הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 492

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בחשון תש"ע, 16 בנובמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת אירועי 60 שנה לגבעת חביבה ו-65 שנה לנפילת חביבה רייק

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: הרצליה רז: זר שירים לנֹעה.

נעמן כהן: עלילת הרצח שרקם

ליטמן מור: צדיק אחד בסדום: הספסלים היהודיים.

יוסי גמזו: מֵאָה אָחוּז נָכוּת..

ברכות לדוביק גן בן השבעים.

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה רביעית: מרירות המציאות.

משה כהן, שני מכתבים: 1. השפלת ביבי. 2. השלום שלא יהיה עם סוריה.

פרופ' מנשה הראל: השלום והשלמות של עמנו וארצנו, תגובה למתי דוד.

דרור אֵידָר: המצב המדיני: ירצו – ידברו, יסרבו – זבש"ם.

ישראל נטע: הברכות של קו שמונה עשרה.

אברהם פצ'י שפירא: יוחנן ויינהובן, המרת שם – או השתרשות בזהות חדשה.

ברכות לצביקה דבש בן השבעים.

ישראל הר: צילומי הספר "אשרי המחכה".

י"ז: בערבית אומרים ש"טומאה מסלקת טומאה".

יוסי אחימאיר: טרונדהיים" בתל-אביב.

Medicalizing Mass Murder, By Charles Krauthammer.

An Officer's Outrage Over Fort Hood, By Major

 Shawn Keller.

עוז אלמוג: על שקיעת האקדמיה האמריקאית בים המחמאות.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

 

* * *

הרצליה רז

זר שירים לנֹעה

 

זר שירים לבתי שהיתה יפה, חכמה ונכה,

זר לנעה שנפטרה לפנינו.

נעה נגאלה מייסוריה, חסרה לכולנו מאוד,

לא זכתה להגשים אף צל צלו של חלום שחלמה.

 

רצתה

 

הִיא צָמְחָה פֶּרַח עָנֹג

דַּק גִּבְעוֹל,

מְרוּט עַלְוָה.

מָה חָלְמָה?

אֶת מָה בָּכְתָה?

רָצְתָה לִגְדֹּל גִּבְעוֹל זָקוּף,

לִגְדֹּל מָלֵא,

לִפְרֹח .

עוֹלָם מְבֻזְבָּז בְּגוּף כָּבוּל.

 

עומדים בזה

 

עוֹמְדִים, עוֹמְדִים בָּזֶה.

כְּשֶׁיּוֹשְׁבִים, עוֹמְדִים בָּזֶה.

כְּשֶׁשׁוֹכְבִים וּבוֹכִים, מִתְחַבְּאִים,

כְּדֵי שֶׁלֹֹּא יֵדְעוּ שֶׁעוֹמְדִים בָּזֶה,

כָּך עוֹמְדִים בָּזֶה.

 

בְּאֶמְצַע סֶרֶט נוֹפֵל אֲסִימוֹן צַעַר,

בַּחֹשֶךְ הָעֵינַיִים זוֹלְגוֹת, מְנַגְּבִים אוֹתָן מַהֵר,

כִּי צָרִיךְ לַעֲמֹד בָּזֶה.

 

הַחֲתֻנּוֹת... כַּמָּה כּוֹחַ צָרִיךְ כְּדֵי לַעֲמֹד בָּזֶה,

לַעֲמֹד מוּל נְעוּרִים בָּלִים,

מוּל עֵינַיִם עֲצוּמוֹת שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִתְעַצֵּם,

מוּל פֶּה שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר.

גוּף נָשִׁי, יָפֶה,

מְבֻזְבָּז.

עוֹמְדִים בָּזֶה.

 

זוּג לֵצָנִים זְקֵנִים וּבִתָּם

עוֹמְדִים בָּזֶה.

 

ב-18.11 תימלאנה שלוש שנים למותה של נעה רז

 

* * *

נעמן כהן

עלילת הרצח שרקם יוסי אחימאיר

 

"יש לזכור את "מורשת" רבין במלואה: את רצח אנשי 'אלטלנה'." קובע יוסי אחימאיר ["מה לרבין ול'דג נחש'?" חדשות בן עזר 491].

אין תימה על כך שיוסי, בנו של הפשיסט אבא אחימאיר, שהתנאה בהיותו פשיסט עברי ואף עיברת את המונח ל"פשיסטן", נוקט בעלילת שקר בזויה כל כך על רבין, עלילה שמפיצים זה כבר חוגי הימין הקיצוני, אבל תמהני על העורך שנתן להשמיע על במתו עלילה כזו. (גילוי נאות: על דברים של מה בכך שכתבתי על רבין עלו מספרי הצנזורה).

האם רבין "רצח" את אנשי "אלטלנה"? הנה הסיפור האמיתי:

ב-31 במאי 1948 פירסם דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, פקודת יום להקמת צה"ל. על-פי פקודת ההקמה של צה"ל – "צבא ההגנה לישראל", נאסר קיומו של כל ארגון צבאי נפרד; ובהתאם לכך חתם גם מנחם בגין, מפקד "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל), ב-1 ביוני, על הסכם שלפיו מתפרק הארגון מרצון ומוסר את נשקו לצה"ל, וחייליו ישרתו במסגרת חטיבות צה"ל. הדבר בוצע. אך בגין לא כיבד את חתימתו, פעולות ארגונו לא פסקה. בגין הבריח באופן פיראטי מצרפת אונייה בשם "אלטלנה" שהפליגה ארצה מדרום צרפת, ובה כ-900 איש, וכמות ניכרת של נשק. בגין סירב למסור את הנשק לצה"ל. האונייה עגנה בחוף כפר ויתקין והוחל בפריקת הנשק על-ידי אצ"ל. ב-20 ביוני הורתה הממשלה למטכ"ל לרכז כוח לפעולה נגד האונייה. כיוון שהפריקה נמשכה והאולטימטום של צה"ל לקבל את הנשק נדחה, בגין נתן הוראה לתומכיו לערוק מצה"ל ולהילחם עבורו נגד חיילי צה"ל. פרצו התנגשויות דמים. תחילה בחוף כפר ויתקין, ואחר-כך על שפת ימה של תל-אביב לשם הגיעה האונייה.

בבוקר ה-21 ביוני היה מטה הפלמ"ח במלון ריץ, על חוף הים בתל אביב. נתון להתקפה של אנשי אצ"ל, שהגיעו לחוף בסירה וירו בכלי נשק ממחסן האונייה. במטה הפלמ"ח היו אורי ברנר – סגן מפקד הפלמ"ח, ויצחק רבין, שעסק בהכנות למבצע "יורם" והזדמן לשם במקרה. "בשלב מסוים בלחימה ראה רבין כי המצב הולך ומחמיר, הצטייד במספר רימונים, עלה לגג והשליך אותם על התוקפים, שהיו במרחק של לא יותר מעשרה מטרים. זה הביא לרגיעה. האש נמשכה לסירוגין עד שלוש אחר-הצהריים, אז הופצצה האונייה מתותח שהוצב ב'מחנה יונה' ליד רחוב הירקון. יחידת פלמ"ח הגיעה כתגבורת למלון ריץ, ורק אז אנשי מטה הפלמ"ח, שהיו נצורים מאז הבוקר, חולצו בשלום."

בבוקר 22 ביוני הורה בן גוריון לעשות את כל הצעדים הדרושים כדי להביא את האונייה ל"כניעה ללא-תנאי". בעקבות הוראה זו הפעיל צה"ל את כוחותיו, כולל ירי בתותח-שדה על האונייה, שגרם להצתתה ולנטישתה. בעימות בין צה"ל לאצ"ל נפלו 3 שלושה חיילי צה"ל, ו-16 חיילי אצ"ל, רובם עריקים מצה"ל. ה"תותח הקדוש" הזה, כפי שבן גוריון כינה אותו, הוא שקיים את הריבונות של ממשלת ישראל החוקית, בעצם ימי המלחמה המרה עם צבאות האוייב, והוא שאיפשר את הניצחון במלחמה.

בכל מדינה בעולם, גם דמוקראטית, כל אדם המבצע פוטש מזוין נגד ממשלה חוקית בזמן מלחמה, היה מועמד מיידית אל הקיר. בן גוריון החליט שלא לעשות כך לבגין. בן גוריון מנע מלחמת אזרחים שאותה התחיל בגין.

בן גוריון ורבין ראויים לתהילת עולם על דיכוי הפּוטְשׁ, שאיפשר את הקמת המדינה.

 

 

*

 

אני חוזר כאן על מכתבי שפורסם בגיליון 484:

 

תיקון עיוות היסטורי

מר רון חולדאי

ראש עיריית תל אביב

 

משרד הביטחון

היחידה להנצחת החייל

23.9.09

 

שלום רב,

הנדון: אי הנצחת חללי צה"ל ע"י עיריית תל אביב

בעת לכתי בטיילת הנפלאה של תל אביב נתקלתי באנדרטת הזיכרון שהקימה עיריית תל אביב מול גן לונדון. באנדרטה מונצחים 16 חללי האצ"ל שנהרגו בעת הקרב על "אלטלנה".

מרבית אנשי האצ"ל, המונצחים באנדרטה, היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל. צבי רייפר למשל, נהרג בבית דגון בעת שירה על חיילי צה"ל.

בכל מדינה אחרת בעולם, כולל הדמוקרטיות ביותר, כל העורק מהצבא בעת מלחמה מועמד למשפט צבאי ומועמד אל הקיר.

העובדה המזעזעת היא שעיריית תל אביב איננה מנציחה את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י חיילי האצ"ל:

פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מיספר ימים מת מפצעיו.

משה חיים כ"ץ, בן 19, ניצול השואה, חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

לא יעלה על הדעת שעיריית תל אביב תנציח את עריקי האצ"ל שלחמו והסבו קורבנות בנפש לחיילי צה"ל, ולא תנציח את חילי צה"ל ההרוגים.

מר רון חולדאי, מן הצדק ההיסטורי הוא לתקן את המעוות. עליך להורות מיידית על הוספת שמות חיילי צה"ל שנרצחו ע"י חיילי האצ"ל, לאנדרטה בחוף תל אביב.

מן הצדק ההיסטורי גם למחוק מן האנדרטה את הכתוב: "בגין מנע מלחמת אזרחים" ולהוסיף את הפסוק: "בגין החל במלחמת אזרחים."

מוזרה מאד העובדה שמחלקת הנצחת חיילי צה"ל במשרד הביטחון אינה עומדת על הנצחת חיילי צה"ל הנופלים.

בתודה.

נעמן כהן

 

והנה במקרה היום [12.11] קיבלתי תשובה מ"ועדת השמות". גברת לידיה דוידוב, מרכזת הוועדה בעיריית תל אביב, כותבת לי, כי הוועדה תדון בדבר "כאשר תיפול החלטה בוועדה, אשוב להודיעך בהקדם."

האם יש סיכוי לשינוי? האם חולדאי יורה להנציח את חללי צה"ל שנרצחו ע"י אנשי האצ"ל? קשה להאמין. כל עוד עלילות שקר בזויות, כגון זו של יוסי אחימאיר, תשלוטנה בציבור, הסיכוי קלוש.

אגב, היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון אף לא טרחה לענות לי. למה שינציחו את חללי צה"ל אם צריך להנציח את הורגיהם?

 

 

 

 

* * *

ליטמן מור

צדיק אחד בסדום: הספסלים היהודיים

 האנטישמיות בפולניה פרחה מזה דורות והתחזקה ביתר שאת עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933. הפולנים הכריזו על חרם כלבלי נגד היהודים בגיבוי של הממשלה. ברשותי נמצא כרוז אנטישמי שפורסם בגרודנה ותוכנו "אל תקנה אצל יהודים, תקנה רק אצל נוצרים" ועוד. זכורה האימרה של ראש ממשלת פולין Skladkowsky: "פרעות, ביהודים לא, אבל חרם כלכלי – אדרבא!" (נספח 1).

בשנת 1936 דרשו הסטודנטים הפולנים שהסטודנטים היהודים יֵשבו Cצד שמאל של אולמי ההרצאות. אנו, הסטודנטים היהודיים, התנגדנו בכוח – אני אז הייתי סטודנט בפקולטה לכימיה באוניברסיטה הפולנית בווילנה – הלכו מכות, המשטרה לא התערבה כי נבצר ממנה להיכנס לקמפוס בגלל האוטונומיה של האוניברסיטאות – "חופש אקדמי". אני זוכר לטובה פרופסור אחד לפיזיקה Dzewulsky שביטל את הרצאתו בגלל המהומות בתפיסת המקומות בצד ימין. יתר הפרופסורים חיכו כעשרים דקות עד שהסטודנטים הפולניים התגברו על הסטודנטים היהודים ורק אז התחילו להרצות.

אותם האירועים התרחשו במוסדות להשכלה גבוהה גם ביתר הערים הגדולות בפולין.

למעשה השיגו הסטודנטים הפולניים את מבוקשם אבל הם לא הסתפקו בזה. הם דרשו משלטונות האוניברסיטאות לחייב את הסטודנטים היהודיים באופן רשמי לשבת בצד שמאל של אולמי ההרצאות.

 הכרזה רשמית אמורה היתה להוות תקדים לחייב את בעלי הדוכנים היהודים בשווקים הפתוחים להעמיד את דוכניהם בצד נפרד, והדבר היה מגביר את החרם הכלכלי. הציבור  הפולני תמך בדרישת הסטודנטים הפולניים, שרובם היו חברי מפלגות הימין שהתנגדו לשלטון המרכזי בוורשה. בווילנה היו אז מיעוטים – יהודים, ליטאים, ביאלורוסים – והמשטרה התעלמה כמעט מהאירועים. השלטון הפולני בפריפריה לא הגן על המיעוטים, וזאת בלשון המעטה.

הסטודנטים הפולניים בווילנה הכריזו על שביתת רעב והפגינו ברחובות העיר, להפגנות (נספח 2) הצטרפו תלמידים וצעירים, ובהזדמנות חגיגית זו ערכו פרעות ביהודים, דקרו עוברים ושבים, שברו את השמשות של חנויות היהודים, והיו גם קורבנות בנפש. (נספח 2).

לאחר מיספר חודשים של שביתות והשבתות, התמנה רקטור חדש באוניברסיטה בווילנה והוא פרסם ב-1937 הודעה מינהלית על פיה הסטודנטים היהודיים חייבים לשבת על הספסלים בצד שמאל של אולמי ההרצאות. בסלנג הפולני קראנו לזה Gheto Lawkowe – ובעברית "גטו הספסלים."

לאות מחאה שמענו את ההרצאות בצד שמאל של האולם בעמידה. חברה בקורס, אסיה קוריצקי מביאליסטוק, התעלפה בזמן ההרצאה בכימיה אורגנית והפרופסור גירש את כולנו מהאולם בטענה שהיא לא התעלפה אלא התחזתה. ההודעה של הרקטור הודבקה על כל הדלתות של המבנים. בשנת 2003 ביקרתי עם בנותיי בפקולטה לכימיה, שם שמעתי את ההרצאות בעמידה וצילמנו את הדלת עליה התנוססה לפני למעלה משבעים שנה ההודעה הנודעת לשמצה של הרקטור.

 עכשיו מקימים בוורשה בירת פולין "מוזיאון לתולדות יהדות פולין". את הפרעות ביהודים קשה לתעד אבל להודעה של הרקטור, המקום שמור לה [?] עשיתי לאחרונה מאמצים רבים למצוא עותק של ההודעה ולצערי לא הצלחתי.

ברצוני להכניס למוזיאון את הסיפור כאחד המוצגים. בעקבות פרסום הסיפור ברבים יימצא אולי מישהו ובידיו סרט או צילום המתעד את הפוגרומים ביהודי פולין בשנות השלושים של המאה הקודמת, לפני השואה.

 אגב הסטודנטים היהודיים נעזרו ביהודי העיר ("די שטארקע"), ובקרבות הרחוב נפצע סטודנט פולני Waclawsky ובדרך לבית החולים מת.

האירועים האלה תועדו בספר של ד"ר נח קפלינסקי "קשת בענן", שסיים בתקופה הזו את הפקולטה לרפואה (הוא ובניו היו לימים רופאים בבית החולים "תל השומר") וכן באוטוביוגרפיה שלי שפרסמתי ב-2005 – "המלחמה על החיים" (עמ' 35).

 ברשותי נמצאים שני עיתונים ביידיש: העיתון היומי "צייט" מה-22.11.1936,  וכן השבועון    "דאס ווארט" מה-27.11.1936, ובשניהם מסופר בהרחבה המאבק של הסטודנטים היהודיים ושל מנהיגי הציבור היהודי נגד רוע הגזירה וכן דיווח על הפרעות שעשו הפולנים בווילנה ובמקומות אחרים ביהודים שלווים.

 לפוגרומים ולמאבק נגד האנטישמיות היה הד תקשורתי בכל העולם היהודי.

לאחרונה השגתי פרטים נוספים מעניינים. נמצא איתי הכרך הראשון של "ירושלים דליטא" שפורסם בשנת 1974 בניו יורק והוצא לאור על ידי "ווילנער אלבום קומיטעט" – "מתועד, ליקט וערך לייזר ראן." (בספרייה של איגוד יוצאי וילנה בישראל נמצאים גם הכרך השני והשלישי). בכרך הראשון מתועדים מאמרים, תמונות, הודעות ומסמכים רבים בשפות שונות מלפני מאות בשנים עד מלחמת העולם השנייה.

 בעמוד 43 אנו מוצאים מאמר בפולנית בשם Lawki Zydowskie (ספסלים יהודיים) מאת  Dr.Dembinsky – פולני מלידה – מרצה בפוליטכניקה בלבוכ. הוא מספר שהפרופסורים בפוליטכניקה בלבוב (אז פולין, היום אוקראינה) התכנסו והחליטו להתנגד לספסלים המיוחדים ליהודים. (התנגדות פסיבית). הפוליטכניקה הזו היתה הראשונה בה היו כבר ספסלים יהודים ב-1935. ( נספח 3).

כדאי לציין: המאמר פורסם ב-1936, לפני ההכרזה המחייבת שפורסמה ב-1937.          הנימוק להתנגדות הוא "שכאשר הפרופסורים הפולניים ייסעו למערב לקונגרסים בינלאומיים,  יזכו ליחס לא אוהד, כמו הפרופסורים של הרייך השלישי." הוא לא מזכיר שליהודים מגיעות זכויות מלאות מכוח החוק.

אגב המאמר פורסם בעיתון אקדמי בתפוצה מוגבלת ולא לציבור הרחב וכן בעיתון ביידיש "צייט" במדור "האקדמאי היהודי." באותו עיתון מה-6.12.1936 ישנן כתבות אוהדות למאבק של הסטודנטים היהודים נגד "גטו הספסלים".

הקהילה היהודית בפולין ראתה במאבק הסטודנטים מאבק המחייב את כל יהדות פולין להתנגד לגזירות האנטישמיות ולפוגרומים בשטח (נספח 4).

 כל האוניברסיטאות, פרט לאוניברסיטה בקרקוב (העיר השנייה בגודלה אחר ורשה הבירה), חייבו את הסטודנטים היהודיים לשבת בנפרד מצד שמאל של אולמות ההרצאות.

את הכתבה הזו אני כותב ביום שישי, ערב שבת פרשת וירא. בפרקים י"ח וי"ט של הפרשה מסופר על הוויכוח בין אלוהים לבין אברהם אבינו על כמה צדיקים יש בסדום. מסתבר שבקושי היה אחד – לוט (גם זה בעירבון מוגבל). המלאכים שפקדו את לוט הצילו את לוט ובנותיו, וסדום ועמורה הושמדו באש וגפרית.

 ב-1939, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, סבלו פולין המערבית והמזרחית יותר ממדינות אירופה האחרות.

 המסמכים המצורפים הם מנובמבר 1936. אנו עכשיו בנובמבר 2009. היום לפני 73 שנים התנהל המאבק נגד גטו הספסלים שהוכרז, בהוראה מנהלית חמש שנים לפני שהובלנו לגטו בווילנה לפי החוק של גרמניה הנאצית.

 חשבתי שהכותרת לכתבה תהיה "הספסלים היהודיים" כדוגמת המאמר בפולנית מ-1936. אולם בזמן כתיבת שורות אלה עוברים מול עיניי כסרט-נע כל האירועים שאני משתדל לשכוח ולא מצליח. בפרפראזה לפרשת השבוע הכותרת המתאימה היא "צדיק אחד בסדום" (עם כותרת משנה). מי יודע כמה צדיקים היו אז בפולין? לא היכרתי כאלה. היו בוודאי למ"ד-ו"וניקים שהסתירו את מעשיהם פן יבולע להם רע. אני הכרתי אחדים מהם. עלינו ולבאים אחרינו לזכור שגטו הספסלים קדם לגטו בזמן השואה.

לפני ה"לא עוד" אנו אומרים "לא לשתוק".

מעניין לדעת אם העיתונות הכתובה בארץ ישראל לפני73  שנים שתקה או העלתה את הנושא הכאוב, שהיה לעניות דעתי מבוא לטרגדיה שהתרחשה לאחר מכן.  

ובשולי הדברים: בתגרות על תפישת המקומות בצד ימין גייסנו, הסטודנטים היהודיים, תגבורת מפקולטות אחרות על מנת לאזן את כוח המאבק מול הפולנים. והנה באחד הימים ישב לצידי סטודנט יהודי חדש שלא הכיר אותי. אני הייתי בלונדיני דומה לגוי, והוא שאל ביידיש את החברים לספסל: "וואס טוט דער ערל דא"?  –מה עושה פה הערל (הגוי)? וכולנו צחקנו. הצחוק עזר לנו לשפר את מצב הרוח העגום באותם הימים.

 

[המבקשים את הצרופה עם הצילום של הנספחים הנזכרים כאן – יכולים לפנות למערכת המכתב העיתי ויקבלו אותה בנפרד בדוא"ל]

 

 

* * *

יוסי גמזו

מֵאָה אָחוּז נָכוּת

 

אִם חָשַבְנוּ לְתֻמֵּנוּ כִּי כְּבָר פַּסָּה הַבּוּשָה

וְשֶאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב הַמִּמְסָדִי כְּבָר אֵין כְּלִמָּה בּוֹ

מוֹכִיחִים כָּאן נְכֵי צַהַ"ל בִּמְחָאָה בִּלְתִּי כְּבוּשָה

כִּי עַל אַף שֶבִּזְיוֹנוֹת חַיֵּינוּ רַבּוּ וְנָסַבּוּ

עַל דְּבָרִים שֶהֵם יְסוֹד מוּסָד לַהֲגִינוּת פְּשוּטָה

בֵּין צִבּוּר שֶאֶת גּוּפוֹ הִקְרִיב בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב בְּאֹמֶץ

וּמְדִינָה הַמְּבַיֶּשֶת אֶת כְּבוֹדָהּ בְּחֵרְשוּתָהּ

מוּל סִבְלָם שֶל לוֹחֲמִים שֶבִּבְשָׂרָם נוֹתַר רַק קֹמֶץ

מֵאוֹנָם וּבְרִיאוּתָם אוֹתָם סִכְּנוּ לְמַעֲנָהּ

שֶל אוֹתָהּ מוֹלֶדֶת שֶשְּלַחְתָּם בְּכָל מִגְנָנוֹתֶיהָ

אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, אַךְ מֵאֲנָה

לְקַיֵּם לַנִּשְלָחִים לַקְּרָב בִּשְמָהּ אֶת חוֹבוֹתֶיהָ

הַיּוֹתֵר אֶלֶמֶנְטָארִיּוֹת בְּמֵצַח נְחוּשָה –

הִיא עַצְמָהּ כַּיּוֹם לוֹקָה בַּאֲחוּזֵי נָכוּת קָשָה

וְצָרִיךְ לִרְשֹם לָהּ כָּאן מֵאָה אָחוּז נָכוּת כָּרֶגַע

כִּי אֲגַף-שִקּוּם-נָכִים שֶבָּהּ זָקוּק כָּאן בִּדְחִיפוּת

לְשִקּוּם רְגִישוּתוֹ הָאֱנוֹשִית לִדְוַי וָפֶגַע

מוּל נָכֶיהָ הַנִּדְחִים בַּאֲטִימוּת וְתַקִּיפוּת

כִּי לָהֶם אָמְנָם אֵין רֶגֶל, יָד אוֹ עַיִן, רַק כְּאֵב-

עֶלְבּוֹנוֹ-שֶל-הַנִּבְגָּד,

אַךְ לַמִּמְסָד הַזֶּה

אֵין  לֵב.

 

* * *

לדוביק גן בן השבעים

אחרון הפועלים

המשביר את הפטמים לעם ישראל

איש העוף והרוח

התרבות והאפרוח

הקיבוצניק מכפר מסריק

שמימיו לא ויתר על אפטר-שייב מעולה

וויסקי ויין משובחים למיניהם

וגם ניהל את ה"צוותאות" בכל רחבי הארץ

והעמיד משפחה למופת, בנים ונכדים

ולא ויתר על מכנסיים קצרים

והתגבר על כל המדווים

ברכות לבביות ונרגשות ליום הולדתך

שחל אתמול

שלוחות ממשפחת חבריך המורחבת

מי ייתן ובארץ יהיה מיספר האנשים

ההגונים, החרוצים והחכמים

כמיספר אפרוחיך בכל הלולים!

 

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

 

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

 

שיחה רביעית: מרירות המציאות

 

דיברנו בשיחה הקודמת על משה סמילנסקי, שיצירתו עומדת בסימן צל הפרדסים, באווירה רומאנטית, אוטופית, פאציפסטית, ויש בה תקווה ליחסי שכנות ואפילו אהבה בין שני העמים.

ברנר הוא הקוטב הנגדי.

במחקר שאני זה עורך שנים רבות, ואשר עליו מבוססת סידרת השיחות הללו, קראתי לפרק הנרחב, שהוקדש לברנר, בשם "ארורים הרכים האוהבים". זה ציטוט מברנר. ציטוט קשה מאוד. נורא. המחקר כולו קרוי בשם, שנתתי גם לסידרת שיחות אלה: "צל הפרדסים והר-הגעש". הביטוי של ברנר – הר-הגעש, או הר-געש, הוא מתוך סיפורו "בין מים למים", שהופיע ב-1910, והיה מעין רמז או תחושה לגבי השאלה הערבית, הנוכחות הערבית – שאנחנו כאילו יושבים בארץ-ישראל על לוע הר-געש של איבה לאומית-ערבית, והוא יכול להתפרץ כל יום, כל שעה.

ברנר היה מפוכח עד כדי ייאוש, אף כי מעולם לא עד כדי פאטאליזם – בהתייחסותו לשאלה הערבית. אבל צריך להקדים הערה מסייגת אחת, חשובה מאוד, ותלווה אותנו כל משך הדיון ביצירתו: ברנר התאכזר לעצמו והתאכזר לעמו – לא פחות משהתאכזר לדמותם של הערבים בספריו. אי אפשר לומר בפשטות – ברנר שנא ערבים, וההוכחה שיש אצלו התבטאויות קשות מאוד כלפיהם בספריו – זאת מאחר שההתבטאויות שלו כלפינו-עצמנו, כנביא וכמוכיח, גרועות פי כמה וכמה, קשות פי כמה וכמה. לכן צריך תמיד לראות את ברנר בהקשר הכללי – כיצד תפס את המציאות, כיצד התייחס אליה.

עם ברנר מתחיל בעצם הריאליזם בספרות העברית בארץ-ישראל. עד לברנר, כתבו רוב הסופרים – כפי שגליה ירדני הגדירה במבואה ל"סל ענבים", קובץ הסיפורים מימי העלייה הראשונה, והמגמה נמשכה גם בראשית העלייה השנייה – כתבו על הרצוי יותר משכתבו על המצוי, על מה שראו עיניהם.

ברנר הוא הסופר העברי הראשון שהעלה בסיפוריו, ובייחוד בסיפורו הבולט "מכאן ומכאן" – את מלוא מרירות המציאות, שזה ביטוי ברנרי – מרירות המציאות בארץ-ישראל.

תפיסה זו קשורה בכמה וכמה היבטים. הגישה הרווחת ביישוב העברי החדש היתה, שבארץ-ישראל התנערנו מהפאסיביות הגלותית, ואנו נעשים אקטיביים. פה נוצרת דמות אדם עברי חדש. בארץ אנחנו עושים את ההיסטוריה בידינו שלנו.

והנה בא ברנר ומראה את העליבות, מתאר את המשך הגלות, את מצבו הקשה של היישוב היהודי ערב מלחמת העולם הראשונה, תחת השלטון התורכי. והוא אומר שבעצם כמעט שלא נשתנה דבר. המפעל הציוני עומד בסכנה גדולה מאוד, והסכנה הבטחונית לעצם הקיום היא אחת החמורות ביותר; והוא טוען כי מי שאינו רוצה לראות את הדברים האלה במלוא חומרתם – חוטא באי-מוסריות. כי לא-מוסרי הוא לתעלם מן המרירות שבמציאות.

 

*

המחשה מעניינת להשפעת דמות הערבי, כחלק מן המציאות בארץ – על המיבנה הנפשי המיוחד של גיבורי ברנר, אנחנו מוצאים ברומאן האחרון שלו, "שכול וכישלון", שהתפרסם ב-1920. גיבורו, יחזקאל חפץ, חולה במחלה נפשית, שמקורה חווייה של פחד. כדאי לציין שאצל ברנר מופיעה, אולי לראשונה בספרות העברית, דמות הערבי כסוג של סיוט, שמאיים על קיומו של האדם הישראלי. הסיוט, הפחד, מתרחשים אצל יחזקאל חפץ בעקבות עבודתו בשמירה. בדימיונו עלו פחדים, היה נדמה לו שמתנפלים עליו, וכך החל מאבד את איזונו הנפשי.

הפחד, שבו מתייסרת נפשו החולה של יחזקאל חפץ, מתקשר ליחס מאוד מורכב ומסובך לערבים, שבא לגילוי בהתפרצות טירופו הראשונה. נקרא קטע מתוך "שכול וכישלון", המתאר זאת:

 

על הכל הירבה חפץ לדבר באותה תקופת הדיבור הנוראה, על דברים שאם הכאיבו לו במקצת וזיעזעוהו בימים כתיקנם, הנה בעצם ובפרט בשעות הרעות, לא נגעו בו. ובייחוד הביע תרעומת רבה על העניינים הרחוקים שבאותם עסקי הכלל, על עניינים שלא בידו ולא בידי חבריו בני-שיחתו היה לתקנם אף כחוט השערה. הוא הירבה למשל לשיח בתנועה הערבית, בתחיית הערבים, בשנאה הלאומית שלהם. הירבה גם לדאוג לעלילת-דם, לשער השערות, לבקש עצות, לחבל תחבולות של הצלה ושל המלצה.

וזוכר הוא, פעם אחת אירע, ובאה בת אחת המשפחות הערביות שבמושבה להוטל הפועלים הקרוב לביתה, לשאול לתומה את היושבים על הספסל בחוץ, אם לא ראו את אחיה הקטן, שהלך לאיזה מקום ולא ידוע להיכן.

הוא, חפץ, שישב על המפתן, נתחוור מיד כתכריכי מת. הוא לא התנפל עליה ולא דחף אותה. עדיין לא הגיע לידי זה שיתנפל על איש או שידחף אישה במו-ידיו, אבל כששמע מפיה את המילה "זריר", כלומר – הקטן, קפץ ממושבו כדקור-סירפד, נרתע לאחוריו ולחלל הדלת, כמבקש מפלט, ושם התחיל לרקוע ברגליו ולצעוק:

 "זריר, זריר, יו"ד זעירה, איננו אוכלי-אדם, איננו שותי-דם!"

אבל לך והוכח לה, לערביה הזו, שאחיה הקטן שאבד אינו אצלנו, בעוד שהערבים מתעוררים לתחייה, וצרעת השינאה והחשד פרחה גם בם, וימי הפסח ממשמשים ובאים, לך והוכח.

 

קטע זה מתרחש במושבה ארץ-ישראלית בראשית המאה, בערך ב-1911-1910, לפני מלחמת העולם הראשונה. יושב גיבורו של ברנר, בצוהרי יום, והימים ימי הפסח, וכאשר נערה ערביה שואלת אותו על אחיה הקטן, מיד מתעוררים בו כל ההקשרים של עלילת-דם. צריך לציין שאותם ימים היו גם מקבילים לימי משפט המפורסם של בייליס, בקייב, שטפלו עליו עלילת-דם, האשימוהו בשימוש פולחני בדם של ילד לא-יהודי למטרה של אפיית מצות לפסח. הקטע ממחיש כיצד, אצל גיבורו של ברנר – חגורת השינאה, טבעת השינאה שממנה היהודי מבקש להיחלץ, זו האנטישמיות של מזרח-אירופה – כמו חוזרת על עצמה במוקפות של מיעוט יהודי בקרב רוב ערבי עויין בארץ-ישראל. והדבר מגיע לקיצוניות רבה יותר כאשר יחזקאל חפץ מאושפז, כנראה בבית-משוגעים, ושם הוא צועק, בדימיונותיו:

 

וכשידע, ידע כי לא באבנים ירגמוהו, כי די בזה שהושיבוהו בבית-האסורים על העלילה, על העלילה אשר העלילה עליו הערביה שם במושבה, לפני הפסח, כי אבד ילדה. כשידע, ידע כי הוא יוכיח – הן דמו הוא דם גויי, דם גויים נוזל בעורקיו. הן הוא נולד תשעה חודשים בדיוק אחרי הפרעות הראשונות, והוא לא יהודי כלל, גוי הוא, שמונים אחוז מגזע סלאבי. ואיך לא תבין הערבייה כי הזריר שלה אינו אצלו?

 

גיבורו המיוסר של ברנר נולד ב-1881, שנת הפרעות ברוסיה, "הסופות בנגב" – וזו גם שנת הולדתו של ברנר עצמו; הוא ראה עצמו כבן-גילו של גיבורו, יחזקאל חפץ, אשר לנוכח ההאשמה האבסורדית הזו, בעלילת דם, מצד הערביה – אומר לעצמו שהוא אינו יהודי גמור, כי אימו נאנסה, הוא רובו גוי, ולכן האשמתה אינה תופסת.

הקומפלקס הנפשי הזה כל כך מסובך, ומי שחושב שבראשית הופעתה של השאלה הערבית בספרות הערבית היינו בתקופה גן-עדנית, פאראדיזית – בא ברנר ומראה כי כמעט מההתחלה היו הדברים קשים ויגעים מאוד.

 

*

בשנת 1911, שנתיים לאחר שעלה לארץ-ישראל, התפרסם בה סיפורו הארוך, לא הראשון, כבר היה שני או שלישי לשבתו בה, אבל דומה כי החשוב ביותר, שאולי בו תחילתה של הספרות העברית בארץ-ישראל, מבחינת ריאליזם עמוק, פנימי, מבחינתה של ראיית המציאות. שם הסיפור הוא "מכאן ומכאן".

באותה שנה פירסם ברנר גם מאמר בשם "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", ובו תקף את הז'אנר הארץ-ישראלי בספרות; פירושו – אותם סיפורים של הווי, שבהם מתוארים חיי הערבים, ישנה הידמות יהודים לערבים, שימוש בלשון ובמנהגים של הערבים, גם בשמות מקומות בארץ. רואים זאת בדמויות של חברי "השומר", שהיו מצטלמים כשהם לבושים עבאיות וכאפיות, כדי להיראות בני-חיל, כערבים.

הז'אנריזם הזה נראה לברנר לא-אמיתי, מלאכותי, מסלף את המציאות האמיתית שקיימת בארץ-ישראל. הוא טען ששקרי לכתוב בז'אנר מקומי, לוקאלי שכזה. קהל הקוראים העברי בגולה היה צמא לפיקאנטריה של תיאור חיי יהודים בארץ, שנראים כערבים, שנראים כעברים הקדמונים מתקופת התנ"ך. אבל ברנר, בוויכוח עם גישתו הרומאנטית של סמילנסקי, במאמרו על הז'אנר הארצישראלי, אומר:

 

כמדומני שלא טעיתי הרבה באומרי לך שעד עתה אין מקום בעצם לז'אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז'אנר בספרות בכלל. מובן מאליו שיכול הוא חוואג'ה מוסה לכתוב מחיי הערבים כנפשו שובעו, אני – ביישוב היהודי קא עסקינן.

 

ברנר שולל את כל העניין שמוצא חוואג'ה מוסה בחיי הערבים, במחזורו "בני ערב". והופיעו סיפורים נוספים כאלה באותה תקופה; שלמה צמח, למשל, או אוריאלי-אורלוף, חברו של ברנר, שכתב אז מחזה בשם "אללה כרים", ובו תיאר יחסי אהבה, הפעם, לשם שינוי – בין בחורה יהודיה לערבי.

וברנר שולל. הוא אומר – יכול להיות שקיים מקרה פרטי, אבל אין לעשות ממנו הכללה. הדבר רחוק בתכלית מן המציאות שבה אנו חיים.

ברנר לא האמין ברומאנטיקה שעשוייה לשרור ביחסים שבין העם העברי לעם הערבי בארץ. לא האמין באידיליה פוליטית, שפירושה – שלום, ולא האמין באידיליה רגשית, כלומר – יחסי אהבה בין פרטים משני העמים. הוא הדגיש, כמעט בכל סיפוריו, דווקא את המישור הנמוך והאכזרי יותר – את אימת החרב. רומאנטיקה בחיי הרגש פירושה – אהבה. ברנר לא האמין ביחסי אהבה אמיתיים שעשויים לשרור בין שני העמים, גם לא באהבת פרט אל פרט. הוא רואה בכל אלה את הזרות.

אם אצל הסופרים הז'אנריסטים, ובייחוד סמילנסקי, כל פעם שמופיעה דמות של ערבי, או אצל סופרים אחרים – מילים בערבית, הדבר בא כדי להראות קירבה בין שני העמים – הנה אצל ברנר, כמו באותו "זריר" שמתיזה האחות, שמחפשת את אחיה הקטן ב"שכול וכישלון" – המילה הערבית מפחידה, מביעה זרות, אינה מביעה התקרבות אלא את ההיפך הגמור.

 

*

גם במישור הנמוך, היצרי, ראה ברנר בהתחברות אל הערבים את האיום של האירוס המעוות, הפרברטי והבהמי, כמתואר בסיפורו מ"כאן ומכאן", משנת 1911. זהו אולי הסיפור החשוב ביותר שנכתב בארץ-ישראל באותה תקופה, והוא פתח את הספרות העברית, שכמו היתה מחוייבת מעתה לבטא ריאליזם עמוק, רציני וחודר פנימה.

הסיפור מיוסד, כנראה, על רשמיו של ברנר, לאחר שעלה לארץ-ישראל ב-1909; הוא ירד בחיפה מן האונייה, והלך דרומה, מושבה אחר מושבה ממושבות העלייה הראשונה, שחלקן, אם לא רובן – היו מלאות בפועלים ערבים, שגרו עם משפחותיהם בחצרות האיכרים. ברנר נבהל מן ההתבוללות של היהודים בסביבה הערבית, שבקירבה הם חיים. סיפורו הוא מעין תמונת רנטגן חריפה מאוד, החושפת את המהות הלא-נאה, הלא-יפה, זו שהתעמולה הציונית לא אהבה להדגיש אותה – של החיים בארץ-ישראל באותה תקופה.

 

המושבה שאחריה, הצרפתית, איזה גועל-נפש, גועל-נפש! – מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוול, שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות. פקידי המושבה וקציניה – חזירים מפוטמים שאין כוח ברגליהם ללכת משומן, לעשות אף צעד אחד, אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה, חיים.

 

הקטע על המושבה הצרפתית מתאר כנראה את זיכרון יעקב. גיבוריו יהודים כולם. ומתוך ההתאכזרות הקשה הזו אלינו, אל עצמנו, אפשר להבין גם התבטאויות של ברנר לגבי סכנת ההיטמעות בערבים, שאותם הוא מכנה, במין רשעות מסויימת, "ילידי הארץ", כשאנו הקוראים איננו יודעים בדיוק אם ילידי הארץ הם רק הערבים שבמושבה, או הם גם הדור הצברי הראשון שנולד בה, ושכבר כל-כך דומה לערבים, עד שאי-אפשר להבדיל בין הצאצאים של שני העמים.

 

ילידי-הארץ הערומים והנשחתים, הנירפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צורכי אוכל נפש. אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז'ארגון יהודי-רומני על בהמה שנגנבה ושכבו עימה, ועיניו המלאות תבל וטראכומה קורצות ומחייכות.

 

זה תיאור איום ונורא של נער, ערבי כנראה, שמדבר כבר יידיש-רומנית של איכרי זיכרון, ומספר על משכב בהמה. הנער חולה טראכומה. הכל רוחש איזה פחד של היטמעות במזרח, וברנר אומר – לשם מה עזבנו את אירופה, הלא מוטב היה להישאר בין הפולנים, ובקרב הרוסים – ולא לבוא ולהיטמע כאן בין הערבים.

הפחד של ברנר היה שאנחנו נאבד את זהותנו היהודית, שנחדל להיות יהודים, וכי יחסים רומאנטיים, אידיליים-כביכול – של אהבה, רעות ושלום – פירושם יצירת עם אחר, מבולל, מזרחי, שמתאפיין בכל הרעות, "חולאי המזרח" – ברנר קורא להם; וגם ההומוסקסואליות, הנטועה עמוק במזרח, מופיעה לא פעם אצל ברנר – כמאיימת, כפחד אירוטי עמוק מפני ההיטמעות בקרב הערבים.

אך יש דמות חיובית אחת בסיפור "מכאן ומכאן" – הנער עמרם, הגר עם משפחתו בעין-גנים, אז – מושב עובדים צעיר, סמוך לפתח-תקווה, וכיום אחד מרחובותיה. ברנר התגורר פרק-זמן בעין-גנים, וגם א"ד גורדון גר שם.

עמרם הוא נכדו של אריה לפידות, בן-דמותו של א"ד גורדון בסיפור. את אביו של עמרם, המורה הגיבן, תקפו ערבים על אם הדרך ליפו, הוא לא הצליח להפעיל נגדם את אקדחו, והם ירו בו. תקופת-זמן היה מאושפז בבית-החולים, ואחר מת.

עמרם מתואר כערבי קטן, הפעם – דווקא במובן של חיוב. הוא שחרחר, אמיץ, ונמרץ מאוד. הוא אינו משלים עם העובדה שאין גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות, מתכתש עם ערביי הסביבה; הוא, בקיצור, ג'דע, כפי שהערבים מכנים אדם אמיץ. וברנר אומר בסיפורו שאם לא באה כל חיבת ציון, כל הציונות – אלא כדי שתצמיח נער כעמרם – דיינו.

כאן המקום לומר, במאמר מוסגר, מי היה הנער עמרם. הסיפור "מכאן ומכאן" מוקדש לנער הניך פסילוב מפתח-תקווה, שמת במאלאריה. אחיו של הניך פסילוב היה דב (ברל) פסילוב, יליד עין-גנים, ואיש פתח-תקווה כל שנותיו. אני היכרתי אותו כאיש מבוגר. בנעוריי נהגתי להביא להרבעה בסתיו, מדי שנה, את העז שלי אל התיש שלו. אני זוכרו בדיוק בדמותו של הנער עמרם – איש נמוך מאוד, רזה, כהה, חרוץ, ומתנועע במרץ בלתי-נדלה. אבי סיפר לי על אודותיו, שהיה אחד האנשים האמיצים ביותר במושבה. אדם ללא פחד, לכל שליחות מסוכנת.

אין ספק שברנר הכיר את הנער ברל פסילוב, והושפע מדמותו בעיצוב הנער עמרם, בסיפורו.

 

*

אפשר לומר שמיצירתו הספרותית של ברנר עולה מגמה אקטיביסטית. הוא חרד על כך שאין ליהודים די כוח בארץ. מגמה זו קיימת גם בפובליציסטיקה שלו אנו קופצים בכתביו שנים אחדות קדימה, לשנת 1920, ומוצאים ויכוח לגבי הצבאיות, ויכוח שהתקיים כשנה-שנתיים קודם לכן, בתקופת הגיוס לגדוד העברי; במפלגת "הפועל הצעיר" היתה גישה שצבאיות היא עניין גרוע, שצריך להתנגד לו, כי עיקר עבודתנו היא עבודת האדמה, גם שמירה – אך לא צבאיות. הניסיון של צבאיות אצל היהודים, באותה תקופה, היה גרוע למדי. למשל, שירות בצבא הרוסי, שברנר עצמו התענה בו שנה אחת, שאותה תיאר בסיפור בשם הזה, ונמלט משם כל עוד נפשו, לאחר כשנה. זה סיפור חשוב ושלם לעצמו.

ובכן ברנר, במאמר משנת 1920, אומר דברים כדורבנות בוויכוח עם אחד מאותם שוללים של רעיון הצבאיות.

 

אמנם, מי שבא לפתח בין בני נעורינו את רעיון הצבאיות, מי שרוצה לעשות אצלנו קולט דווקא מן השליליות שבחיזיון זה, מן היפך לעבודה, מן צידי הבטלה, ההתראות, ההתהדרות, הריקניות, האכזריות לשם אכזריות, הדיסציפלינה הקהה והמטומטמת עם עקמומית הרגש שבה, והרדיפה אחר כבוד מדומה לשם כבוד, כל אלו תוצאות הצבאיות הפרופסיונאלית של כל הממלכות האימפריאליסטיות – הרי הוא אצלנו מגוחך וארור גם יחד. מדינה אין לנו, עבודה אין לנו, וצבאיות הוא אומר לנו – עשו?

אבל מצד שני, מי שבא להכניס תבן לעפרינו ולהטיף לנו את אידאל הכבשה הנותנת את עצמה לטרף מרוב חסידות, את הלא בכוח כי אם ברוח – בתור מידה טובה שאין למעלה הימנה, אף הוא טועה טעות מכאיבה.

 

אנו רואים שאצל ברנר הצבאיות היא עניין חשוב, וסבורים אם כך שוודאי פיאר כל תופעה של צבאיות עברית בארץ. וכאן – פאראדוקס. סביב חברי "השומר" היה אז טאראראם גדול. היתה לא רק הצלחה מעשית אלא גם הרבה היתראות ופזיזות. היו בעיות שנבעו מעצם הווייתם. אנשי "השומר" לא זכו לתיאור חיובי אצל ברנר. כנראה לא ראה בהם גיבורים, וכמעט שלא התייחס אליהם בכתביו.

מיכאל הלפרין נעשה לימים גיבור אגדה, אבל אצל ברנר יש קטע מזעזע, שבו הוא מתאר את הלפרין שוכב בבית-חולים, והנה הגיבור הזה נראה כבלוף איום ונורא, וגם קורע לב בהיתראות שלו, בפאתטיות.

ברנר לא האמין בגבורה מדומה. לכן הזעקה שלו היא לצבאיות שיש בה כורח אמיתי, שיש עימה הגנה – ולא היתראות ולא "בולשיט", כמו בצבאות המקצועיים שהיו באותה תקופה לממלכות.

ועוד דבר, פעם ראשונה שברנר שיבח מישהו בארץ-ישראל על צבאיותו, על כוחו ההגנתי, היתה כשנה לפני הירצחו שלו-עצמו; המילים נכתבו ב-1920, על טרומפלדור וחבריו, שנפלו על הגנת תל-חי. שם ראה ברנר, דומה בפעם הראשונה – גבורה יהודית אמיתית, ותקווה לעתיד.

 

*

לברנר היה ויכוח חריף מאוד עם הפאציפיזם היישובי. הסיפור הוא גם סיפור אישי, כי הוויכוח היה עם חברו הטוב, ר' בנימין, שבאחת השיחות הקודמות הבאנו מעט מחזונו "משא ערב", זה החזון הפאציפיסטי, הפאן-שמי, של חיי עברים וערבים גם יחד, בארץ. ברנר עלה לארץ-ישראל בשם בדוי, כשהוא משתמש בדרכונו של ר' בנימין. השניים היו חברים בנפש. כשברנר חלה, הוא התגורר אצל ר' בנימין. ועם זאת היה קיים ביניהם ויכוח חריף מאוד בשאלה של הערכת המציאות, של הפאציפיזם מול הריאליזם הנוקב.

במאמר שהתפרסם ב-1913, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, מתווכח ברנר עם מאמר של ר' בנימין בשם "היכל השלום", שבו מוצגים הרעיונות של חיים ביחד, של פאציפיזם, ביחסי שני העמים. אומר ברנר:

 

כי ביחס אידאלי שכזה אל העולם, בחלומות ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי עמוקים של האדם, יש לדעתי איזו אי-מוסריות, כן – אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי קליטה כראוי את כל מרירות המציאות.

 

והוא מסיים:

 

הלא רגילים אנו, הלא מוקפים שנאה ומלאי שנאה, כן, מלאי שנאה, כך צריך להיות – ארורים הרכים האוהבים. הננו חיים מאז נהינו לעם, אבל קודם כל – הבנת אמיתות המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות.

 

ברנר פחד מפני רגשנות, רומאנטיקה, סנטימנטאליות ואידיליות. הוא טוען שביחסים שבין שני העמים אי אפשר לצייר מצב אידילי. תחזיתו קודרת לגבי עתיד היחסים שבין שני העמים בארץ, ומולידה בעצם גישה מאוד אקטיביסטית, אם כי לא לאומנית. זהו אקטיביזם שבאין-ברירה, משום שמצבו של היישוב העברי היה כה דל, והוא מוקף אויבים.

 

*

ישנה רשימה בשם "מפנקס", שכתב ברנר כחודש לפני הירצחו. הוא מתאר ברשימתו פגישה עם נער ערבי, במשעולי הפרדסים, מקום שהיום נמצא בדרום תל-אביב, זו הסביבה שבה ברנר נרצח ברנר במאורעות חודש מאי 1921. הנער הערבי מנסה לדבר עם ברנר, וזה, שלא ידע לדבר ערבית, קורא לו במחשבותיו – "יתום עובד, אח צעיר, הן אחריותך עלי מוטלת" – ופתאום מתגלה אצל ברנר שביב של גישה הומאנית, של אחריות לפרט הערבי.

אמנם, גם ברשימה זו אומר ברנר שמוטב להתגורר בקרב האנטישמים באוקראינה ובפולניה, מאשר בקרב "פולני המזרח" הללו, כך הוא מכנה את הערבים. אך קרה דבר מוזר – רשימה זו נתלשה מהקשרה, ובמשך שנים רבות למדו אותה בתנועות הנוער, והיא נחשבה לצוואה הומאניסטית, אוטופית, של ברנר, לגבי היחס לערבים.

האמת היא שרשימה זו יוצאת דופן בכתביו, וטראגי שהיא שנכתבה כחודש לפני שאותם ערבים, באותה סביבה, רצחו את ברנר. האמת הקשה היא שבכל שאר יצירתו קיים פיכחון מכאיב בשאלה הערבית, אם כי אף פעם לא פאטאליזם. ברנר לא האמין שבעתיד הקרוב תימצא אפשרות של שלום בין שני העמים, לא במובן הפוליטי והביטחוני, ולא במובן של יחסי אהבה ורעות שבין פרטים. אותו נער ערבי שברשימה, ועוד דמות אחת או שתיים, צדדיות, הם אולי הערבים היחידים שמופיעים כפרטים ביצירותיו. אך בדרך-כלל הערבי אצל ברנר הוא חלק מהווייה אופפת, מסוכנת, זרה, ועויינת את האדם היהודי, המנסה להתערות בארץ-ישראל.

 

קריאה מומלצת לשיחה רביעית

 

י.ח. ברנר: "עצבים" (1911), "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו" (1911), "מכאן ומכאן" (1911), "שכול וכישלון" (1920), "מתוך פנקסי" (1913), "מפנקס" (1921).

 

המשך יבוא

 

 

* * *

משה כהן / שני מכתבים

1. השפלת ביבי

מכובדי,

ידוע שאין שמחה כמו שמחה לאיד, אך החגיגה התקשורתית סביב "השפלתו של ראש ממשלתנו" על ידי הנשיא אובמה, כביכול, פשוט עוררה שאט נפש.

 אין מידע בדוק אם הייתה או לא השפלה כזאת. לא חדש שהממשל האמריקני הנוכחי עויין לישראל ופוגע באינטרסים שלה, אך שמחה מה זו עושה?

אנשי התקשורת מחפשים מפלות ותבוסות למדינת ישראל רק כדי לפגוע בבנימין נתניהו, "ביבי" כלשונם.

ומה חטאו של נתניהו, שאינו מוכן לסגת בכול מחיר מיהודה ושומרון ולהפוך אותם לבסיסי טילים ופיגועים של הפלסטינים, רק כדי לרצות פוליטיקאים זרים ועוינים?

צר לראות עד כמה התקשורת שלנו מופרעת ואכולת שנאה עצמית.

 

 

2. השלום שלא יהיה עם סוריה

מכובדי,

ישראל לוקחת בשתי ידיים את תיווכו של נשיא צרפת להסכם שלום עם סוריה. ברור לנו שתנאי בל יעבור להסכם עם סוריה היא נסיגה מלאה מהגולן עד הכינרת. אך לישראל חשוב לנתק את סוריה מציר הרשע ולהפסיק את תמיכתה בחיזבאללה, ולכן היא מוכנה לכל הוויתורים.

משום מה מנקר בי ספק קטן – מה אם אחרי שצבא סוריה יתפוס עמדות ירי על רמת הגולן, תמצא ממשלת סוריה אמתלות להוסיף לתמוך ולחמש את חיזבאללה המאיים עלינו באלפי טילים? על פי ניסיוננו עם מצרים וירדן – ויתורים והסכם שלום אינם ערובה ליחסים מדיניים תקינים.

אז נצעק לנשיא צרפת והוא יושיענו? מי יעזור לנו אז?  אולי לא צריך למהר לסגת מהגולן. סוף מעשה במחשבה תחילה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

אהוד: אתה צודק. אני מאמין שאהוד ברק, בנימין נתניהו (ואהוד אולמרט בשעתו) לא האמינו אף לא רגע אחד בהחזרת הגולן ובשלום "אמיתי" עם סוריה. הם אנשים רציניים, בני-הארץ, (ולא ז'ידלאקים תלושים מלקקי תחת לגויים כמו גולדסטון). אלא מה, גם מנהיגינו למדו את דרכי המזרח. מה הערבים משקרים כל הזמן – נשקר גם אנחנו ונדבר על "שלום" ועל הסכמים כאשר אנחנו יודעים היטב שהכול כלאם פאד'י, עכשיו כך כבר גם מצידנו, כדי להיראות בסדר בעיני האמריקאים, שלומדים-ולא-לומדים בדרך הקשה, ובמאות הרוגים – את טיבו וטבעו האמיתי של העולם המוסלמי – הכול "מַסְחָרָה" ו"עַוַנְטַה"!

 

                                                                                                                              

* * *

פרופ' מנשה הראל

השלום והשלמות של עמנו וארצנו

תגובה למאמרו של מתי דוד

המנהיג הדגול ורבי ברל כצנלסון זכרו להערכה ולברכה התייחס במאמרו הנפלא "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" (ב-1940), כנראה בהשפעת נבואתו המזהירה של יחזקאל. בחזונו דן הנביא על נביאי השקר בימי המקרא ומעלליהם ומכנה אותם "הנבלים אשר הולכים אחר רוחם ולבלתי ראו" המזכירים את נביאי ההזייה של תנועת "שלום עכשיו" "אשר חזו שווא וקסם כזב".

יחזקאל פרק י"ג:

(א) ויהי דבר-יהוה, אלי לאמר. (ב) בן-אדם, הנבא אל נביאי ישראל הנביאים; ואמרתי לנביאי מלבם, שמעו דבר-יהוה. (ג) כה אמר אדני-יהוה, הוי על-הנביאים הנבלים, אשר הולכים אחר רוחם, ולבלתי ראו. (ד) כשועלים, בחרבות-נביאיך ישראל היו (ה) לא עליתם בפרצות, ותגדרו גדר על בית ישראל, לעמוד במלחמה, ביום יהוה. (ו) חזו שווא, וקסם כזב – האומרים באם יהוה, ויהוה לא שלחם; ויחלו לקיים דבר (ז) הלוא מחזה-שווא חזיתם, ומקסם כזב אמרתם; ואומרים, נאום-יהוה, ואני, לא דיברתי. (ח) לכן, כה אמר אדוני יהוה, יען דברכם שווא וחזיתם כזב – לכן הנני אליכם, נאום אדוני יהוה (ט) והיתה ידי, אל הנביאים החוזים שווא והקוסמים כזב, בסוד עמי לא-יהיו ובכתב בית-ישראל לא יכתבו, ואל אדמת ישראל לא יבואו, וידעתם, כי אני אדוני יהוה.

(י) ויען וביען הטעו את-עמי, לאמר שלום ואין שלום; והוא בונה חיץ, והינם טחים אותו תפל. (יא) אמור אל-טחי תפל ויפול; היה גשם שוטף, ואתנה אבני אלגביש תיפולנה, ורוח סערות, תבקע. (יב) והנה, נפל הקיר, הלוא יאמר אליכם: איה הטיח אשר טחתם. (יג) לכן, כה אמר אדוני יהוה, וביקעתי רוח סערות, בחמתי, ושם שוטף באפי יהיה, ואבני אלגביש בחמה לכלה, והרסתי את הקיר אשר טחתם תפל, והגעתיהו אל הארץ ונגלה יסודו; ונפלה וכליתם בתוכה, וידעתם כי אני יהוה. (טו) וכליתי את חמתי בקיר, ובטחים אותו תפל; ואומר לכם אין קיר, ואין הטחים אותו (טז) נביאי ישראל, הניבאים על ירושלים, והחוזים לה, חזון שלום; ואין שלום, נאום אדוני יהוה.

 

השלום הוא ערך עליון בישראל, שנזכר 237 פעמים במקרא, ו-1050 פעם בספרות חז"ל. לפי החוקר המפורסם פרופ'  ברנרד לואיס, אין השלום ערך תרבותי ומוסרי באיסלאם (1997), שכך אנו קוראים כספר תהילים על שונאי השלום שוכני המדבר:

"אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אוהלי קדר. רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום. אני שלום וכי אדבר המה למלחמה (ק"ב 5-7), וכן ממשיך הרמב"ם על שקרי ישמעאל באיגרתו ליהודי תימן:

"לא קמה על ישראל אומה שהזיקה לנו יותר מישמעאל ושהגדילה להשפילנו, להפחית את ערכנו ולחזק את השנאה לנו כמותם... / למרות שסבלנו מהשפלתם, משקריהם ומכזביהם מה שאין ביכולת אנוש לסבול... / וכפי שלמדנו החכמים ז"ל שנסבול את שקרי ישמעאל וכזביו בשמיעה ובשתיקה... / למרות כל זאת אין אנו ניצולים מרוב רעתם ולחצם בכל עת, אלא כל אימת שאנו סובלים ומעדיפים לחיות עימם בשלום, הם מעוררים לנו קרבות ומלחמות" (אגרת תימן תשי"ד)

 

מסקנתי וקריאתי הן: תחי המבוכה המעוררת אהבה, ומחי לטייח המטיף לאיבה, כנאמר בתפילת שחרית על הזדים והבודים "ולמלשינים ולמינים לא תהי תקווה..."

פרופ' מנשה הראל

חבר מפא"י בימי המנדט הבריטי ובין מתנחלי 52 יישובי "חומה ומגדל" בארץ בביצות עמק בית שאן הממאירות בשנת 1937.

 

 

* * *

דרור אֵידָר

המצב המדיני: ירצו – ידברו, יסרבו – זבש"ם

פורסם בטור השבועי בעיתון 'ישראל היום' (11.11.2009)

 

"לא ייתכן שאין תוכנית מדינית", "המציאות משתנה לנגד עינינו ואנחנו טומנים את הראש בחול", חוזרים ושונים דוברים בעיתונות ובפוליטיקה הישראלית, ומצביעים על ממשלת נתניהו כאשמה במה שהם מכנים "השיתוק המדיני". והנה גם נחום ברנע מצטרף ומשווה את הממשלה הנוכחית לממשלת שמיר, כאילו מדובר בגנאי. כך נוצרת היסטריה מלא כלום, והדיה מניעים פוליטיקאים לבקש בחיקה כותרות מזיקות.

הנה תוכניתו הגאונית של שאול מופז, שמאז פרישתו המביכה מהליכוד ("בית לא עוזבים") וחבירתו לאריאל שרון לא נשמע כמותה. עיקרה: יש לדבר עם החמאס. מדהים, לא? זה החמאס ששב ומצהיר חדשות לבקרים על נאמנותו לאמנה שחיבר עוד ב-1988, זו שירון לונדון כינה השבוע "נאצית". האם מופז היה מסכים לשוחח עם המשטר הנאצי? אני שב ומציע לכולם לקרוא את האמנה המתורגמת הזמינה באינטרנט לכל דורש ולהבין את המבוכה שדברי מופז הסבו לציפי לבני ולבכירים נוספים בקדימה.

גם המהומה בכוס תה שייצרו "מורדי" מפלגת העבודה סביב "אבדן הדרך" של מפלגת העבודה, התחוללה בעיקר בתקשורת. יותר משהיא משקפת את מה שמתרחש באמת היא מייצגת את השבט ההולך ומצטמק של השמאל הישראלי, שאחיזתו בציבור התפוגגה מזמן אבל ידיו רב לו במוקדי הכוח החשובים בתקשורת.

המזכ"ל הפורש של העבודה איתן כבל צוטט בהתרגשות כמי שאמר: "אני מרגיש כמו בהתחדשות, כמו בילדה חדשה. הכינוס הזה הוא המסר. זהו סוף דרכה של מפלגת העבודה". הוא פנה לנוכחים ואמר: "אני בונה עליכם שנעבור ביחד ממקום למקום ונכבוש את הארץ"

הוא שאמרתי, הכינוס השבטי הוא המסר. המחלוקת המדינית בישראל כבר מזמן איננה בין ימין לשמאל אלא בין אוהדי קבוצות ספורט. אלה שהגיעו לכיכר ואלה שלא. אה, ועוד חידוש מרענן מבית מדרשם של פורשי העבודה: המונח "כיבוש" חוזר למרכז השיח ומקבל לגיטימציה מפיו של כבל עצמו...

אולם, בדבר אחד צודק כבל, זה אכן סוף דרכה של מפלגת העבודה; ודוק: לא סוף המפלגה אלא סוף דרכה הקודמת, כלומר הדרך הפוליטית שהובילה אותנו עד כה לפחי נפש מדיניים וחברתיים. מעולם לא היה מעמדה הבינלאומי של ישראל רע יותר, למרות שאם נתייחס לדרך הנועזת שעברנו עד כה מבחינת הוויתורים המדיניים, יסתבר שאימצנו אחד לאחד את העקרונות שהשמאל הישראלי הטיף לנו שנים. ובכל זאת, הטרור התעצם במידה שלא ידענו, האיומים משכנינו גברו והפכו משמעותיים יותר,  הקיטוב בחברה הישראלית הבקיע שחקים ושיאו ברצח ראש ממשלה, הדרום והצפון הפכו בני ערובה בידי אויבים בעלי אידיאולוגיה נאצית (כדבריו הנכוחים של ירון לונדון שהתפכח מעט).

אז מה עוד תבקשי מאתנו מפלגה, ואין ואין עדיין? הרי מלאו אסמינו תוכניות פוליטיות שונות ומשונות, אבל את מי זה באמת מעניין בצד השני? יש כאן ריטואל פסיכולוגי עמוק המבטא פחד איום שמא ניוותר בלי "תהליך מדיני" ובלי "שיחות שלום" ובלי "ויתורים כואבים" ומה נעשה אז?

ושוב החזרה על ההסברים הרציונליים שישראל לא יכולה להתעקש אל מול עולם שהתאחד נגדה, ואיננו יכולים להיות מבודדים ולחשוב שהעולם יבין, ושאר מנטרות שחוקות המנותקות מהבנת עומק פסיכו-פוליטית של עוצמות הכוחות הסטיכיים והמיתיים של האזור. 

ובכן, למי שלא שמע, נתניהו הציג תוכנית מדינית בנאום בר אילן. הוא אפילו הזכיר את השם המפורש "שתי מדינות לשני עמים", עניין שגרם לכמה כתבים מדיניים אורגזמה. אבל לאור ההתנהלות הכושלת של "התהליך המדיני" ב-16 השנים האחרונות, נתניהו הציב תנאים ברורים ובראשם הכרה פלשתינית במדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. כה פשוט ואלמנטרי, אבל עד כה לא היה נעים לנו לבקש זאת משכנינו המסכנים.

ובכן מה עושים? חוזרים לציונות הקלאסית ששאבה את האתוס שלה ממנהיג שיבת ציון השנייה, נחמיה: "באחת ידו עושה במלאכה, ואחת מַחְזֶקֶת השלח". או בלשוננו, בנייה והגנה, פיתוח וביטחון, יצירה ועמידה על המשמר , חרב ואֵת. התוכניות המדיניות שלנו ידועות לאויבינו. ירצו – ידברו, יסרבו – זבש"ם.  

 

* * *

ישראל נטע

הברכות של קו שמונה עשרה

הַבְּרָכוֹת שֶׁל קַו שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.

בַּסַּפְסָלִים הָאֲחוֹרִיִּים, אֵיזוֹ תִּיכוֹנִיסְטִית, לְבוּשָׁה מַדֵּי מִתְנַחֶלֶת קוֹרֵאת אֶת

נֶגֶד אַפְּיוֹן שֶׁל יוֹסֶפוּס וְיהוּדָה, לְצִדִּי, בֵּן שֵׁשׁ, בְּמִכְנָסַיִם קְצָרִים

הוּא קוֹרֵא בְּסִדּוּר רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֶׁלּוֹ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים.

בַּפִּנָּה לְמַּעֲלָה, בִּכְתָב יָד יַלְדוּתִי כָּתוּב יְהוּדָה א. חָזָק,

מִמֶּרְחָק שְׁנֵי סַפְסָלִים, אֲחוֹתוֹ מַשְׁגִּיחָה עָלָיו, יֵשׁ לָהּ

גַּבּוֹת עָבוֹת יְפֵהפִיוֹת, נִדְגָּשׁוֹת עַ"י חֻלְצַת תְּכֵלֶת, רְכוּסַת צַוָּאר,

כְּשֶׁהִיא מַבְחִינָה בִּי הִיא שׁוֹלֶפֶת תְּהִלִּים וּפוֹצַחַת בְּהִתְפַּלְלוּת, מִצַּד אֶחָד נִמְרֶצֶת

יוֹתֵר מִמִּלְמוּל הַשְּׂפָתַיִם הַסְּטָאנְדַרְטִי, מִצַּד שֵׁנִי הִיא מַבְלִיעָה פִּהוּק.   

צְעִירָה אֶתְיוֹפִּית מִצְטוֹפֶפֶת לְתוֹךְ גּוּפִיָּה, 

וְסַהַר דָּהוּי מְקֻעֲקָע לָהּ עַל הַמֵּצַח.

בְּמַעֲבָר לְיָדֵנוּ מִישֶׁהִי, עַצוּמַת עֵינַיִם, מִתְנַדְנֶדֶת קַלּוֹת לְקֶצֶב הָאַיְיפּוֹד.

יְשִׁישָׁה יֶקִית מוּלִי וּמוּל יְהוּדָה הֶחָבֵר הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי, תּוֹפֶסֶת אוֹתִי מֵצִיץ לוֹ לְסִדּוּר: הַנּוֹתֵן

בִּינָה לַשֶּׁכְוִי, וּמַחֲזִיר נְשָׁמוֹת בַּחֶמְלָה, וּשְׁתֵי פְרֵחוֹת עוֹלוֹת בְּצִלְצְלֵי תְּרוּעָה,

הַשָּׁוֶה הַהוּא, שֶׁשַּׂמְתִּי עָלָיו עַיִן וְהוּא אָמַר לִי

וַאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ וְהוּא אַשְׁכְּנַזִּי בִּכְלָל

וְאַרְבַּע נְעָרוֹת בְּחֻלְצוֹת חָצוּפוֹת בֶּטֶן, לַיָּפָה בֵּינֵיהֶן הָיָה נֶזֶם זָהָב בְּאַף,

וְלַפְרֵחוֹת יֵשׁ אַרְמוֹנוֹת צִפֹּרְנָיִם

הַאִם כָּל זֶה יָכֹל לְהִתְפּוֹצֵץ בָּאֲוִיר, הַאִם כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה יָכֹל לְהִתְפּוֹצֵץ בַּאֲוִיר

מִתְרַפְרֶף אֵיזֶה הִרְהוּר

יְהוּדָה מִתְפּוֹצֵץ בְּתוֹכוֹ מֵהַבֶּטֶן הַחֲשׂוּפָה, אוֹ מֵהַצִּפֹּרְנָיִם.

יְהוּדַ'לֶה, יוֹרְדִים בְּתַחֲנָה הַבָּאָה, הִיא אוֹמֶרֶת.

 

* * *

אברהם – פָּצִ'י – שפירא

יוחנן ויינהובן

המרת שם – או השתרשות בזהות חדשה

עם זכרו של מורנו – פרופ' ש"ה ברגמן

כאשר החילותי ללמוד באוניברסיטה העברית, בתש"ך 1960, היתה אחת הדמויות הבולטות ביותר, שלא ברצונה, בקרב מאות הסטודנטים שסובב בקומותיו של בניין מייזר רחב הידיים – זו של "יוחנן". כך קראנוהו. יוחנן היה כומר בנדיקטי ממנזר דורמיציון הנודע בהר ציון. הוא הופיע תמיד בגלימת נזירים בגוון בז'. יוחנן ויינהובן – זה היה שמו המלא – היה ממוצא הולנדי. לא גבה-קומה היה, אבל תמיר. פניו מאירות ולסנטרו חותם זקנקן בלונדי. הוא זכה לאישורים מיוחדים, מהמיסדר נוקשה ההליכות שלו, ללמוד באופן סדיר באוניברסיטה העברית. וכן – מה שנראה הרבה פחות סביר – לצאת פעם או פעמיים בשבוע מתחום המנזר בשעות הערב: מדי יום ג', על מנת להשתתף בחוג מצומצם לקריאת טקסטים חסידיים וקבליים בביתו של פרופ' שמואל הוגו ברגמן (ברח' רמב"ן 51) ובערב אחר בשבוע, להשתתפות בחוג שבועי, ואולי דו-שבועי, של ירושלמים יוצאי הולנד.

   האב יוחנן ויינהובן הזמין על דעתו של המארח, פרופ' ברגמן, את אהוד בן עזר להשתתף בחוג השבועי הנ"ל בביתו. המורה של אותו החוג היתה ד"ר רבקה ש"ץ-אופנהיימר, תלמידתו של גרשם שלום. בין משתתפיו הקבועים של החוג: חוקר המקרא פרופ' בנימין אופנהיימר, בעלה של רבקה ש"ץ, אברהם כרמל נעים ההליכות, שנשא בתפקיד בכיר באוניברסיטה העברית, ומאוחר יותר נודע כמתרגם מעולה של הספרות הגרמנית ללשוננו; הצייר יהודה בקון המופנם, שבעיקר עיניו דוברות; יהודה [?] הנגבי.

   אהוד בן עזר היה חבר בגרעין של הנוער העובד שהקים את קיבוץ עין גדי. הרביתי לבקר בעין גדי בשנות החמישים המאוחרות וכך הכרתי גם את אהוד, המכונה – אודי. אודי החל בלימודיו באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים תשי"ט, שנה אחת לפניי. משנפגשנו הוא היה כבר ממשתתפיו הקבועים של החוג הנ"ל. דרכו הגעתי אף אני אל קבוצת לימוד ייחודית זו.

   החוג השבועי בביתו של פרופ' ברגמן מילא לגבי תפקיד משמעותי שלא יישכח. זה היה המסד לקשר אישי ממשי עם ברגמן שנמשך ברציפות גם לאחר סיום תקופת לימודיי בירושלים, בשנים תש"ך-תשכ"א, ויום אחד בשבוע בשנת תשכ"ב. כמה וכמה פעמים הוזמנתי לפגישות עם ברגמן בביתו וקיימנו קשר מכתבים כמעט עד אחריתו ב-1975. וכבר סופר על כך במקום אחר.

רבקה ש"ץ-אופנהיימר – מורתו של החוג בביתו של ברגמן – סיפרה עליו בהקשרי דבריה על ברגמן בהתכנסות שנערכה לזכרו במוסד ואן-ליר במלאת שנה להסתלקותו, 22.6.1976. הדוברים האחרים באותה התכנסות היו גרשם שלום, נתן רוטנשטרייך, רוברט ולטש, ואנוכי הקטן. המנחה היה ירמיהו יובל. הדברים שהושמעו באותה התכנסות פורסמו בדפוס, בנספח מיוחד לרבעון הפילוסופי "עיון" – שמואל הוגו ברגמן, לזכרו, תשל"ו.

   אט אט נעשיתי בן שיח ליוחנן. בשנה השנייה להשתתפותי בחוג שנערך בבית ברגמן – שנת לימודיי השנייה באוניברסיטה העברית, הזמנתי אותו – בהזדמנות נאותה – לבקרני לסוף שבוע בביתי הקיבוצי, קבוצת יזרעאל. הוא נעתר ברצון, לאחר שקיבל בוודאי רשות לכך מראש המנזר שלו. תיאמתי גם ביקור משותף שלנו אצל דוד מלץ, הסופר איש עין חרוד, בעת ביקורו אצלי.

מיספר שבועות לאחר מכן הופתעתי, משהוזמנתי לביקור גומלין אצל יוחנן בדורמיציון. ביקור זה כלל גם הזמנה לארוחת צהריים משותפת של אנשי המנזר. אף טיפסתי עם יוחנן במעלה המדרגות הרבות של המגדל המרובע – שנעשה מעין סמל למנזר ידוע זה – לתא מגוריו.

מארוחת הצהריים בצוותא חדא עם הנזירים זכור לי רק שבעת הארוחה, מתחילתה ועד סופה, ניצב אחד הנזירים מול דוכן, וקרא ללא הפסקה מספר שלפניו. לאחר הארוחה שאלתי את יוחנן לפשר קריאה זו, והוא הסביר לי שהטקסט שהושמע באוזנינו חסר חשיבות – באותו יום היה זה, אם זיכרוני אינו מטעני – פרק בהיסטוריה של רוסיה במאה הי"ט. הקריאה נועדה, אם הבינותי נכון, לשם הסחת דעתם של הנזירים מהתרכזות יתר בארוחה, וכך לגבור במידה מסוימת, על הפקת הנאה גשמית מהאוכל. ואולי לא הבנתי פישרה של קריאה זו לאשורה.

במהלכו של החורף השני להשתתפותי בחוג השבועי בביתו של ברגמן, נוכחנו לדעת שיוחנן אינו עוד משתתף בחוגנו. איש לא ידע להסביר פשר העדרו, וברגמן מילא פיו מים.

קטעתי לצערי, את השתתפותי הקבועה בחוג, בתום שתי שנות לימודיי בירושלים. נאלצתי לדחוס את רוב רובם של לימודי הב"א בסד המלחיץ של אותן השנתיים. ומאחר שחרף כל מאמציי לא התאפשר לי לסיים את כל חובות הלימודים לתואר הראשון – מתכונת הלימודים חייבה תקופה של שלוש שנים – המשכתי להגיע בשנת תשכ"ב מקיבוצי ליום  שבועי אחד בירושלים, להשלמת ארבע שעות לימוד שבועיות. שבתי לעבודה בדיר הצאן ביזרעאל. תוך כדי שנת לימודיי הראשונה יסדתי את כתב העת "שדמות" במתכונת של רבעון. עתה המשכתי לכתף, כמעט לבדי, את כל ענייני עריכתו. וזאת בעיקר בשעות שלאחר יום העבודה בדיר.

באחת מפגישות החוג הנ"ל, בראשית תשכ"ב, שח לנו ברגמן בקולו הרך והאיטי, כשעיני הישיש שלו מנצנצות: "קיבלתי מכתב מחברנו יוחנן, ואני חפץ לקראו בפניכם."

היינו דרוכי-קשב, כשהוא קרא בפנינו איגרת אוויר שקיבל מיוחנן ויינהובן. הסתבר לנו, לאחר ההאזנה לאיגרת, שיוחנן ויתר על תואר הכמורה שלו ועזב את מנזרו. יתר על כן: הוא התגייר והרחיק נדוד אל מעבר לימים, ונרשם כסטודנט למדעי היהדות באוניברסיטת ברנדייס שבבוסטון.

לאחר שסיים ברגמן קריאת המכתב שקיבל מיוחנן, שררה דומיית הפתעה בחלל החדר. בסיומו של אותו ערב שאלתי את ברגמן אם אוכל לקבל לקריאה או להעתקה את מכתבו של יוחנן, שנתפש אצלי כלקוח מאחד הרומנים של הֶרְמַן הֶסֶה, אולי חשבתי על גיבורו דַמיאן, והוא, ברגמן, העניק לי את המכתב – שיובא להלן במלואו – על פי בקשתי.

 

 "ואלטהם

אוקטובר תשכ"ב

פרופסור ברגמן היקר!

הייתי מאד שמח כשקיבלתי גלויתך ולשמוע מהחוג שלנו וזכרתי שוב ביקורי הנעימים בביתך –  שלישי ובשבת.

אני חושב שעלי להסביר גם קצת יותר את מצבי הפרטי. כי עד עכשיו הנחתי שאתה יודע את השינוי הגדול בחיי מאז שעזבתי את הארץ. כשעזבתי את ישראל באוגוסט תש"ך עזבתי גם את הנזירות ואת הכומרות, ובכן כעת אני כבר לא ראוי לתואר של "אב". החלתי לחזור לחיים האזרחיים אחרי תהליך ארוך של פקפוק שהראה לי יותר ויותר שיש כאילו תהום בין מחשבותיי אמונתי בנפש ואפילו התנהגותי ובין כל מה שהכנסייה דורשת ממני ובצדק – מצפה ממני בתור נזיר וכומר.

סבלתי בשנים שהייתי במנזר תמיד מחוסר כנות ויושר מצפוני ותקופתי בארץ – במיוחד בשנים האחרונות בירושלים, היו לי כשחרור ממש ובקשתי סוף סוף באופן רשמי לצאת מן הכמרות. אני צריך להודות שעזבתי את הר ציון ואת חבריי בכנסייה בלי מרירות, בתודה אמיתי לכל הטוב, העושר והחינוך שקיבלתי בכנסייה ובמנזר. אך – אנשים אנחנו – היו גם הרבה אי הבנות וישנן עדיין.

השנה שעברה בארה"ב היתה אחת מן הקשות ביותר. למצוא יחס חדש כלפי העולם, האנשים וכלפי עצמי והעתיד, מצב כלכלי מאוד קשה – עבודה – חוסר עבודה – לימודים... אלא השמחה הנפשית – חסד אלוהים – עזרה לי דרך "הימים הנוראים". סיימתי את המ"א ביוני, עבדתי במשך הקיץ בתור מטבח – אירוניה של החיים! – והשנה התחלתי ללמוד לקראת הדוקטורט. השנה אני גר בקרית האוניברסיטה ומקבל שכר לימוד ודירה חופשית בעד תפקידי כמו יועץ סטודנטים. חוץ מזה אני מלמד עברית כמה שעות בברנדייס וימי כאן מלאים מלאים. אני מתגעגע לישראל – לירושלים במיוחד. ארה"ב אינה ארץ בחירתי. הזמן יתברר לי אם אי פעם אוכל לחזור ארצה.

פרופסור יקר, חשבתי שאני חייב לך מכתב זה. כי לכל יחס אמיתי ושיחה אמיתי צריך שאנו רואים אחד את השני בפנים של נפשנו – בלי "קליפות הרע"! –

דרך אגב – בעבודתי לתואר אני מתרכז במיסטיקה יהודית, קבלה – תחת הדרכתו של ד"ר אלטמן.

                                                                בטוב ברכותי וזכר נעים

                                                                שלך

                                                                                     יוחנן ויינהובן

 

   בשנים תשל"ז-תשל"ח שימשתי כ"פרופסור אורח" בבית המדרש לרבנים באמריקה. The Jewish Theological Seminary על פי הזמנת פרופ' גרשון דוד כהן, שכיהן כנגיד מוסד יוקרתי זה. בה בעת שימשתי שליח מטעם הסוכנות היהודית ואיחוד הקבוצות והקיבוצים לזרם הקונסרבטיבי ביהדות אמריקה. בית המדרש לרבנים הנ"ל הינו הציר המרכזי בתנועה הקונסרבטיבית. באותה עת השתתפתי פעמיים בכנסים השנתיים של Association for Jewish Studies  – האיגוד למדעי היהדות, באוניברסיטאות הצפון-אמריקאיות. לכנסיו השנתיים, שבהם מושמעות עשרות רבות של הרצאות בכל תחומי חכמת ישראל, באו מדי שנה גם ישראלים לא מעטים. כנסים אלה נערכו מדי שנה בשלהי דצמבר, במלון Copley Plaza  ההדור בסגנון שנות הארבעים והחמישים, שבמרכז בוסטון. בכנס האיגוד הזה, ב-1987, פגשתי את יוחנן מיודעי הוותיק.

    הוא שימש אז כפרופסור למקרא ולמחקר השוואתי של יהדות ונצרות ב-Smith College  שבאיזור בוסטון, אם איני טועה. לא הייתי מכירו אם לא היו מראים לי אותו. ניגשתי אליו. עמד מולי אדם שהיה שונה לחלוטין מהדמות שזכרתי. כמו נמוך יותר, קצת גוץ, חתימת הזקן הבלונדיני והפנים הפתוחות-חייכניות נעלמו. שערו האפיר. הוא לא זכר אותי, אף לא את שמי. גם לאחר שהזכרתי את החוג השבועי הוותיק בביתו של ברגמן, וגם את ביקורו אצלי בעמק יזרעאל. הוא אף לא זכר שכתב מכתב לברגמן. אותו מכתב שהוצג לעיל. מורו המובהק של יוחנן ויינהובן באוניברסיטת ברנדייס היה פרופ' אלכסנדר אלטמן, דמות מרכזית במדעי היהדות אז בארצות הברית. הכרתיו והתיידדתי איתו שנים ספורות לאחר מכן. אלטמן היה מורם המובהק של אישים מרכזיים במדעי היהדות באמריקה, בכללם ארתור גרין, שבהדרכתו כתב את עבודת הדוקטור שלו על ר' נחמן מברסלב. מיכאל, בזי, פישביין, פול מנדס פלור ועוד אחרים.

בסוף דצמבר 1981 ובראשית ינואר 1982 שהיתי כשבועיים בארצות הברית, אך זהו סיפור נפרד. צירה של אותה נסיעה מיוחדת היה בפגישות הארוכות עם פרופ' אלטמן שב Newton Centre  – פרבר יוקרתי של בוסטון. היצגתי אז בפני אלטמן את גילויי המרכזיים בעבודת הדוקטור שלי, על מגמות העיצוב של הגותו של מרטין בובר. הוא התרשם מאד וביטא זאת גם במכתב רשמי שכתב לפרופ' אוריאל טל, מדריך הדיסרטציה שלי, ולאחר מכן בחוות דעת שלו לאחד משופטי דיסרטציה זו. בבואי אז לביתו של אלטמן הבאתי לו העתק ממכתבו תלמידו יוחנן ויינהובן לברגמן, מ"אוקטובר תש"ך"... על מנת שיעביר אותו לכותב המכתב.

כאשר פגשתי את יוחנן ויינהובן ב-1987 הוא היה נשוי ואב לשני ילדים מאומצים. האחד שחור והשני פיליפיני. לא שמעתי ממנו מאז הועבר לידיו המכתב שלעיל. כמה שנים לאחר מכן שמעתי שהוא נפטר, בגיל צעיר יחסית.

פרטים נוספים על נפתולי הביוגרפיה של יוחנן ויינהובן מובאים מפיו, בכתבה שהקדיש לו יורם קניוק, "מעריב", "סופשבוע", 29.7.1983.

 

אהוד: את יוחנן ואן-הובן המרשים מאוד ודובר העברית היכרתי בשיעורים של פרופ' גרשם שלום בשנים 1959-1960 לערך, שיעורים שאליהם היה בא גם פרופ' הוגו ברגמן בנעלי-בית חמות של "המגפר" ויושב בשורה הראשונה כדי להיטיב שמוע.

מאוחר יותר השתתפנו יחד בסמינריון של פרופ' גרשם שלום, והיינו קבוצה מיוחדת במינה שכללה בין השאר את ש. שפרה, מיכל גרי, מתי מגד, יוסף דן, יוסף בן-שלמה, שלמה צוקר, אברהם נוריאל, משה-חיים ויילר, הנזיר יוחנן ואן-הובן, דבורה דימאנט, אריה טוויג, ד"ר פּוֹזֵן, חנה קודש, יוסף בר-יוסף ואיתמר גרינוולד. אני זוכר את דברי אחד המורים בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה, אפריים גוטליב, שאמר לנו כי בסופו של דבר אין שום סוד בתורת הסוד. כל סוד עתיד למצוא את פירושו, אמנם, לעיתים, רק אחרי מלאכת פירוש ופיענוח ארוכה ומייגעת. בעיקרון הדבר דומה לפתרון תשבצים או לפשר הסמלים בחלום לפי הפסיכואנליזה. "הסודות האמיתיים," אמר גוטליב, "מצויים בפילוסופיה, כי שם אנחנו מגיעים אל גבול ההכרה והידיעה של האדם, וכל אשר מעבר להם הוא הנעלם הגדול."

דברים אלה העתקתי מתוך היומן שלי.

 

יש לי בארכיוני גיליון של "דבר השבוע" מראשית שנות ה-60 ובו צילום של משתתפי סמינר של שלום, (לא זה האחרון שלהלן), ובו גם מופיע לצידו של שלום – יוחנן ואן-הובן, ואני יושב ליד יוחנן. לצערי לא הצלחתי לאתר את התמונה ולהביאה כאן [אם למישהו יש גיליונות מאותן שנים ויכול לאתר את התמונה ולשלוח לי, אשמח ואודה לו מאוד]. לכן הבאתי כאן רק רשימת המשתתפים בסמינריון האחרון של גרשם שלום, כאשר יוחנן ואן-הובן כבר לא השתתף בו, ואילו שמי נכתב "בן-אזר".

 

 

מתוך: "גרשם שלום (תרנ"ח-תשמ"ב)", תערוכת זיכרון, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים, תשמ"ח, 1988

 

 

* * *

עזרה דחופה לַמכוּר המאושר

מר בן עזר היקר,

כאשר נפלתי, נפלתי, ובתור מכור לסיפוריך שקשה לו מאוד להיגמל, אני חושב שלא ייגרם לי נזק נוסף אם אקרא גם את "אנשי סדום" שנכתב על ידך. אודה לך באם תשלח לי אותו באימייל.

תודה רבה,

י"א

המכור המאושר

 

 

* * *

לצביקה דבש בן השבעים

ברכות מקרב לב מכל חבריך וידידיך

ומהחקלאות הישראלית

ומייצוא התוצרת החקלאית הישראלית

שבהם השקעת את מרבית שנותיך

שתהיה בריא ושיהיו בריאים גם כל בני ביתך

וצאצאיך

אמן!

 

 

* * *

ישראל הר: צילומי הספר "אשרי המחכה"

תודה לכם מקרב לבו של יִשְׂרָאֵל הַר

יש שכר לפועלכם

ותודה מיוחדת לך עדינה בר-אל

הערב חזרתי מירושלים ובידי צילומי הספר "אשרי המחכה" ויש גם שני עוקצין לסיפור, האחד – הדלקתי נר על ציון קברו של המחבר: הרב ר' אברהם שלמה ברום הזקן מירושלים שהיה חברותא של סבי מאוסטרונלקע

והעוקץ השני: אהוד ועדינה, שבאותו יום שביקשתי את עזרתכם קיבלתי הזמנה להשתתף בכנס לזיכרו של הפרופסור דֹב סדן, וגיליתי במרצים את שמך עדינה בר-אל וגם את שמו של חברי מנהל בית הספרים הלאומי רפי וייזר, שרק יומיים לפני כן ביקשתי ממנו למצוא ספר באידיש של משורר אחר מאוסטרולנקע שניספה בשואה – ישראל שטערן שמו

שוב תודה רבה לכם אהוד בן עזר ועדינה בר-אל תזכו למצוות ולזכות את הקוראים באמונה ובאהבת המשורר ואשתדל לבוא לכנס שיתקיים בחודש דצמבר בירושלים, כל טוב לכם ולכל אשר יקר לכם

 יִשְׂרָאֵל הַר

 

* * *

הבעת תודה להרצאה על גוטמן

ברצוני להודות לך על דבריך המעניינים [בהרצאה על נחום גוטמן] שהשמעת היום [12.11.09] בכנס סומליון [במכללת אחווה]. נהניתי מן הדברים ונהניתי מהסרטים שבחרת להביא. יישר כוח!

מ"א

 

* * *

חיים איזק ולא אייזיק רמבה

אהוד שלום,

אנא תקן טעותו של שמאי גולן [גיליון 491] – את "תוף הפח" של גינתר גראס לא תירגם לעברית אייזיק רמבה כמו שנדפס אצלך – אלא – חיים איזק!

אלישע

 

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

 

 

 

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

 

 

* * *

 ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אין כל רע בכך שמרצים באוניברסיטאות יביעו את השקפותיהם הפוליטיות גם בחדרי הלימוד, ואפילו בבוטות אך רצוי בהומור – זוהי תמצית החופש האקדמי וחופש הדיבור במדינה דמוקראטית. הסכנה היא שהם יעוותו את חומר הלימוד על-פי השקפותיהם [ובעקבות הרלטיביזם המוסרי שנובע מהמצאת הנרטיבים והפרשנות החתרנית לטקסט], וכמו-כן הסכנה היא שיכפו את השקפת עולמם על הסטודנטים שלהם ולא יִצרו אווירה של דיון חופשי ושל פלורליזם אמיתי – שבו כל דיעה וכל עבודה בכתב הן לגיטימיות וזוכות לכבוד ולתנאים שווים של התייחסות ושל הערכה וקידום, ולעולם אינן נשפטות על פי הדיעות של הכותבים ו/או קרבתן לדיעות של המרצים.

חופש הוויכוח הוא נשמת האוניברסיטה, אך לא רודנות של דיעות מוטות מראש. יש כמובן להשתדל שלא להתבטא בגזענות, בהטפה לחיסול המדינה, וכדומה, אך לשם כך יש סעיפים בחוק נגד הסתה ואין צורך בהגבלות נוספות. אנחנו מאמינים, למשל, שאין עוד אוניברסיטה במזרח התיכון שבה סטודנטים ערבים, למשל, יכולים להתבטא ולהפגין בחופשיות נגד מדינתם – כמו בישראל.

* המשורר והסופר פנחס שדה היה מכנה בבוז תהומי את העיתונים בשם "עכברושים". "יצאתי וקניתי לי 'עכברוש' אחד," נהג לומר, אם כי לרוב טען שאינו קורא בהם כלל.

אבל כמה הוא אהב שיכתבו עליו ורק עליו ויתנו רק מדבריו ב"עכברושים" – ומה הוא לא עשה לשם כך!

* בהיותנו בתנועת הנוער ניסה המדריך להסביר לנו על רגל אחת את תורת היחסות: אם אתה תוקע את הלשון שלך בתחת שלי – לכל אחד מאיתנו יש לשון בתחת, רק שיחסית המצב שלי טוב מהמצב שלך!

* שפר מזלו של נתניהו. מלחמת לבנון השנייה, הפצצת הכור האטומי בסוריה ומבצע "עופרת יצוקה" התרחשו בתקופת קודמו המוכשר ממנו (אשר מהדחתו נהנה) – אהוד אולמרט, ובזכות אולמרט ואהוד ברק נמשכת בינתיים הקדנציה של נתניהו בשקט יחסי. ואולם, אם לא יתמוטט המישטר באיראן מסיבות פנימיות, ותבוא השעה לפעול נגד האתרים הגרעיניים שלה – ספק אם נתניהו יהיה המנהיג המתאים לקבלת אחריות ולעמידה בלחץ, כך שאנחנו לא יודעים אפילו כמה עלינו להתגעגע לאולמרט, וגם בנושא היחסים והתיאום עם האמריקאים.

* צודקים החרדים המתקיפים ורוגמים באבנים את מפעל אינטל בירושלים וסופם שיגרמו לעזיבתו את העיר ולאובדן מקומות עבודה רבים לא רק בשבת אלא בכל ימות השבוע. ירושלים לא נוצרה לעבודת כפיים אלא לשנור ולפרזיטיות של חְנְיוֹקִים עניים-מרצון ובטלנים כפי שהיה כבר משנת 1878 – כאשר פתח תקווה שחרתה על סמלה "בזיעת אפך תאכל לחם" נוסדה על אפם ועל חמתם של ראשי ה"כוללים" של ירושלים, אבירי משטר "החלוקה".

 

* * *

י"ז: בערבית אומרים ש"טומאה מסלקת טומאה"

שלום רב לך אהוד,

הפעם אני לא מתבדח וכל שאני כותב כאן הוא רצינות גמורה. איני מבין מה שרבים אומרים חזור ואמור "המורשת של רבין". מהי בדיוק המורשת של רבין? שהוא שימש דוגמא לאיש ישר נבון והגון, ג'נטלמן ואיש צבא, שבאמת הקריב את עצמו למולדת בה אנו חיים.

זה כן. אבל האם בזה מדובר?

אני רואה את זה אחרת: לקראת סוף חייו התבטא רבין באכזבה רבה באשר לאנשים הפלשטינאים איתם ניהל משא ומתן לאמור, "עכשיו אני מבין שאצלם מילה זו לא מילה והבטחה זו לא הבטחה..."

חבל מאד שהבין את זה רק לבסוף. והלא אני ורבים כמותי, ובעיקר אלה מארץ מוצאי, יודעים זאת  מזה יותר מאלפיים שנה... איש מאיתנו לא האמין ולוּ למילה אחת מכל מה שנאמר בהסכם קמפ דייויד, ואיש מאיתנו לא חשב ברצינות שיתקיים מזה משהו, ולא מפני שאנו גאונים אלא שאנו כן יודעים עם מי יש לנו עסק. המציאות המרה הוכיחה את זה.

וחבל מאוד שמי שהלך לנהל איתם משא ומתן והופיע על מדשאות הבית הלבן היה דיפלומט ג'נטלמן כמו רבין.

מי שבאמת היה צריך לעשות את זה (ועדיין זה תקף) זה איש כמו ההוא שבַּרחובות יצאו לטובתו הפגנות להגיד שהוא זכאי והוא זכאי והוא זכאי.

בערבית אומרים ש"טומאה מסלקת טומאה". האישיות ההיא, היא שהתאימה לנהל משא ומתן עם איש כמו ערפאת. זה יסובב אותו בכחש והשני יראה לו אלף פרצופי מירמה...

וחבל שלא התנהלו הדברים כך ועדיין לא תפסו קברניטי המדינה שמי שלא חי איתם שנים ואכל ושתה עימם וסחר איתם וסבל מהם וידע והכיר את המנטאליות  שלהם ואת נפשם – אינו יכול להעלות על דעתו את דרכי מחשבתם הנפתלות. זה לא מספיק להתארח אצלם בכפרים ולשתות קפה עם הל...

ואל תגידו לי שגם היו לנו יועצים. נכון, היו כאלה המתקראים ערביסטים, כלומר נולדו בארצות הצפון, למדו באוניברסיטה שם ישבו בספרייה וקראו סיפור וחצי על ג'וחה ונהיו לנו מומחים.

אבל מיהו שיוותר על מעמד חליפה מחוייטת, כותרות בעיתונים ולינה במלונות פאר כנציג המדינה?

בברכה,

י"ז

 

* * *

יוסי אחימאיר

"טרונדהיים" בתל-אביב

בסוף השבוע נשמנו לרווחה. אחרי כמה ימים של מתח בלתי-נסבל, של לילות ללא שינה, נתבשרנו כי אוניברסיטת טרונדהיים בנורווגיה החליטה לא להטיל חרם על המוסדות האקדמיים של ישראל. מה היינו עושים אילו ההחלטה היתה הפוכה? איך היינו יכולים להתקדם, לחקור, לפתח, בידיעה שמוסד אקדמי בארץ הפיורדים מחרים את מכון וייצמן, האוניברסיטה העברית והטכניון?

אותם 34 מרצים באוניברסיטה הנ"ל נימקו את צעדם בכך, שהאקדמיה הישראלית "שותפה למדיניות הדיכוי" נגד הפלסטינים. שלא ביודעין, הם בעצם חלקו מחמאה לאקדמיה שלנו. הם התעלמו מכך שקבוצה נכבדה של מרצים, פרופסורים באוניברסיטות בישראל דווקא שותפה לדעתם של המחרימים הנורווגים. יש מרצים ישראליים, שקוראים להחרים את המוסדות שמהם הם מקבלים את משכורתם, ומשחירים בעולם את פניה של ישראל.

לא חסרים אנטישמים בעולם, ובעולם האקדמי במיוחