך-הכל קליפה דקה, פריכה, שבזמן משבר או קונפליקט תתפורר מול הכוח החזק של אימת הרוממות." (327).

טריגנו מחדד בדבריו אלה ניגוד בין שני מיגזרים בחברה הישראלית – "המוזסים" ו"הטריגנואים". מול "הטריגנואים" שהם המזרחיים, אשר הועלו בשנות ה-50' מארצות ערב ויושבו בעיירות הפיתוח, הוא מציב את "המוזסים" – ישראלים "מסורים, מתקדמים בנפשם והגיוניים במחשבתם," האשכנזים אשר מגדירים את עצמם כ"מלח הארץ". ובעוד שהוא מייחס ל"טריגנואים" חיוניות ותעוזה של מורדים בסמכות שהדת מייחסת לאלוהים, הוא מבליט חולשה וכניעות בלתי רציונלית ל"אל המופשט והקנאי" בחילוניות של "המוזסים".

לניגוד הזה לא היה שום ביטוי בפרקים הקודמים של הרומאן, ולכן על-ידי שתילתו בפיו של טריגנו, בשלב כה מאוחר בעלילה – הסיט אותה יהושע לחלוטין מהמחלוקת הנושנה, בין טריגנו ובין מוזס על סצינת ההנקה בסרט "הסירוב", אל הנחה רעיונית שכבר השמיע אותה בעבר, ברומאן "מסע אל תום האלף" (2000).

"חפץ הקיום הלאומי"

לפני כעשור שנים הפתיע יהושע את הקוראים ברומאן היסטורי, אשר לכאורה סיפר רק על מסע שערך יהודי מהקהילה היהודית הנחלשת במאה העשירית בספרד אל קהילה צעירה ומתחזקת של העם היהודי בגרמניה. יתר על כן: כמו ברומאן הנוכחי כך גם ברומאן "מסע אל תום האלף", מיקד יהושע את סימני ההיחלשות וההתחזקות של שני פלגיו של העם היהודי, זה של המזרחיים בדרום אירופה וזה של האשכנזים בצפון היבשת, ביחס אל האישה ובמעמד של האישה בקהילה. היחלשותה ושקיעתה של הקהילה היהודית בדרום נבע מיחסם המתנשא של הגברים, אשר דיכאו את הנשים וביטאו את עליונותם עליהן באמצעות קיום המנהג הנושן, שהותר לגבר בהלכה היהודית, לשאת יותר מאישה אחת. מקור כוחה והתחזקותה של הקהילה הצפונית היה בביטול ההיתר הפוליגמי ובמתן מעמד עצמאי לנשים בבית, בבית-הכנסת ובחיי המסחר.

בפירוש שהצעתי לרומאן "מסע אל תום האלף"**, הבהרתי, כי יהושע אימץ בעלילתו תֶזה מרכזית שהעלה אחד-העם במשנתו הלאומית, לפיה בניגוד ליחיד שחייו קצובים, יכול הגוף הלאומי להאריך את הישרדותו בהיסטוריה בזכות יצר קיום ביולוגי הגנוז בכל אומה – "חפץ הקיום הלאומי". כלומר: בעזרת מנגנון קיומי מופלא זה, מאריך עַם את קיומו בהיסטוריה – על-ידי העברת ההגמוניה מהקהילה הנחלשת לרעותה המתחזקת, זו אשר מגלה חיוניות רבה יותר. באופן זה הסביר יהושע, מדוע עברה ההגמוניה במילניום הראשון, בשנת האלף לספירה, מהקהילה היהודית בדרום, זו של המזרחיים, אשר היתה עד אז המבוססת והמשגשגת יותר, אל הקהילה הצעירה בצפון, של האשכנזים, אשר התמרדה נגד השמרנות וביצעה שינויים נועזים באורח-החיים היהודי.

בעזרת הסבר דרוויניסטי זה, המבחין בין קהילה יהודית נחלשת לבין קהילה יהודית מתחזקת, הצדיק יהושע לא רק את מה שאירע בשנת האלף, אלא גם את מה שלדעתו מתרחש בהווה ביחסים בין העדות בחברה הישראלית, שגם בה לטענתו עוברת ההגמוניה מהאליטה האשכנזית המזדקנת והמותשת לזו המזרחית הצעירה והמתחזקת.

בפירוש האקטואלי הזה לרומאן "מסע אל תום האלף", הבהרתי, כי במסווה של עלילה היסטורית ביטא יהושע בעלילתו – וכדרכו בהתלהבות מוגזמת – את שביעות רצונו משינוי שרקם עור וגידים בחיי החברה בישראל – הופעתה של מפלגה דתית מזרחית כמו ש"ס, שהיא לא רק בעלת חזון חברתי, אלא גם שואבת את החיוניות שלה משכבה עממית רחבה בציבור שאותו היא מייצגת. ולמעשה גם בישר את הישמטות ההנהגה במדינה מידי המיגזר האשכנזי השוקע (שברומאן הנוכחי מודבקים לו הכינויים "מוזסים" ו"מלח הארץ") והעברתה לידי המיגזר המזרחי המתחזק (שבעלילת הרומאן מייצג אותו טריגנו).

ברומאן הנוכחי מתברר, כי יהושע עודנו מחזיק בתֶזה של אחד-העם, על דרכו של "חפץ הקיום הלאומי" להעביר את ההנהגה מהפלג המתנוון והנחלש בעם לפלג החיוני והמתחזק בו, אך כבר מבצע תיקון ביישומה באקטואליה. ההגמוניה אכן עוברת מהאשכנזים למזרחיים, אך לא כדי שישליטו את הדת בחיי המדינה, כפי שמפלגת ש"ס מתאמצת להגשים בחזונה, אלא כדי שיבססו במלוא התנופה ובלי פשרות את הישראליות החילונית-דמוקרטית לכל אזרחי המדינה – היא הישראליות שיהושע מכתיר אותה בתואר "נורמליות" ומטיף לה במשך שנים. תיקון זה ממש התבקש במשנתו החברתית-פוליטית ו"הכנענית" של יהושע, נוכח היחלשות השמאל, בדמותה של מפלגת מר"ץ, במערכות הבחירות האחרונות.

כלומר: ברומאן "חסד ספרדי" מציף יהושע שוב את חזונו "הכנעני" על ישראליות חילונית-נורמלית שאותה הוא נוהג להציג כחזון המקורי של הציונות. בכך לא רק שהוא מסלף את החזון הציוני, אלא גם נוטע בו הפעם תוכן עדתי-סקטוריאלי הזר למהותו של החזון הזה – שמטרתו הראשית היתה לייסד לעם היהודי מדינת לאום בארץ-ישראל, אשר בה יובטח שיוויון בזכויות ובחובות גם לכל המיעוטים שיהיו אזרחיה.

אך מאחר שהיה להוט ביותר להציג את השקפתו זו, לא נזהר יהושע ורמס בעצמו את הערוגה הספרותית שטיפח בפרקי החלק הראשון של הרומאן, לא רק על-ידי שכפה על גיבורי הרומאן להיות דמויות אלגוריות וחד-מימדיות, כדי שייצגו בחדות את הניגוד בין "המוזסים" ל"טריגנואים", אלא גם על-ידי ניצול בוטה של חילופי הדיבור למטרותיו החוץ-ספרותיות בסצינות העימות בין הגיבורים. סופרים ניצלו תמיד ויכוח בין הפרוטגוניסט לאנטגוניסט כדי לשווק את השקפותיהם בעלילות שכתבו – וגם יהושע עט על האפשרות הזו, אך הפריז הפעם בהיקף השימוש שעשה באמצעי רטורי זה.

כאשר מגדירים כך את מטרתו הרעיונית של יהושע בעלילת הרומאן "חסד ספרדי", מתבלטת חולשת היצירה הזו, שהיא היותר דידקטית שכתב. לכן, גם אם יהושע מתהדר, באמצעות טריגנו, המייצג אותו בעימות עם "המוזסים", ש"תחזיותיו" האנרכיסטיות-פרובוקטיביות התממשו ברובן או כולן – אין הוא משקף את האמת, אשר מכחישה את ההצלחה שלהן. רעיונותיו החברתיים-פוליטיים, אשר אליהם הוא מכוון מזה כיובל שנים, אינם נקלטים אצל היהודים – לא בישראל ולא בפזורה, לא בהרגשתם בהווה ולא בייחולי העתיד שלהם. להיפך, גם הישראלים ממוצא יהודי שהינם חילוניים מבחירה ומהכרה, אינם נענים לקריאתו של יהושע ואינם מוכנים לוותר לא על היהדות ולא על הציונות בתוכנם המקורי.

ולפיכך, גם אם נתן יתרון לטריגנו על מוזס, בעימות שבדה ביניהם בעלילת הרומאן, נחפז יהושע מוקדם מדי להודיע על התממשות התחזיות שייחס לטריגנו בעלילת הרומאן הזה, וגם לא היה נאמן לאמת כאשר ייחס לעצמו בדיעבד את אמירתן בסיפוריו המוקדמים. שום יהודי הגיוני במדינה אינו מתפתה לחזונו "הכנעני" – אינו מעלה על הדעת לנתק את מדינת ישראל מהיהדות בהיקפה העולמי וגם אינו מאמץ את הרעיון המסוכן האחר של יהושע: להפוך את מדינת הלאום של העם היהודי למעוז של ישראליות חילונית-סוציאליסטית ברוח "מדינת כל אזרחיה", אך ורק כדי שתיחשב למדינה "נורמלית" למהדרין בעיני הקהילה העולמית.

ומאחר שאני תומך בתֶזת ההישרדות של אחד-העם וביישומה בחיי העם היהודי בהיקפו המלא, במדינת ישראל ובעולם בכל עת, אך מתנגד לחלוטין ליישומה על-ידי יהושע במשנתו החברתית-פוליטית ההזויה, ובמיוחד בעת הזאת – זהו מירב החסד הישראלי שאני מוכן להעניק ל"חסד ספרדי".

- - - - - - - -

* ראה המסה "ממרדנות לאנרכיזם ביצירתו של א. ב. יהושע" – עמ' 64-45 בספרי "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" (2010), שהוא הכרך ה-20 בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

** ראה הפירוש לרומאן "מסע אל תום האלף", עמ' 79-44 בספרי "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית" (2000), אף הוא מכרכי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית".

חלק שני ואחרון

אהוד: אומר לך את האמת, לאחר קריאת שני חלקיו של מאמרך המפורט, קיבלתי איתות לכך שאין טעם לקרוא את הספר. אם ארצה להתמודד עם ההיסטוריה היהודית, והישראלית-החדשה, יש לי מקורות וברי-סמכא טובים יותר, כפי שעשיתי למשל בקובץ הראיונות "אין שאננים בציון", ונדמה לי אינני זקוק לתיאוריות מופרכות המולבשות על גיבורים סינתטיים.

* * *

רון וייס

מהם מקורות המימון של תנועת "אם תרצו"?

סופר נידח שלום,

בגיליון 619 התפרסם מאמר של רונן שובל בשם "רודנות בשם החופש", בו הוא תומך בהתלהבות בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת מקורות המימון של אירגוני זכויות האדם (אותם הוא מכנה "אירגונים העוסקים בדה-לגיטימציה של ישראל."

רונן שובל הוא יו"ר תנועת "אם תרצו" העוסקת ברדיפה מקארתיסטית של מרצים באוניברסיטאות ושל כל גוף שריח של פעילות למען זכויות אדם נודף ממנו.

לגופו של ענין, הקמת הוועדה הפרלמנטרית לחקירת מקורות המימון מיותרת לחלוטין. כבר היום נדרשות העמותות לדווח על כל מקורות המימון שלהן לרשם העמותות. גלשתי באינטרנט באתרים של "בצלם" ו"שוברים שתיקה" – ומצאתי בהם את פירוט מקורות המימון שלהם בארץ ובחו"ל. למשל, תרומות ל"בצלם" מישות מדינית זרה ב-2009:

השגרירות הנורווגית – 178,071 ש"ח

הקהילה האירופית – 642,421 ש"ח

 – NDC 1,013,196 ש"ח

ממשלת הולנד – 280,000 ש"ח

שגרירות שוויץ – 34,900 ש"ח

לעומת זאת חיפשתי באתר של תנועת "אם תרצו" ולא מצאתי את מקורות המימון שלה. האירגון, שבראשו עומד רונן שובל, אינו מקיים את מה שהוא תובע מאירגוני זכויות האדם.

רון וייס

רמת-גן

* * *

מענה מיהודה דרורי ליוסף חרמוני והפלסטינים שלו

כרבים מאותם אנשי השמאל שהתמחו בחנופה לאוייב הערבי, יוסף חרמוני מתייחס לפני שבועיים למאמרי השולל זכות קיום של מדינה לפלשתינים בטיעון... סמנטי... שימו לב! חרמוני לא מתייחס לעצם העובדות עצמן אשר מצביעות על היעדר נתונים בסיסיים לקיום "עם פלסטיני" (כי הרי הוא אינו יכול כלל לערער עליהם), וההוכחה היחידה לדידו כי "עם" כזה קיים הוא מכיוון שאני כתבתי את המילה "פלשתינאים"... נו באמת... ברור ששמחתי מאוד לקביעה זו של חרמוני, כי רק נשאר לי להסביר "תקלה סמנטית".

אז כך: את המילה "פלסטינה" המציאו הרומאים בגזירות השמד של אדריאנוס, מילה זו אומצה ע"י המוסלמים מאז ומתמיד כדי לנשל את היהודים מחבל ארץ זה. היא אומצה בין היתר על-ידי הערבים שהיגרו לארץ ישראל במטרה להלחם בתנועה הציונית, ולהפוך לכנופיות שיגרשו וישמידו את היהודים. חבורה זדונית כזו, שכל המשותף לה זה טרור והסתה (עד עצם היום הזה!) – אינו עושה אותה לעם. בעצם אני מעדיף עבורם את השם פלשתינים כי שם זה מתאר כובשים מארץ רחוקה, שכבשו רצועת חוף צרה בארץ-ישראל ונמחקו מההיסטוריה, כן יהי רצון...

* * *

נפתלי רז

כנס עזה-שדרות

בכניסה למכללת ספיר בשדרות מ"שער האקדמיה", ניצב גדם של עץ, ועליו שלט קטן:

"לזכרו של הסטודנט רוני יחיא ז"ל, שנהרג במקום זה מירי טיל קסאם. כ"א באדר א' תשס"ח, 27.2.2008."

שלוש שנים אחרי הקסאם הקטלני ערכנו כאן השבוע כינוס תלת-יומי ייחודי מאוד, בכותרת שלמעלה. "פיוס וסובלנות מתוך הטרגדיה", "אקולוגיה חוצה גבולות", "חיי יום-יום בהתפתחויות המדיניות", "מהרס לבנייה", "היבטים בריאותיים וכלכליים", "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר", סרטים, הצגה – והמון סקרנות אנושית של כ-150 משתתפים.

כינוס ייחודי מאוד – כי איפה עוד משלבים את עזה עם שדרות. ייחודי מאוד – כי רק כאן מדברים על משבר – ועל קיימות. ייחודי מאוד – כי את הכינוס הרבגוני והמרתק אירגנו במשך שלושה חודשים ארבעה מתנדבים של קבוצת "קול אחר משדרות": אריק ילין, ד"ר ג'וליה צ'ייטין, ד"ר איתן שחר וד"ר אורנא כהן. ייחודי מאוד – כי לכינוס הזה הגיעו, לצד עשרות מרצים יהודים, גם 14 מרצים מעזה!

נחזור אחורה: לפני כחמש שנים קיבץ אריק ילין, תושב שדרות, יזם היי-טק, חברים משדרות ומהאזור, שרצו כמוהו ליצור קשר עם פלסטינים בעזה, שכנים מעבר לגדר. הם השיגו באינטרנט מיספרי טלפון של עזתים, התקבצו אצל אריק, שמו טלפון על רמקול, ושוחחו עם עזתים דוברי אנגלית.

מהתחלה מהוססת נוצרו היכרויות טלפוניות, שגובו בדואר האלקטרוני והפכו לידידויות. מול ההתלהמות ההדדית בין פעילי החמאס לתושבים כעוסים משדרות, השמיעו אריק וחבריו "קול אחר משדרות". השיחות הוחרשו לעיתים ב"צבע אדום" ונפילות קסאמים אצלנו, ובירי רקטות ממסוקי צה"ל – אצלם. בעזרת האינטרנט ג'וליה – פסיכולוגית – כתבה מאמר מקצועי בשיתוף פסיכולוג מעזה. בעזרת הטלפון דיברו נעמיקה ציון, פעילה חברתית, וזוהר אביטן, דוקטורנט במכללת ספיר, עם ידידים שונים מרצועת עזה. לא על פוליטיקה – על משפחות, על השוק שפעם היה משותף, על פחדים ותקוות.

התוודעתי אל חברי "קול אחר משדרות" כשאירגנתי, בתקופת שטף הקסאמים על שדרות, חמש שיירות סולידאריות של אנשי שמאל מתל אביב ומירושלים, בראשות צ'יץ' – האלוף במיל' שלמה להט, ראש עיריית ת"א לשעבר; יאיר צבן – שר בממשלת רבין; פרופסור דני יעקבסון ורבים אחרים. בקיץ לפני שנתיים וחצי אירגנה "קול אחר" מסע אופניים לאורך הגבול. הצטרפתי למסע – ולקבוצה (למרות שרביבים רחוקה משדרות מרחק נסיעה של כשעה).

ואז פרצה מלחמת עזה. הפגישות השבועיות הצטופפו לאחת ליומיים. לעתים הפריע "צבע אדום", ונדחקנו לחדר המוגן של נעמיקה. ד"ר סראז' מעזה – פסיכיאטר ידוע שם – תיאר לנו טלפונית את המשבר ההומניטארי. עיתונאים החלו להתעניין ב"קול האחר" משדרות, וראיינו כל יום את החבורה: "אנחנו רוצים לבסס יחסי שכנות," אמרו כולם בנאיביות-משהו, "יחסי כוחנות רעים לשני הצדדים." הקבוצה גדלה לכ-70 פעילים. "שדרות," הסביר זוהר אביטן, "היא יישוב סובלני ביותר – אפילו במלחמה תושבים ימניים לא התנכלו ל'קול אחר'."

באביב לפני שנתיים אירגנה הקבוצה, כחלק מפסטיבל "דרום אדום", סדנאות יצירה והסברה למשפחות מטיילים. בעצת איתן (ד"ר איתן שחר) הוכנה "גדר שכנות" מסדינים מחוברים באורך 50 מטר, ועליה ציורי שלום ושכנות. ה"גדר" הועברה, מגולגלת, באמצעות משלחת אירופית, אל חבריהם בעזה. בערב ראו באינטרנט איך משפחות צעירות בעזה מניפות את ה"גדר" בחיוכים מול המצלמות.

עם האוכל בא התיאבון. החברים הסדירו אישורי מעבר לחברים מעבר לגדר, ולראשונה נפגשו פנים-אל-פנים בשדרות. החברויות התהדקו.

ועכשיו – הכינוס. אריק הציע, החברים התגייסו לארגן, ארגונים כ"מכון הנגב לאסטרטגיות שלום" הצטרפו, גויסו תרומות – שימו לב ועדות החקירה – מהקרן החדשה לישראל, משגרירות הולנד ומקבוצת תלמידים מגרמניה. ראשי המועצות האזוריות היטו כתף, מכללת ספיר אירחה את הכינוס – ולא נרתעה מטענות אירגוני ימין.

ראש עיריית שדרות, דוד בוסקילה, כן נרתע – מטענת ארגוני ימין נגד ההשתתפות בכינוס של דובר אונר"א ונציגי עמותת "זוכרות". נסיגתו נתנה לכינוס את הכתבה היחידה, ב"הארץ"...

מהידידים העזתים 30 ביקשו להשתתף. "קול אחר" הצליחה להסדיר אישורי מעבר רק ל-14. הם הגיעו מהוססים, ביקשו לא לפרסם את שמותיהם מחשש מממשלת החמאס, אך השתלבו בסדנאות כאילו כלום...

אינני חושב שתשמעו על הכינוס בתקשורת... אבל המשך יבוא.

* * *

הנהנה מפוצ'ו

אהוד יקר,

אודה לך אם תעביר לי את המייל של פוצ'ו או שתכתוב בשמי בקצרה (או גם וגם) – שהדור מתמעט, ובתרבות רייטינג ואייטמים קצרים ואטרקטיביים בעיני העורך/המגיש – סביר שינהגו חוסר כבוד בסופר שהינו מעמודי התווך של הספרות הישראלית (אני מתייחס לכך שנתנו לו להמתין ולא העלו אותו לשידור). וקראתי את "אני פחדן אני" ואת כל ספריו בילדותי ובנעוריי (אני בן 42, כנראה צעיר הקוראים...) – ונהניתי – ואני נזכר בהם ואף מצטט מהם לעיתים בהדרכות שלי (השניים העוסקים בנושא תש"ח).

ישראל גולדמן

ירושלים

* * *

עמוס כרמל

המג"דים והזמרים – אחריותו של צה"ל

במבט ראשון, מג"ד במילואים שמפוטר מעבודתו בשל עומס הקריאות התכופות שלו לשירות צבאי פעיל הוא ההפך הגמור מכל החבורה של זמרים ואמנים שחומקים מגיוס לצה"ל, והצעת חוק להחרמתם מונחת עתה בוועדת השרים לענייני חקיקה. גם מי שאיננו מכור למיליטריזם לא יתקשה לומר שהראשון הוא מופת להכרת החובה של אזרח לאינטרס הציבורי, אדם שמוכן להקריב מזמנו ומרווחתו למען כולנו, מי שאינו חושב רק על הקריירה הפרטית שלו והאגו שלו אינו בראש מעייניו. על האחרונים, לעומת זאת, מיותר להרחיב את הדיבור. רק חסידיהם השוטים יכולים להתעלם מהשתמטותם.

ובכל זאת, יש מכנה משותף בין בעייתו של קצין המילואים המפוטר ובין הבעייה שמעוררים כל אלה שזמרתם אומנותם ותחליף מגונה לחיילותם. כאן וכאן, מתגלה בריחה מאחריות של צה"ל ומערכת הביטחון. כאן וכאן נעשים מאמצים לאלתר פתרונות לא ראויים לבריחה הזאת במקום להעביר אותה מן העולם.

נתחיל במתחמקים מן הנשיאה בעול, באלה שאינם לובשים מדים בכלל ומנצלים את שנות השירות הסדיר שלהם לפיתוח קול ולהופעות בתשלום – וגם באלה שהמדים שלהם הם רק תחפושות פורים לכל ימות השנה ("ספורטאים מצטיינים" ושאר טיפוסים ששירותם הצבאי המגוחך אינו מונע מהם קיום של סדר-יום אזרחי מלא). ככל הידוע, איש (ואישה) מהם אינו עובר על החוק. כבר מזמן לא שמענו על ידוען שהועמד לדין בשל השתמטות מגיוס חובה. כל הנוגעים בדבר עברו את המסננת של מערכת הגיוס וקיבלו פטור צה"לי מוסמך מהחובה שמוטלת על כל אזרח בן גילם. אם בחסדי רופאים מקילים איתם, אם בזכות קב"נים רחמנים שנשבו במצוקותיהם המדומות, אם בזכות אגף כוח-אדם שלא השכיל למצוא להם תפקידים מתאימים, ומתקשה בכלל להיאבק באבטלה הסמויה הרווחת בשורות צה"ל – כל אלה, עד אחד, אינם עושים את שירות החובה שלהם מפני שהמערכת מוותרת להם על השירות הזה. אם צריך להילחם בתופעת ההשתמטות – ולדעת הרוב המכריע של האזרחים השפויים, צריך גם צריך – הדרך לכך איננה בחוקים נגד זמרים וליצנים מקבלי פטור חוקי. הרבה לפני כן נדרשת דפלציה במתן הפטורים האלה, מיזעור של התופעה על ידי צמצום מושכל של חורי המסננת.

שלא לדבר על כך שכל חקיקה נגד השתמטות מצה"ל צריכה להיפתח בבית המחוקקים עצמו. אם יש מקום לסנקציות נגד מי שלא התעקש ללבוש מדים והצליח לקבל היתר רשמי לסוציופתיה שלו, צריך להחיל אותן תחילה על מי שקיבלו היתר גם להשתמט וגם להשפיע על אורחות חיינו. לפני הזמר שלא שירת צריך להרחיק מן הזרקורים ומקופת הציבור את הח"כים ושאר רמי המעלה שלא עשו זאת.

ולהבדיל את כל ההבדלות הרבות והנחוצות, גם פתרון עניינם של המג"דים שפרנסתם נפגעת או נגזלת בשל אי-השתמטותם מצוי כולו בהישג-ידו של צה"ל. לשירות המילואים האמיתי שלהם – לא רק ל-70 הימים בשנה שצה"ל משלם בעדם אלא גם לכל הימים הנוספים שמתחייבים מן הצורך למלא את משימותיהם כראוי – יש עלות מכומתת. יש מחיר מדיד גם לכל ההפסדים שנגרמים למעסיקיהם בשל השירות הזה, ואין שום סיבה להטיל את אותו מחיר על המעסיקים. מי שצריך לשאת בו, במלואו, הוא מי שיוצר אותו. במילים אחרות, מערכת הביטחון עתירת השומנים. התחייבות ברורה לעשות זאת תכשיר את הקרקע לסנקציות נגד פיטורים בשל שירות מילואים ותמנע מן הסתם את התופעה המגונה הזו. הנה עוד אתגר לרמטכ"ל החדש.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ביום 22.2.11.

* * *

אלי מייזליש

סוף עידן הליגה הערבית

ההפיכה במצרים מסמלת את סוף עידן ברית מדינות ערב, הליגה הערבית. עד עתה התחזו שליטי ערב לסוג של קולקטיב אנדרוגני, אנטי-ציוני בעיקר אבל די מעט, הפועל לטובת עמי מדינות ערב.

כל עוד היה צורך רק בפעולה מדינית או פוליטית נגד ישראל, הן במוסדות בינלאומיים והן בארצותיהם שלהם, הפכו שליטי ערב עולמות להראות מי הכי אנטי-ישראלי או אנטי-ציוני. היחיד שניסה בפועל לבטא את דרכו בכוח היה שליט מצרים דאז קולונל נאצר, שספג תבוסה צבאית מחפירה בסיני ומת לא הרבה אחרי זה. גם ממשיכו אנואר סאדאת מת כמעט באותה צורה בידי מתנקשים. שני שליטי מצרים אלה – האחד במלחמה והשני בהסכם שלום אחרי לקחי מלחמת יום כיפור, לא לקחו בחשבון כי מה שבאמת יש לעשות למען העם המצרי אינו כרוך בנושאי חוץ אלא רק בנושאי פנים. הצורך להראות ליתר חברי הליגה הערבית מי יותר צדיק באמונה האנטי-ציונית, היה להם לרועץ והרבה כסף הושקע בצבא שכמעט אין צורך בו.

עיוורון מדיני מזה ועיוורון חברתי מזה סימא לחלוטין את עיני שליטי ערב בכל הזמנים בשל השנאה הפתטית למדינה היהודית הקטנה – שלוּ היתה קמה בדרכי שלום בשלהי 1947 במקביל להקמה של פלסטין קטנה שקטה ושלווה, גם מדינות ערב לא היו ממציאות ברית מגוחכת בכדי להסוות את רצונו הממזרי של השליט הערבי בכל הזמנים – מימי מוחמד וכל הכליפים והסולטנים, לספר להמונים על 'כופר' ועל 'דאר איל חארב'.

מה שהיה טוב כלפי ההמונים בימי הביניים בחוצות גרנדה או בגדד, ומה שהיה טוב בימי צאלח-א-דין עם החרב מול הצלב, כבר אינו טוב בעידן הפייסבוק והיוטיוב. כל נער ערבי יודע היום תוך שנייה מה עושים מיליארדים נערים בני גילו בכל היבשות, עושים חיים. אין-האונים של הנער הערבי במדינות הליגה או הסטודנט או המשכיל או בעל המעמד הבינוני, שהבקשיש או השוחד בצמרת השלטונית הם הכלים להישרדות בעולם השפע – לעומת התרדמת בתרבות עמי ערב, – מוציאה אותו כיום החוצה בכל מדינות ערב.  

ערבים אלה, בכל קצווי מדינות ערב, ידעו תמיד כי כישלון המאבק של ארצותיהם בישראל הבלתי מנוצחת הוא תולדה של השחיתויות בהנהגותיהם. גם חוסר הכנות שלהם בדיכוי הפליטים, ובהישארותם לנצח במחנות ואי הכרה בהשתלבותם כאזרחים שווי זכויות, גם זו תולדה של שחיתות מוסרית וערכית כלפי האדם בהיותו אדם.

הציניות והאכזריות בהחזקת הפליטים כפליטים כנשק אנושי נגד ישראל לאורך עשרות שנים, גילתה לפליטים עצמם כי מדינות ערב באמת לא שמות קצוץ עליהם – ובמקום סולידריות מעשית, הזניחו אותם להקרע בין שמיים וארץ, ללא תוחלת עתידית לשיקומם.

עד היום ועד להפיכות בארצות ערב, עדיין חלק גדול מהפליטים שהצליחו כלכלית ואישית ושבחרו לנטוש את מחנות הפליטים ולהשתקם בארצות אחרות ללא עזרה של אחיהם העשירים, ראו את המחדל כלפיהם בעיוורון, שכאילו הצבעה אחת באו"ם פעם בשנה לטובתם, תשנה את מעמדם האומלל.

הסיכוי הוא בהפיכות אלה, כי גם הפליטים רואים כיום את האור בקצה המנהרה, והבעייה הפלסטינית בכללותה, כולל שיקומם ושינוי מעמדם השיוויוני בארצות ערב, יוכל להתקיים אם הפיכות הללו יביאו לשינוי מנהיגותי-כולל, החף משחיתות שלטונית.

כי במקום להשחית כסף רב בהקמת מסלול למרוצי פורמולה או איצטדיונים לתחרויות בינלאומיות או בהקמת איים מלאכותיים גרנדיוזיים או בהקמת גורדי שחקים מפלצתיים – העיקר שיהיה 'הכי גבוה בעולם' ועוד כהנה וכהנה – ולא בהשקעות ערכיות לשיקום האדם שלא נולד אמיר – רק ימים יגידו אם הפיכות אלה הן ראויות. אבל בזה גם תם עידן הליגה הערבית. וכך גם תמו האשליות מבית היוצר של השמאל לגבי התוכנית הסעודית: "שלום כולל עם 22 מדינות ערב" – תמורת נסיגה לקווי הסכמי שביתת הנשק מ-1949.

הימים הקרובים יוכיחו גם לאובמה את האשלייה כי "מדינות ערב" או מדינות האיסלאם הן מערכת כוללת של כלים שלובים הפועלים כחזית אחת ויש להתחשב בה בהתאם לשיקולים אסטרטגיים – ולא כך הדבר: מערכת זו היא רקובה מהיסוד ועד לצמרת, כפי שמביני דבר בישראל טוענים כל השנים, אך צעקת השמאל לרוץ לעשות איתם שלום [כביכול] השתיקה אמת זו לאנחות.

קץ הליגה הערבית מוגש כאן על מגש של נפט שכנראה יוזל בהקדם.

* * *

עדינה בר-אל

איסור שחיטה כשרה – אין חדש תחת השמש

השבוע דווח באמצעי התקשורת, שבהולנד מתנגדים לשחיטה כמנהג היהודים, וזאת משום שיש בשיטת שחיטה זו אכזריות. והנה, אין חדש תחת השמש. בשנת 1936 התקבל בסיים הפולני חוק נגד שחיטה כשרה. בעיתון הילדים ביידיש "קינדערפריינד" [ידיד הילדים], שראה אור בוורשה, הופיעה במרץ 1936 ידיעה קצרה. הידיעה נכתבה באותיות קטנות, מחשש הצנזורה, כנראה. נכתב בה, שהסיים הפולני טוען שהשחיטה היהודית אינה הומניטארית, היא גורמת עינויים לבהמות, והם [הפולנים] מרחמים על הבהמות המסכנות. בהמשך כתוב: "אינדערעמעסן מיינען זיי אָבער גאָר עפּעס אַנדערש. זיי ווילן אויסנוצן די געלעגנהייט אויף אַרויסצושטויסן די יידן פון פלייש-האַנדל און פלייש-אינדוסטריע. מען וויל דאָס פאַרדעקן מיט שיינע פראַזן אַנטיסעמיטישע קאַוואָנעס"

[למען האמת, הם מתכוונים למשהו אחר לגמרי. הם רוצים לנצל את ההזדמנות לדחוק את היהודים ממסחר הבשר ומתעשיית הבשר. רוצים לכסות כוונות אנטישמיות בביטויים יפים. (הכתיב ביידיש על פי המקור)].

בלי להיכנס לסוגיית שיטות שחיטה, יש לציין: אם יש מי שטען שהאנטישמיות בפולין היתה רק "מקומית", פרי יוזמה של שכנים, בודדים וכו'. הרי חוק איסור השחיטה הכשרה, וכן ספסלי הגטו באוניברסיטאות, מעידים על אנטישמיות בפולין שבאה גם "מלמעלה", מטעם השלטון.

* * *

שלום,

http://www.youtube.com/watch?v=qeYUqniXVN8

אני חושבת שהמצגת של ילדי המועדונית באור יהודה בוגרים ראויה שתיראו ותיהנו.

נורית גלבאום

 * * *

ביום שישי, ה-25.2.2011, בשעה 16:30, תתקיים בסינמטק ת"א הקרנה חגיגית של הסרט בנוכחות ותיקי להקת הנח"ל ובוגרי בית ספר בית צבי לדורותיהם:

כמו מלכת אנגליה

(ישראל / 2010) תיעודי, במאי ומפיק מיכה שגריר

ילד צרפתי, בעל חכמת רחוב, מוכשר וכריזמטי, אשר הכיבוש הנאצי של פריז משאיר אותו יתום מאם ולבד בעולם, נאלץ לשרוד בכוחות עצמו. 69 שנים לאחר מכן, הילד – דוד ברגמן, יחד עם הבמאי מיכה שגריר, יוצאים למסע אינטימי מפריז של ילדותו ועד לקיבוץ נעוריו, מן הבמה הלאומית אל הסטודיו לפיסול. זהו מסע מרגש החושף רכות בלתי נשכחת. הסרט השתתף בפסטיבל ירושלים 2010.

למידע נוסף ניתן להתקשר לדניאלה פיינגולד 052-3394021. לאישור הזמנה נא לשלוח שם ומיספר כרטיסים מבוקש למייל ofothachol@gmail.com

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק תשיעי: שר הביטחון, גיבור ששת הימים

חלק שלישי

עוד לפני תום המלחמה מחליטה הממשלה על סיפוח ירושלים המזרחית, ובה כמובן הכותל המערבי והרובע היהודי, החרב עדיין. משה תובע לבטל את כל הגבלות המעבר בין שני חלקי העיר. הוא נתקל בהתנגדות כללית מצד נציגי הצבא, המשטרה, ראש העיר טדי קולק ואחרים. הם חוששים שתפרוצנה מהומות, שערבים ירצחו יהודים בחלק הערבי ויהודים יפגעו בערבים שיעברו לחלק הישראלי. יש לזכור שבמשך שנים ארוכות היו ערביי ישראל נתונים תחת ממשל צבאי, שהגביל את תנועותיהם.

 "אני תבעתי להנהיג מיד תנועה חופשית לכל כיוון ולבטל את נקודות הביקורת ואת ההוראות על הצורך ברשיונות מעבר," מספר משה. "לא היו בידי הוכחות שתתבדינה הנבואות השחורות. אבל דעתי היתה נחושה: עלינו ליצור מיד מציאות חדשה. אחר-כך נטפל בבעיות שתתעוררנה. על אף ההתנגדות העזה, והטענה שאני מביא שואה על ירושלים, הוריתי לנהוג כפי שאמרתי."

התוצאה מדהימה. ביום שבו פורצים את המחסומים זורמים יהודים וערבים משני הצדדים דרך הפרצות הטריות, המלאות אבק, שנפערו בין קירות הביטחון, הגדרות ורצועות ההפרדה הממוקשות. נחלי אדם מתערבבים אלה באלה באווירה של חג. ירושלמים ותיקים משני העמים פוקדים מקומות שבהם לא ביקרו עשרים שנה, פוגשים מכרים ותיקים. "צדקת, וכל הכבוד," שולח טדי קולק מברק למשה למחרת היום. "בעיר אווירת פסטיבל, כל הערבים בכיכר ציון וכל היהודים בבזארים."

*

עם כיבוש ירושלים מצטלמים הצנחנים על רקע המסגדים הקדושים למוסלמים: בניין כיפת הסלע, הקרוי גם מסגד עומר, ומסגד אל-אקצה. בשבת הראשונה לאחר הקרבות, 17 ביוני, מבקר משה במסגד אל-אקצה ונפגש עם אנשי הדת המוסלמים מהמועצה המוסלמית העליונה, האחראים למסגדים. בכניסה הוא מבקש מהקצינים הישראלים שאיתו להתפרק מנשקם ולחלוץ את נעליהם. הוא מתיישב על השטיח בשיכול רגליים, כדרך הערבים, ופותח בדיון עם אנשי-הדת המוסלמים, שארשת פניהם מעידה על אבל וחשדנות. הוא מבקש מהם לחדש את התפילה במסגד ביום שישי הקרוב, גם לערביי ישראל יותר לבוא, ופורס בפני המופתי והשייח'ים את הכללים שישררו מעתה:

 "חיילי צה"ל יפנו את החצר ויימצאו מחוצה לה. המימשל הישראלי אחראי לביטחון הכללי, אבל לא יתערב בשמירה הפנימית ובפיקוח הפנימי. אלה מסגדים מוסלמיים, והם זכאים לאוטונומיה ולניהול עצמאי. אתם יודעים שביום הכיבוש הוריתי להוריד את דגל ישראל שהונף מעל מסגד עומר. לא באנו להשתלט על קודשיכם או להתערב בחיי הדת שלכם. הדבר היחיד שננהיג הוא שגם היהודים יוכלו להיכנס לכאן בלי הגבלה ובלי תשלום. כאן עמד, בימי שבתנו בארצנו, בית המקדש, ולא ייתכן שעתה, כאשר ירושלים בשלטוננו, לא יוכלו יהודים לבקר בהר הבית באופן חופשי."

המהלך כולו הוא פרי יוזמתו וגישתו של משה, וכן המדיניות האוסרת על יהודים להתפלל בהר הבית. הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן, סבור שהגיעה התחלת הגאולה, והוא מתרוצץ ממקום למקום ותוקע בשופר, ובתשעה באב הוא עולה להר הבית עם מתפללים יהודים, ספר תורה וארון קודש, ומקיים תפילה פומבית. משה אוסר עליו לעשות זאת להבא.

*

בלהט הניצחון משתלטת הרבנות הצבאית על המסגד במערת המכפלה בחברון ועושה בו כבתוך שלה – עורכת טקסי נישואים בלי להתחשב בכך שהימצאות יין במסגד היא פגיעה חמורה בדת המוסלמית; מתקינה בית-כנסת במסגד. אלפי יהודים מגיעים להתפלל בו, ללא שים לב לזכויות הערבים, הרגילים להתפלל במקום חמש פעמים ביום.

משה מבקר במערת המכפלה ב-1 באוגוסט וסוקר אותה ביסודיות של איש צבא ומדינאי ובסקרנות של ארכיאולוג חובב. בייחוד מעניינים אותו המדורים הסתומים והאסורים בגישה, מנהרות, קירות, מדרגות ובורות.

הוא נפגש עם הנכבדים המוסלמים, ובראשם ראש העיר, השייח' מוחמד עלי ג'עברי, וחותם עימם על הסדר, שלפיו תתאפשר במערת המכפלה תפילה של ערבים ויהודים, כמובן לא יחדיו, ובית-הכנסת יישאר במקום. ההסדר משמש בסיס לכל ההסדרים בנוגע למעמדה של מערת המכפלה בשנים הבאות.

*

בסוף חודש יולי נותן משה אישור להמשך הובלתה של תוצרת חקלאית מזרחה – לעמאן, עיראק וכווית, כמו לפני המלחמה – במכוניות-משא ערביות היוצאות מהגדה. בגלל פיצוץ הגשרים יורדות המשאיות וחוצות את אפיק הירדן, הרדוד בקיץ.

משה סבור, שהאינטרס של ישראל הוא שלא לנתק את הגדה המערבית מהעולם הערבי, אלא לשאוף לתנועה חופשית של בני-אדם וסחורות בין ישראל לבין הארצות הערביות. לחידוש המהפכני הזה ניתן השם "מדיניות הגשרים הפתוחים", והוא כולו מבית-מדרשו של דיין. לירדנים ניתן אישור לבנות לקראת החורף גשרים חדשים על הירדן, במקום אלה שפוצצו במלחמה – גשר אלנבי ליד יריחו, המשמש בעיקר את ירושלים, בית-לחם, חברון ועזה, וגשר דמיה – לשכם ולג'נין.

אמנם לישראלים אין אפשרות לבקר במדינות ערב, אבל משה מאמין שביקוריהם של ערבים מהארצות השכנות בישראל יגרום להם להיווכח שאפשר לחיות איתנו וגם להיעזר בנו ברפואה, במדע, בטכנולוגיה, בתעשייה ובחקלאות.

*

עם תום המלחמה מפוצץ צה"ל בשיטתיות מאות דירות בקלקיליה ומגרש חלק מתושביה, תגובה על צליפות ופגיעות בנות שנים רבות בשכנתה, כפר-סבא. לאחר ימים אחדים מגיע משה, נפגש עם ראש העיר, חאג' חסיין עלי צברי, והולך עימו לבקשתו לחורשת הזיתים שבה לנים המגורשים תחת כיפת השמיים. תחת כל עץ מכונסת משפחה. על חבילות בגדים שנפרסו על הקרקע משחקים תינוקות. זקנים מנמנמים והם מכורבלים בעבאיות ופניהם מכוסות בכאפיות. בזהותם את שר הביטחון, הם נאספים סביבו לאיטם ומבקשים רשות לחזור לקלקיליה, לקבל כלי-עבודה, כדי לפנות את הריסות בתיהם, ואם אפשר – לחזור ולבנותם.

 "הבטחתי לעזור," מספר משה. "אך מה לומר לא ידעתי. לא היתה בפי תשובה לשאלה שלא נשאלה אך היתה תלויה באוויר – מה אנחנו רוצים מהם? אני יודע כי לו התגשמה תקוותם, לו היו הערבים מנצחים במלחמה, לא די שהיו מחריבים את יישובינו, גם היו שוחטים את כולנו. ייתכן שגם הם יודעים זאת, והם רואים אפוא את הריסת בתיהם בידי חיילינו כדבר מובן מאליו. אני, לדאבוני, אינני יכול להסתתר מאחורי הסבר זה. 'מה הם עושים לנו' איננו מורה-דרך להתנהגותנו שלנו. גם אינני רוצה לומר להם כי אני, שר הביטחון של ישראל, מצטער ומתבייש במה שעשו חיילינו. היחסים בינינו לבין הערבים הם יחסים בין עמים. ואני, בתפקידי, אינני יכול לדבר איתם כאיש פרטי. שתקתי, חזרתי למכוניתי והסתלקתי."

קלקיליה, ויישובים אחרים שנחרבו, למעט באזור לטרון, אכן נבנים מחדש בסיוע ממשלת ישראל. מחיקת הכפרים ליד לטרון באה מתוך מחשבה למרחוק – להשאיר בידי ישראל את הדרך ההיסטורית משער הגיא לרמלה ולא לתת לירדנים, לאחר שייחתם חוזה השלום, אפשרות לחלוש על שפלת החוף ועל נמל התעופה לוד, כיום בן-גוריון, שהוא נמל האוויר האזרחי היחיד של ישראל.

*

יהודה ושומרון זכורות למשה מטיוליו בימי נעוריו. בסוף הקיץ, בין קטיף התירס לעונת הזריעה, נהג לצאת עם חבריו, תרמיל-גב למזון ושמיכה צבאית על שכמם, ומעט כסף בכיסם. עימם נדד לאורך הירדן, לסביבות ירושלים, ועד לעזה הגיע. ואילו עתה:

 "מיפגשי עם חבלי הארץ שנפתחו לפנינו היה שונה. זה לא היה טיול, לא ביקור חטוף כדי לחזור הביתה, לנהלל. זו היתה התוודעות מחודשת. ביהודה ובשומרון היה משהו מיוחד, ומעולם לא יכולתי לגבור על הרטט שהביאו בליבי השמות, שמות המקומות. שילה, תקוע, בית-אל, ענתות, פצאל. אף כאשר שרד במקום רק תל חרבות, עוצמת השם לא נגרעה ממנה נימה. בימי התנ"ך היו גם האנשים נצר מכורתם: אליהו התשבי, מיכה המורשתי, נבל הכרמלי. מקצת השמות הוטו במשך השנים והותאמו לשפה הערבית. הדבר לא הפריע לי. הצליל העברי והכנעני נשמר – יריחו, עכו, יפו, מגידו. השנים, המלחמות, העמים שעברו בהם לא הכחידו את שורשם. עתה יושבים ביהודה ובשומרון ערבים. הנערים הדשים במורג את ערימות התבואה, הפלחים החורשים בצמדי שוורים במחרשת העץ ובמלמד הבקר, הנשים העולות מן הבאר של הכפר וכדן על ראשן – כולם חלק מפני הארץ. אין הם חוצצים ביני לבינה. מעולם לא היתה לי הרגשת איבה אל הערבים. המלחמות וההתנגשויות בינינו היו על עניין מדיני ועל שאיפות לאומיות ולא בגלל עוינות אישית. הפיתה והזיתים, הקפה וה'אהלן וסהלן' שפגשוני בכל עת שהגעתי אל פתח ביתם, נקטעו כפעם בפעם ברצח ובקרבות, אך לא נעקרו מן השורש."

*

מעודו לא היתה בידי משה אפשרות לעצב את דמותה של ישראל, של "ישראל הגדולה", כפי שיש בידו עתה, בהיותו שר הביטחון. הוא דוגל במדיניות גשרים פתוחים וחיים משותפים, בביטול "הקו הירוק" שהפריד בין ישראל לגדה ולרצועה; בעידוד המנהיגות המקומית הערבית, בעיקר ראשי הערים בעזה, חברון ושכם, שעימם הוא נפגש ועומד בקשר מתמיד, ובמתן מעין אוטונומיה לפלסטינים החיים תחת שלטון ישראל. אלפי ועשרות אלפי ערבים מהשטחים עובדים בארץ, ומתחיל להיווצר שילוב כלכלי, לא שוויוני אמנם, בין שני העמים, היהודי והערבי.

משה עצמו מופיע לא פעם בדמות הרון אל-ראשיד, הכליף הערבי המפורסם, שלא חשש לרדת אל העם ולשמוע את טענותיו. חרף היותו המצביא היהודי שהנחיל לערבים את הגדולה בתבוסותיהם – אין הוא חושש להיפגש עם ערבים בבתיהם ועם בדווים באוהליהם, ולהתארח אצלם בסגנונם ובשפתם. איש מהם אינו מתפלא שהאורח הנכבד אינו זקוק לנוכחות צמודה של שומרי-ראש מחשש שמישהו יתנקש בחייו. להיפך – דומה שהערבים רוחשים לו כבוד רב, אם לא הערצה. כובשת את ליבם הארצישראליות השורשית שלו, שמכירה בקיומם כבני-אדם, שמשתדלת להפריד בין היריבות הלאומית לבין שאר הצדדים המעשיים והאנושיים, והיא בנוסח המזרח במיטבו, נוסח שעליו גדלו בני המושבות הראשונות וחלק מבני-דורו של משה, שחייהם עברו עליהם מתוך קירבה לערבים.

באוקטובר 1968 פוגש משה בביתו שבצהלה את המשוררת בת שכם פדואה טוקאן, לאחר שקרא את שיריה בעלי התוכן הלאומי החריף והאנטי-ישראלי. היא באה עם דודה, ד"ר קדרי טוקאן, ועם ראש העיר חמדי כנען. משה אינו קורא לה כדי לשנות את דעתה, אלא דווקא כדי ללמוד אותה ולגשש אם יש תקווה להסדר בעתיד, מעבר לחיי היום-יום המשותפים. הוא מנסה להעביר באמצעותה מסר של שלום לנאצר, ומצטט את בן-גוריון שאומר בימים אלה: "לו עמדה השאלה של 'שלום או שטחים' הייתי מעדיף שלום על השטחים שנכבשו, פרט לירושלים."

בשלבי 1971 מתאבד בירייה מנהיג המחבלים ברצועת עזה, זיאד אל-חוסייני, במרתף ביתו של ראשד א-שאווה, ראש העיר עזה. א-שאווה, לדברי משה, הולך "על חבל דק של נאמנות כפולה". משה מבין את מעמדו העדין של א-שאווה, שלא היה יכול שלא לתת מחסה למי שנמלט אל ביתו, ומחליט להשאירו בתפקידו ולא להעמידו לדין.

הוא, שבגר תחת שלטון הבריטים ובשכנות לערבים, ממלא עתה את תפקיד השלטון הזר של המנדט – כלפי הערבים. הוא אינו שוכח את תקופת מאסרו, זוכר אנגלים מושחתים ושיכורים, אך גם תקופות של שיתוף-פעולה, ואת וינגייט. הוא יודע לשים עצמו במקומו של הערבי התלוי בו, ומשתדל שלא לפגוע יותר מן הצורך באלה הנתונים לשליטתו. מראה הערבים העובדים בשדות ובכרמים של יהודה ושומרון, כפי שעבדו אבותינו בימי המקרא, מוסיף נופך רומנטי לגישתו אליהם.

יותר מתמיד מתבלט עתה הפרדוקס, שליווה את ההתיישבות העברית בארץ-ישראל החל מימי העלייה הראשונה: משה, כאיכרי המושבות שזוהו עם הצד הימני, "האזרחי", של המפה הפוליטית – מצדד בשילוב כלכלי בין יהודים לערבים, המבוסס על עבודתם של האחרונים, ובמידה מסוימת מנסה להתעלם מהנחרצות של הקיטוב הלאומי – באמצעות הטבות כלכליות.

הדיעות בשמאל, גם בשמאל המתון, ומפי אישים כיצחק בן-אהרון, ישעיהו ליבוביץ', בן-גוריון ואחרים, מביעות חשש כבד מפני שילוב בין ישראל לשטחים, מפני הסתמכות על עבודה ערבית ומפני סיפוח זוחל – שעתידים להשחית את ישראל ולטשטש את אופיה היהודי. השמאל רוצה הפרדה והיבדלות מהערבים עד כדי סלידה מהם, המובעת דווקא ביצירות ספרותיות של סופרים ממחנהו, דוגמת עמוס עוז.

ואילו הימין מוכן לחיות עם הערבים ואפילו לחבבם, על רקע המגע היום-יומי של יחסי עובד ומעביד, בתנאי שאנחנו השולטים והם הנשלטים, ומתוך מדיניות כוחנית הנקראת בשפת העם "שיטת המקל והגזר".

*

משה מבקש לדאוג לכך, שהערבים ינהלו את חייהם כרצונם, וישראל לא תתערב. אבל ברגע שהערבים פוגעים בביטחון – יש להגיב בנחרצות. הביטחון חייב להישאר בידינו.

המירקם שמקווה משה ליצור בין שני העמים הוא שביר למדי, ולמעשה כמעט אין תקופה של רגיעה אחרי יוני 67'. הערבים אינם משלימים עם תבוסתם. אמצעי הלחימה וזירות הפגיעה, המשתנים לעיתים קרובות, יוצרים אשלייה כי אם רק תימצא כנגד כל אחד מסוגי הפיגועים – תשובה צבאית וביטחונית הולמת – ישרור שקט.

מחבלים ערבים חוטפים בחוץ-לארץ מטוסים הטסים לישראל, מפוצצים מטוסים באוויר, רוצחים בנמלי תעופה נוסעים העומדים לטוס לישראל, תוקפים מטרות ישראליות ויהודיות כמשרדי "אל על" וחברות אחרות, נציגויות דיפלומטיות וביתנים בתערוכות.

חודשים לא רבים לאחר יוני 67' מוכרז מרי אזרחי בגדה וברצועה. הפגנות והתפרעויות מתקיימות לסירוגין, מלוות הקמת מחסומים ויידוי אבנים, וכן שביתות מסחר, לימודים ותחבורה. בספטמבר 1968 מתרחש פיצוץ בתחנה המרכזית בתל-אביב, ובמאי 1970 נרצחים ילדי אביבים. פלסטינים מהשטחים משתפים פעולה עם ארגוני הטרור. התסיסה מורגשת בירושלים המזרחית ובערי הגדה והרצועה כשכם, חברון, בית-לחם יריחו, רמאללה, ג'נין, טול-כרם, קלקיליה, עזה, חאן-יונס ורפיח.

משה מנהיג עונשי פיצוץ בתים, הגליות ומאסרים, מאשר פעולות תגמול על תקיפות טרור, כגון פשיטת צה"ל על נמל התעופה הבין-לאומי של ביירות, בספטמבר 1968. עם זאת הוא מקווה, כי מירקם היחסים הכלכליים ההולך ונוצר במציאות החדשה יתברר כחזק מהאיבה הלאומית. לשם כך הוא מוכן אפילו להתעלם מהבדלי השכר בין ישראלים לערביי השטחים.

בביוגרפיה שלו הוא כותב באופטימיות על אותה תקופה:

 "חילוקי הדיעות לא הפכו למשטמה אישית; הגשרים פתוחים, חופש התנועה לישראל, שכר העבודה השווה והרווחה הכלכלית הציבו בסיס לחיים בצוותא לבני שתי האומות."

*

היותו עובד-אדמה משחר ילדותו, והשנים שעשה כשר החקלאות, כאשר השתדל לעזור לחקלאים ערבים בישראל, דוגמת מגדלי הזיתים, מכשירים את משה להקדיש מזמנו גם לחקלאות שבגדה וברצועה. הוא גאה על כל פרי וירק חדש שגדל בשטחים בסיוע מדריכי משרד החקלאות, בייחוד אצל הבדווים בדרום רצועת עזה.

עם אחד מהם, חאג' מחמוד אבו-סלים, הוא מתייעץ בדבר היחס למחבלים, מתי להראות יד קשה ומתי להקל.

עם בדווי ושמו חמד הוא מתיידד, ולא בכדי. חמד זה הוא מומחה לגילוי עתיקות. אם לא שוכרים אותו, לא מגלים דבר. והנה רמטכ"ל מבצע "קדש", שר הביטחון של מלחמת ששת הימים, גאה על הצלחתו לקנות במחיר לא יקר חפצי עתיקות שחמד זה סוחב בשעת העבודה:

 "לא רק גילוי ארון הקבורה המצרי בחפירה בדיר אל-באלח, אלא גם הוצאתו מן הבור היתה מעשה אמן. באצבעותיו הדקות והרגישות היה חמד מעלה בזהירות חרס אחר חרס, בלי לשבור, ובין החרסים היו מעלים חפצים יקרים שהיו בארון – חרפושיות חותם, נזמים, עגילים, חרוזים וצמידים. מזווית עינו היה בודק אם אין איש עוקב אחר ידיו, חופן בכפיו חול סביב לחפץ, מעבירו בזריזת לאחור, וברגלו היחפה היה דוחק אותו לפינת הבור. אחר-כך, לצורך מנוחה, כביכול, היה מתיישב על האוצר, מתגרד ומתחכך ושולח את עוזריו להביא מים וניירות עטיפה. בסופו של דבר, בעד מחיר נאות, היה אפשר לרכוש גם את החפצים האלה, שמצאו את דרכם לאוהלו בשעות הלילה..."

*

עיתונאית צעירה מתארת אותו באותה תקופה: "גולגולת גרמית, עצמות לחיים חדות, סנטר מוצק, מצח גבוה, מבט יצרי בעין ושפה עליונה משוכה כאילו בחיוך קל, אלכסוני ולפעמים זדוני, כלפי מעלה. אדם מלא ניגודים, סתירות. בצד אחד האומץ, הכריזמה, האינטואיציה החריפה. בצד האחר – יצר אפל, בדידות, מרה שחורה, ובשני הצדדים הוא מחזיק בכל הכוח."

*

שבת אחת יוצא משה לסיור אווירי בסיני. בפמליה נמצא גם מאיר עמית. המסוק עוצר בבאר-שבע, או אולי מתחיל שם את דרכו. ישעיהו (שייקה) גביש, אלוף פיקוד הדרום, בא עם אשתו לנסיעה. ומשה: "לא, תרדי מההליקופטר!" – בצורה הבוטה ביותר, "נשים לא תיסענה!" – האשה יורדת, ושייקה לא מדבר עם משה חודשים לאחר-מכן.

המסוק נוחת בסרביט אל-חאדם, הנמצאת בשטח ההררי שבמרכז חצי-האי סיני, בקו אחד עם אבו-זניימה שעל החוף המערבי. כאן, באזור מכרות הטורקיז, ניצב דורות על דורות מקדש פרעוני עתיק, המוקדש לאלת הטורקיז חתחור. האסטלות, עמודי-הזיכרון המופלאים של המקדש, צופות כספינקס אל מרחבי סיני, ואיש אינו נוגע בהן – עד שנופלת עליהן עינו של משה:

 "המקום הקסימני. קרני השמש האירו כתובות היירוגליפים חרוטות על אסטלות עומדות בחצי גורן עגולה, פני האלה חתחור מגולפות בראשי העמודים, ותבליטים ציוריים על אבני המקדש. הנוף הזר והדממה המוחלטת העבירוני כבמטה קסמים לימי הפרעונים."

משה חומד אסטלה אחת ופוקד להסירה ממקומה ולהעמיסה על המסוק. בשדה התעופה שבו נוחתים, בתום הסיור, הוא משתמש בקומנדקר צבאי כדי להסיע את האסטלה לגן ביתו שבצהלה.

המעשה אינו נשאר בגדר סוד בטייסת המסוקים, בחיל האוויר, בצבא ובציבור. אמנם סיני כולו, על בארות הנפט ועל אוצרותיו הארכיאולוגיים, נופל שלל בידי ישראל, ואולם כאן מדובר בהפקעה פרטית של פריט ארכיאולוגי חשוב, שנעשית בידי נושא תפקיד ממלכתי ראשון במעלה.

בקרב הקצונה של צה"ל יש שמשלימים עם מעשיו של משה ויש שחורקים שן ושותקים. לימים, לאחר הזעזוע שגורמת מלחמת יום הכיפורים, יש שמאשימים אותו בערעור הנורמות של צה"ל. שנים לאחר אותה מלחמה עדיין דעתם של אנשי צבא לא מעטים, ובהם קצינים בכירים ששירתו באותה תקופה, נותרת חריפה ושלילית לגבי משה. הם אומרים שהיו לו אמות מידה של מוסר כפול, שהרשה לעצמו מה שלא הרשה לאחרים לעשות, ואפילו ענש אותם בכל חומר הדין על מעשים פעוטים מאלה שעשה הוא-עצמו. על לקיחת שק סוכר מושעים שני קצינים מבריקים בהענשה צורבת; על לקיחת רדיו שלל מסולק קצין מחיל האוויר.

משה נוהג להיעזר בפרופסור לאגיפטולוגיה גבעון, מאוניברסיטת תל-אביב, כדי לקבוע אם עתיקות מצריות המגיעות לידיו אינן מזויפות וכדי לפענח את ההיירוגליפים, כתב החרטומים שעליהן. לדברי אריה בראון, שלישו הצבאי של משה, קרא משה לפרופ' גבעון כדי לבדוק את האסטלה. בעקבות הפגישה החליט שאין הוא רשאי להחזיקה אצלו, והיא הוחזרה למקומה במקדש שבסרביט אל-חאדם. סיפור לקיחתה של האסטלה ידוע לרבים, ואילו מעשה החזרתה – למעטים בלבד.

*

לשר ביטחון יש סדר יום ויש חדר-עבודה במשרדו. משה הופך את בר-המשקאות לכוננית ספרים. את אורחיו הוא מכבד בעיקר בפירות העונה – תפוזים, תפוחי-עץ, ענבים ואבטיחים. התמונות על הקיר הן של לוח גזר, לוח חקלאי עתיק, ושל הכתובת בנקבת השילוח. שני מוצגים עבריים קדומים אלה מצויים במוזיאון הארכיאולוגי שבאיסטנבול.

כדרכו, הוא מנמנם בנסיעות. תמיד יש איתו כר ושמיכה. הוא אוגר כל שעת שינה, כי שיחות טלפון דחופות מעירות אותו גם בלילה, בביתו. המתח הביטחוני ולעיתים הפוליטי מורגש כל שעות היממה.

הוא מעיד על עצמו כי לרוב הוא חסר סבלנות, לא "איש רעים להתרועע"; אינו אוהב לפטפט עם ידידים בשעות הפנאי. אפילו שיחותיו עם חיילים ומפקדים, בביקוריו ביחידות הצבא, נראות בעיניו כשאלות ותשובות ענייניות ולא כשיחה אמיתית. הוא חש שהוא-עצמו נותר סגור גם כאשר לסובבים אותו נדמה שהוא כל כולו איתם. בביקוריו בצבא הוא אוסר על קיום מסדרים ומשמרות לכבודו, הנראים בעיניו בזבוז זמן, ומבקש להיפגש מייד עם החיילים והמפקדים.

מראהו מרושל במקצת. הוא משמין וגם מקריח. בגדיו אינם מגוהצים תמיד, בייחוד לאחר שינה במושב האחורי. הוא דואג לכך שבשובו מסיור מהשטח למשרד יוכל להתקלח, להתגלח ולצחצח את נעליו במו-ידיו. "לצחצוח נעליים אני רואה את עצמי מומחה. מורי למלאכה זו היה הסרג'נט הבריטי הממונה עלי בהיותי גפיר בנהלל, בשנות ה-30 – להקנות לנעליים את מלוא הברק ולראות את בבואתך נשקפת בהן כבמראה! אולי אני נהנה מצחצוח הנעליים מפני שיש בכך תחושת חזרה לעולם של ימי צעירותי. ואולי משום שזה נותן לי עוד כמה דקות עם עצמי, יחידי עם מחשבותי, דבר שאני זקוק לו וחסר אותו יותר מכל."

כך הוא נראה בעיני מאיר עמית, שמכיר את סגנון עבודתו במשך שנים: "אגוצנטרי מאוד, לא מתחשב באחרים, רואה תמיד את הדברים מנקודת מבטו של דיין ועושה מה שטוב לעניין וטוב לדיין. אדם חכם. יודע תמיד לקלוע למטרה. אמן בבחירת העוזרים הנכונים, שלא יעשו לו פשלות, ויודע לקבוע את העדיפויות הנכונות, יודע במה לעסוק ובמה לא לעסוק. יודע גם לתת גיבוי לאנשים, לא לזרוק לכלבים. מילה שלו היא מילה בסלע. כותב בעצמו את נאומיו. עברית פשוטה ויעילה מאוד. מצחצוחי סגנון ומכפל לשון הוא מקבל 'חאררה'. לדיין סגנון של מחצבה – חוצב את המלים. הפשטות היא גם חלק מהתדמית שבנה לעצמו. הוא ער מאוד לכך שחלקו בהיסטוריה יהיה כתוב. הכרתי אותו כמו בצילום רנטגן. לא היתה לו סבלנות בעד מיל. תמיד סבל כאבים. העין הציקה לו מאוד. הוא לא סבל נודניקים. אפילו לא אותי. 'תתחיל מהסוף!' – היות שהכרתי אותו, למדתי איך לעבוד איתו. בתוך חמש דקות גומרים עניין. היינו 'בראש אחד'. השיחות הכי פוריות איתו – בשבת בבוקר, כשהוא מדביק חרסים במחסן, בגן ביתו בצהלה. הוא שנא 'יסמנים'. אהב שמשרתים אותו, אבל לא אהב חנפנים. העריך אנשים שיש להם דיעה משלהם."

*

אשכול נפטר בפברואר 1969. חרף, ואולי דווקא בגלל פירסומו וכוחו הרב של משה, לא עולה כלל על דעת ההנהגה הוותיקה של מפא"י לצרף את התואר ראש הממשלה לשר הביטחון. עד כחודש לפני כן היה משה מראשי רפ"י, שרק בינואר התאחדה עם מפא"י ואחדות העבודה, והיתה למפלגת העבודה (אמנם, בלי בן-גוריון). הם מעלים לראשות הממשלה את גולדה מאיר. היא, הקשישה והחולה, נעשית סמכות-על חדשה למשה, שחרף הפופולריות העצומה שלו בארץ ובעולם, נותר מספר שתיים.

*

בסתיו 1968 מתחילות התקפות כבדות של המצרים בקו התעלה. צה"ל מגיב בהרס מטרות חיוניות בעמק הנילוס. בשבת, 26 באוקטובר, מפגיזים המצרים במשך תשע שעות רצופות את עמדות ומעוזי צה"ל לאורך התעלה. בחסות הלילה חוצה יחידת קומנדו מצרית את התעלה, כדי לחדור לאחד המעוזים. יחידת סיור של צה"ל נתקלת בהם, ומתפתח קרב שבו נהרגים חיילים שלנו.

למחרת מבקר משה בקו התעלה. "ליד זחל"ם שרוף, שעלה באש בעת חילופי היריות אמש, ירדתי מן הקומנדקר והלכתי ברגל בנתיב היחידה המצרית. היה צריך להקפיד ולדרוך בגומות החול של העקבות הטריים, מכיוון שהחיילים המצרים מיקשו את דרך יציאתם. מאחורי תלולית חול מכוסה שיח מדברי בלט גוף כהה. כשהתקרבנו ראינו כי זו גוויית חייל מצרי, שמת בלילה מפצעיו. בחור צעיר, מבנה גופו אתלטי, מגולח ומסופר קצרות, על רגליו נעלי קומנדו ועל גופו סרבל שחייה שחור. את ה'קלצ'ניקוב' לקחו חבריו ועליו נשארה רק החגורה, עם מחסניות הכדורים וסכין קומנדו תוצרת גרמניה. המשכתי עד לתעלה. את החלק האחרון של הדרך עברתי בזחילה. מן העבר השני לא הבחנתי בתנועה, ולא נפתחה אש. על שפת התעלה נמצאו עוד שתי מחסניות ל'קלצ'ניקוב', מוקשים ובזוקות. חזרנו לדרך המקשרת את המעוזים ועברנו ליד שני טנקים שלנו, שהתנגשו בלילה. הדבר קרה בשעת ההפגזה, בגלל החשיכה הכבדה. טנק אחד נעצר, והטנק שמאחוריו המשיך בנסיעתו, התנגש בו במלוא הכוח וממש טיפס עליו. כתמי שמן, דם וקרעי בגדים העידו על התוצאות הפטליות של התאונה."

בתאונה נפצע בן-דודי דוד, חייל בסדיר: "אותה שבת חטפנו הפגזה בבסיס טילים, המקום ממנו יצאנו למשימות של מארבים מול התעלה. ירדנו לבונקרים עד שחלפה ההפגזה.

 "מאחר שהיה חשש כי המצרים יחדירו חוליות קומנדו בחסות ההפגזה. יצאנו, שתי 'דגניות' (קומנדקרים מצוידים במקלע סובב 360 מעלות ובזרקור אינפרא-אדום, מקביל למקלע). נסענו קטע דרך, עצרנו וסרקנו סביב. שתי ה'דגניות' שלנו לא הבחינו במארב המצרי. המצרים הניחו ל'דגנית' הראשונה לעבור, ותקפו אותנו בבזוקה ובאש רובים. ה'דגנית' הראשונה המשיכה קדימה ולא שבה לעזור.

 "גיל וחיים נהרגו. איתן ושמשי הסמל נפצעו, אך הצליחו לגרור את עצמם לצד הדרך. אריה חטף כדור ואיבד זרת. הוא רץ על הכביש דרומה.

 "אני ירדתי מהרכב ונשכבתי מאחורי תלולית חול. המצרים התקדמו לעברנו. כיוונתי את רובה האפ-אן אל החזה של ההולך ראשון, והוא נפל. היה מעניין לראות שהכדורים הנותבים שלי היו אדומים, ושלהם ירוקים. המצרים נעלמו מעיניי. ניגשתי אל איתן ושמשי. שמשי אמר לי לבדוק את חיים וגיל, ואחר-כך להרים תאורה. ניגשתי ובדקתי אותם. לא היה להם דופק. הקומנדקר בער בחלקו הקדמי. אף אחד לא היה עליו, גם לא ההרוגים. לקחתי את המרגמה והזווילים של פצצות התאורה. ניגשתי לצד הדרך והרמתי תאורה לאוויר. איש לא נראה בסביבה.

 "לאחר זמן מה הגיע טנק מכוח המוצב. מפקד הטנק אמר לי להעלות את הפצועים על הטנק. אנשי הטנקים כנראה מרגישים כל-כך מחוברים לכלי שלהם, שקשה להם לחשוב על יציאה מתוכו. לבסוף הם עזרו לי והעלינו את שמשי ואיתן על משטח התובה. שמשי קדימה ואיתן איתי, מאחור. החזקתי אותו ונסענו. לא לקחנו את ההרוגים. מאוחר יותר, בביר גפגפה, שאל אותי פואד מדוע לא לקחנו את ההרוגים. לא היתה לי תשובה."

המצרים נשאו עימם את ההרוג, ובשלב מסוים נטשו את גופתו וחצו את התעלה. הטנק עם הפצועים נסע חזרה ללא אורות, בגלל ההפגזה. אותה שעה יצא טנק נוסף לחילוץ והתנגש בו. מעוצמת ההתנגשות עף הצריח של אחד הטנקים, וכל הפצועים נזרקו ארצה. איש לא נהרג בתאונה, אך לדוד נגרם שבר פתוח ברגל והוא פונה צפונה. אחד הטנקיסטים איבד יד.

*

לאחר חודשים אחדים של הפוגה פורצת, באביב 1969, מלחמת ההתשה. לא תמיד כוללים אותה במניין מלחמות ישראל אף שהיא אכזרית, קשה וממושכת. מטרת מדינות העימות הערביות, בהנהגת מצרים שבראשות נאצר, היא למחוק את תוצאות התבוסה במלחמת ששת הימים, וזאת בשלושה שלבים: הראשון – שיקום צבאות ערב; השני – "ההרתעה הפעילה", שמטרתה הנחתת הפגזות ופשיטות על כוחות ישראליים, כדי לגרום להם אבידות ונזקים, אך לא מלחמה כוללת; והשלישי – מתקפה לשחרור "האדמות הכבושות".

בקו התעלה מנסים המצרים להחליש את אחיזת צה"ל ולהתישו באמצעות הפגזות כבדות והחדרת חוליות קומנדו. ככל שהמצב מידרדר נאלץ הצבא לערוך עוד ועוד תקיפות אוויריות ויבשתיות, עוד ועוד הפגזות והפצצות כבדות ופשיטות בעומק מצרים; בבקעה מנהל צה"ל מרדפים אחר מחבלים החודרים מירדן, ומגיב גם בפעולות תקיפה בלבנון. כמעט מדי יום נופלים חיילים בצד הישראלי. גל ההתלהבות ששטף את ישראל לאחר הניצחון הגדול מתחלף במצב רוח קשה. השירות במילואים נעשה מסוכן מאוד. אנשים נקראים לשרת תחת אש. חלק רב מהנופלים הם חיילי מילואים. במקביל מתנדבים קצינים ותיקים, שכבר פרשו מהשירות, לשרת במעוזי התעלה. צה"ל ממשיך לבצר את המעוזים נגד ההפגזות. נבנים קירות בטון עבים. את תקרות הבונקרים מכסים בשכבת פיצוץ, שכפ"ץ, עשויה מילוי עפר ואבנים על פסים של מסילת ברזל. אלה פורקו מקו המסילה קהיר-עזה העובר דרך קנטרה ואל-עריש.

שעה שקו התעלה דורש קורבנות כמעט מדי יום – במוצב "המזח" לבדו, מול העיר סואץ, נהרגים בשישה חודשים 77 חיילים, ובשמי מצרים מהדהדים ה"בומים" העל-קוליים והדי ההפצצות של חיל האוויר הישראלי – נהנה העורף הישראלי משלווה יחסית, כי המלחמה מתרחשת במרחק מאות קילומטרים, בארץ האוייב ועל גבולותיו.

במטכ"ל מתנהל ויכוח על דרך ההתבצרות בקו התעלה. הרמטכ"ל החדש, חיים בר-לב, מצדד בחיזוק המעוזים על קו המים ומייעד אותם למטרות דיווח ובלימת ניסיונות צליחה מצריים; ביניהם יופעלו כוחות שריון ניידים, ובמרחק מהתעלה יוצבו מחנות שריון, שמהם יצאו הכוחות להדיפת תקיפה או לניסיון צליחה.

הגישה האחרת, ברוח תביעתו של משה שלא להגיע מלכתחילה לתעלה, גורסת התבצרות רק בקו מרוחק כעשרים קילומטרים מהתעלה, ושליטה על קו המים על-ידי פטרולים משוריינים ורגליים.

הגישה של בר-לב היא שמתקבלת, מהיותה גם תואמת את עמדת הממשלה שלא לסגת. כך נוצר ומתבצר על גדת התעלה "קו בר-לב". משה נושא באחריות להחלטה, אף שאולי אינה לרוחו.

כדרכו, אין משה מסתפק בישיבה בלשכתו שבמשרד הביטחון. כבן 54, במדי חאקי פשוטים, מכנסיים רחבים על כרסו שגדלה, ולראשו כובע חאקי בסגנון כובעי ההיטלמעאכר, מימי גדוד הפשיטה 89, הוא מתרוצץ במעוזים שעל גדת התעלה, על גבול הירדן בבקעה וברמת הגולן.

*

בחודש מאי 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, נאלץ התיאטרון "הקאמרי" בתל-אביב להוריד מהבמה את ההצגה "מלכת האמבטיה" מאת חנוך לוין, סטירה פוליטית חריפה ומכאבת, על רקע מלחמת ההתשה, שחיציה מכוונים בצורה בוטה נגד ממשלת גולדה, המוצגת בדמויות קריקטוריות. ההצגה היא גם קינה קורעת-לב על מותם של החיילים הצעירים, ופנייה לדור האבות, שלא להיות גאים כל-כך על נפילת הבנים.

בתקופה זו מתרבים הדיבורים והיצירות על העקידה כסמל להווה, למלחמה. הם החלו ב"שיח לוחמים", שיחות עם לוחמים מבני הקיבוצים לאחר מלחמת ששת הימים, ועם שירי המשורר הצעיר א. עלי שהשתתף בה. תמציתם: דור האבות מקריב במלחמה את דור הבנים, כפי שאברהם התכוון להקריב את יצחק. משה, שר הביטחון, הוא גם השר השולח חיילים ליהרג למען הביטחון. וכך, בצד ההערצה למשה והפחד מפניו, הוא מצטייר גם כמי שאחראי למותם של לוחמים צעירים. אנשים קובעים את עמדותיהם כלפי המלחמה, כל מלחמה, לא במעט על-פי חלקם בה. אלה שנלחמים ומשלמים את המחיר, הם לרוב הראשונים שרוצים בשלום, כי מחר אולי ייהרגו בסדיר או במילואים. לאלה שאינם מסכנים את נפשם קל יותר להצדיק את המלחמה כפרק הכרחי בהיסטוריה, הם מסתכלים בה כאילו כבר ממרחק הזמן.

כאשר להקת הנח"ל יוצאת בתוכנית חדשה, ובה ה"שיר לשלום" – למילים של יעקב רוטבליט, שאיבד רגל במלחמת ששת הימים, ולמנגינה של יאיר רוזנבלום ("אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום!") – אוסר אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי על השמעתו בפני חיילים בגלל תוכנו ה"תבוסתני". וכך השיר, שעתיד להיעשות – בדומה ל"ירושלים של זהב" – לשני או לשלישי במעמדו לאחר ההמנון הלאומי, מתחיל את דרכו כשיר מחתרתי כמעט.

 "מלכת האמבטיה" יורדת עקב לחצים, הפרעות ואווירת ההיסטריה, שיוצרים נגדה שני הצהרונים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". באוניברסיטה העברית בירושלים מופסקת ההצגה באמצעים ברוטליים על-ידי קבוצה קיצונית בעלת אופי לאומני-דתי, ואיש אינו מפריע בעדה.

אני רואה את ההצגה בערב השביעי להעלאתה, באולם "הקאמרי" בתל-אביב. רגעים אחדים לפני עלות המסך יורד במעבר האמצעי באולם משה דיין ותופס מקום באחת השורות הראשונות. הוא מלווה מחיאות כפיים נלהבות משעה שהקהל מבחין בו. אותו קהל מוחא אחר-כך כפיו בהתלהבות גם להצגה, המורכבת כאמור ממערכונים ומשירים שיש בהם לגלוג וגם כאב.

לאחר ימים אחדים מתראיין משה בתוכנית פופולרית ב"קול ישראל": "בזמן ההצגה חשבתי מה בעצם היה מתרחש אילו לקחו את ההצגה הזו כמו שהיא והיו מראים אותה במוצבים לחיילים, לחיילים המצרים בצד השני, בצידה המערבי של התעלה. איזו הנאה עצומה היתה לצבא המצרי אילו היו מראים להם את התיאטרון 'הקאמרי' של מדינת ישראל, הנתמך על-ידי הממשלה ועל-ידי העירייה ונישא על כפיים על-ידי הציבור. אני יודע שדבריי יכולים להישמע בתור דמגוגיה. אינני מתאר לעצמי דבר יותר מעודד ועצום שיכול להיות לצבא המצרי מאשר לומר: זו מדינת ישראל, כפי שמראים אותה. כמובן בתור סטירה, אבל ההנחה היא שסטירה יש לה במה להיאחז. זה מה שאני הרגשתי בשעה שישבתי באולם. הרגשתי שלא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל. כאשר אני נקלע להצגה הזאת של 'הקאמרי' אני חושב שהם חיים בעולם תלוש. אני מקווה שהעם כולו איננו חי את התלישות הזאת."

*

בתחילת 1970, כדי ללחוץ על המצרים לסיים את מלחמת ההתשה, מבקש משה את אישור הממשלה להפצצות עומק על מחנות הצבא בעומק מצרים. מטרות אסטרטגיות הופכות לעיי חורבות, כפי שהפכו בתי הזיקוק והתשלובת הפטרו-כימית בסואץ לאחר טיבוע המשחתת "אילת", באוקטובר 1967; וכפי שערי התעלה – סואץ, קנטרה, איסמעיליה ופורט סעיד – נעשו בחלקן הגדול ערי רפאים נטושות. חיל האוויר הישראלי עושה בשמי מצרים כבתוך שלו.

מחשש להתמוטטות משטרו יוצא שליט מצרים, נאצר, לבקש עזרה במוסקבה. למצרים מגיעות יחידות צבא רוסיות, המפעילות סוללות טילים משוכללים מסוג אס-אי-3 נגד מטוסים, וכן שלוש טייסות קרב סובייטיות על צוותיהן. כל מערך ההגנה האווירית במצרים נמסר לפיקוד רוסי. ההסלמה הבלתי-נמנעת מתרחשת ב-30 ביולי 1970 – פטרול חיל האוויר בגזרה הצפונית מותקף על-ידי שמונה מטוסי "מיג-21" סוביטיים. בקרב מופלים חמישה מהם. טייסיהם מצליחים להיחלץ. כל המטוסים הישראליים חוזרים לבסיסם בשלום.

כדי שלא להחריף את המצב אין מתפארים בהישג, ואולם משה מסביר לטייסים, בתום התחקיר, כי ישראל לא תהיה כצ'כוסלובקיה, ולא תיכנע למעצמה גדולה ממנה בלי מלחמה. היא לא תתאבד בנוסח גיבורי מצדה, אלא תילחם ותחיה.

באוגוסט 1970, לאחר שנתיים של מלחמת התשה, של הרג והרס הדדי במלחמה, שבה שני הצדדים נשארים מחופרים בקוויהם מבלי לכבוש שטחים או להגיע להכרעה בדרך אחרת – מסכימות מצרים וישראל להפסקת-אש בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס.

מה הסיבה להסכמת מצרים? בעקבות ההסלמה מתברר לנאצר כי המשך המלחמה יביאו לידי תלות גמורה ברוסים, והם עלולים להשתלט על צבאו ועל ארצו. המפתח ללחצים על ישראל הוא בארה"ב, ולכן כדאי להיענות ליוזמתה, וליצור בכך גם משקל-נגד לתלות הבלעדית ברוסיה.

לצד הישראלי היו במלחמת ההתשה 721 הרוגים, מהם 594 חיילים. אבידות הצבא המצרי נאמדו ב-10,000 הרוגים, ועוד כ-3,000 מקרב צבאות ירדן וסוריה וארגוני המחבלים.

המצרים נוצרים את האש, אך אינם מכבדים את הפסקת-האש. מיד בתחילתה, ובניגוד להסכם העומד ביסודה, הם מקדמים לקו הראשון את סוללות הטילים נגד מטוסים שקיבלו מרוסיה. עובדה זו עתידה להיות לה השלכה קשה במלחמת יום הכיפורים, אך בינתיים נכונו לישראל כשלוש שנים של שלווה יחסית.

תיסכולו של נאצר כה רב כנראה, שבספטמבר 1970, כחודש לאחר הפסקת-האש, הוא מת בהתקף לב. משה יכול לרשום לזכותו שעמידתה האיתנה של ישראל הביאה בעקיפין להסתלקותו של גדול אוייביה. ואולם דווקא יורשו של נאצר, סאדאת, הוא שעתיד להנחית על ישראל ועל משה-עצמו את המכה הקשה ביותר.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סופר ישראלי חשוב, שהיה בנעוריו חניך השומר הצעיר וצבר מידע רב על אמריקה הקפיטליסטית, הוזמן אליה לאחרונה לקבל פרס ספרותי חשוב בעיר פניקס, אריזונה.

נאמן למצפונו הוא ביקר מיד למחרת בואו בשמורה האינדיאנית של שבט הנאוואחו, וכאשר עלה ביום הבא לדבר בטקס קבלת הפרס, דיבר בעוז רב על הכיבוש, הנישול, סגירת האינדיאנים בשמורות שהן כגיטאות ומצבם העלוב – והכול באשמת המתיישבים הלבנים אשר כפי ששמע עומדים לבנות גדר הפרדה מסביב לשמורה, גדר שהיא, כדברי הסופר הבריטי חתן פרס ירושלים לספרות: "ניהיליזם שיצר גל צונאמי של בטון ברחבי השטחים הכבושים," והסופר הבריטי, שביקש כנראה לרצות גם את שונאי ישראל שבארצו, ציין לגנאי בירושלים גם את "תהליך זכות השיבה המוקנה ליהודים אך לא לערבים..."

למרבה פליאתו של הסופר הישראלי, תוך כדי דיבורו עלו שני גברתנים אמריקאיים לבושי-אזרחית לבמה, תפסוהו באצילי ידיו, ותוך שרגליו מפרפרות באוויר, ביניהם, הוציאוהו והשליכוהו אל הקהל המקומי הנזעם, שחזה ושמע את הטקס גם על מסכי טלוויזיה בחוץ. אזרחים אלה, של המדינה הדמוקרטית ארה"ב, כל-כך נעלבו מדברי הסופר העברי, שלא היססו לטבול אותו בזפת ולגלגלו בנוצות, אבל לבסוף עשו עימו חסד ובמקום לסיים את חייו בלינץ' – זרקו אותו למרגלות השער של הקונסוליה הישראלית.

מאז הסופר הישראלי מקפיד להתקלח, להוציא שרידי נוצות מאוזניו, לתקוע נאדות בשקט ולקבל פרסים ספרותיים רק בגרמניה, שם הוא מזכיר במינון נכון ובהקבלה היסטורית מקסימה את השואה ואת הפליטים הפלסטיניים הנצחיים החיים עד היום באוהלים וסובלים חרפת רעב ונשותיהם הולכות לבושות קרעים וההוכחה היא שמבעד לקרעים מבצבצים שדיהן החשופים, החומים – כאשר הן מיניקות ילדים מבוגרים רעבים.

* אנחנו בזים לנשיא המדינה, לראש העיר ירושלים ולשרת התרבות על שנשארו לשבת במקומם ולשמוע בטקס הפתיחה של יריד הספרים הבינלאומי בירושלים את דברי הבלע של הסופר הבריטי חתן פרס ירושלים – שהיו גדושים בורות מוחלטת, שנאת ישראל וליקוק תחת לפלסטינים. זה היה מצידם-מצידנו מפגן של חרפה, של טיפשות ושל התרפסות! לא לשם כך נוסדו הציונות וקמה מדינת ישראל! התביישו לכם, אומללים! לא היה באולם אף אחד שיקום למחות ולהגן על כבוד ישראל?! או שאולי לא הבנתם את האנגלית?

* אנחנו מזמינים לפחות אחת מארבעים הבתולות החמושות המשמשות כמשמר הנשיא לקולונל הטרוריסט מועמר קדאפי – לבוא אלינו לישראל במדיהָ המנומרים ובכומתתה האדומה ולשמש אותנו, ובאותה הזדמנות להביא לנו אחת מגלימותיו הצבעוניות של השאהיד-לעתיד, שאותן נהג לעטות על גופו הערום כאשר ישבו בתוליהן על ברכיו! – אגב, כיצד היה הקולונל המטורף יודע מתי אחת השומרות שלו איבדה את בתוליה ויש להחליפה באחרת? – בחוגי אל קאעידה טוענים כי הוא נהג לזיין כל שומרת שחשק להעלות את מעמדה לדרגת פילגש, ובמקביל היה עורך בדיקות אצבע למקומות הפנויים השמורים לשומרות החדשות והתקנות והחוקים האלה כתובים בספר הירוק של החוקים שקבע לעמו.

* אגב, חלק ניכר מאלה שמגנים אותו היום, בארצו ובעולם, היו מלקקי תחת נמרצים שלו בשנים שבהן המטורף קדאפי שלט בלוב וליבה את אש הטרור העולמי.

* הוי אירופה, אירופה! – את ששמחת להיפטר משישה מיליון יהודים ולרשת אותם – הנה בימינו מסתננים יום-יום אלפי מוסלמים לשערייך הפרוצים – ואת כזונה בלה פושקת רגלייך ונאנסת לקבל את החודרים אלייך מלפנים ומאחור! – ובוודאי את מתגעגעת מאוד-מאוד לימים שבהם הזרים שלך היו רק היהודים!

* נשיא ארה"ב הגאון עו"ד מובאראכ חוסיין אובמה עומד לכנס מסיבת עיתונאים שבה יוכיח לעמו ולעולם כולו כיצד החלה כל הסמטוכה במזרח התיכון להתגלגל מכך שישראל סירבה להקפיא למשך לשלושה חודשים נוספים את הבנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים, וגם לשרטט עד סוף השנה את גבולות הקבע שלה על פי קווי 1949.

* לפני עשרות שנים החלו מדינות אפריקה השחורה להשתחרר מעול הקולוניאליזם והאימפריאליזם, אך במקום לבנות על חורבותיו – דמוקרטיות משכילות ומודרניות, הן נפלו לחור השחור של השחיתות, העוני, הבורות, האיידס, הבצורת, שנאת הלבנים וההרס של שרידיו החיוביים של הקולוניאליזם, כמו בפרשת רודזיה.

הייתכן כי כיום עובר תהליך "שחרור" דומה על מדינות מוסלמיות וערביות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון? הייתכן כי במקום להיות מעתה "דמוקרטיות מודרניות" – עומדות גם הן, בעשרות השנים הקרובות – ליפול לתוך החור השחור של מלחמות אזרחים ושבטים והתגברות השחיתות, העוני, הרעב, המחלות, דיכוי הנשים והפיגור החברתי?

אמנם, אם תתעשתנה ותמשכנה לשאוב ולייצא את אוצרות הנפט שלהן, וזרים ימשיכו לבנות עבורן מגדלים ואיים מלאכותיים, וגם להאכיל במענקים את עשרות מיליוני האוכלוסין שלהם, תהיה להן ארכה כלשהי – אבל כשיאזל הנפט – הן תימצאנה במצבן של הגרועות במדינות אפריקה העניות והרעבות כיום! אימשי, אימשי! חזרה לגמלים ולמידבר!

* ואילו ישראל הקטנה, הנצורה והמאוימת, גם ללא גז ונפט, בעתיד הקרוב – היא גן עדן לעומתן, היא מבצר, היא אי של שפיות ושל חופש ודמוקרטיה – כמובן אם לא מתייחסים ברצינות לדברי הבלע של האידיוטים המוסריים שלנו, אלה שונאינו-מבפנים השולטים בחלק ניכר מהתקשורת שלנו וחוגגים וגם משתדלים ללבות את הלוך-הרוח של הדיכאון הלאומי! – איך אמר ברנר בשעתו, בהקשר מזרח-תיכוני אחר: "גם מאלה המזוהמים עלינו לסבול!"

אתה הבנת את זה, אובמה? עוד מעט קט ושמך ייזכר בהיסטוריה כנשיא שהרס באיוולתו את עתודות הנפט האמריקאי במזרח התיכון!

* אנחנו מתנצלים בפני עשרות נמענינו שגם כותבים לנו. אנחנו עומדים בפני שיטפון ענק של חומר איכותי ולא מצליחים להכיל את כולו בשני הגיליונות השבועיים שלנו!

* במשך כשלושים שנה היה חוסני מובאראכ הפנים של מצרים, כמו הספינקס, הפרעונים, נאצר וסאדאת. עכשיו אין למצרים פנים. אין מנהיג. עכשיו הבאלאגן חוגג עם נזק של מיליארד ותשע מאות אלף דולר שכבר גרמה "המהפכה", נזק הנמשך והולך מדי יום ומפורר את מצרים לציבורים בעלי אינטרסים מנוגדים כמו הקופטים, הצבא, מפלגות האופוזיציה והאחים המוסלמים. במקום ענף התיירות יש ספינות מלחמה איראניות בתעלת סואץ, ואין שום גורם מרכזי וממתן במצרים ובמזרח התיכון.

* הידעתם כי הרקבון האמיתי הוא בממשלת ישראל ולא במישטרים המתמוטטים באיזור? – הנה, יו"ר האופוזיציה החכמה ציפי לבני, נאמה בכנסת [23.2] אחר ראש הממשלה וקבעה נחרצות: "הציבור רואה את החידלון במעשים ואת הריקבון המוסרי שהממשלה הזאת מייצגת!"

* שלוש רקטות הגראד שנשלחו אתמול בלילה מרצועת עזה לבאר שבע וגרמו נזק גדול ברכוש בלבד הן תזכורת לכך שעל כל פעולת הגנה שלנו נגד הסתננות כוחות חמאסיים בהשראה איראנית – נחטוף התקפה פראית על אזרחינו, שהיא למעשה פשע מלחמה. וכאן אפשר להזכיר שוב את ברנר שאמר על אבות-אבותיהם: "גם מאלה המזוהמים עלינו לסבול!"

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,118 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל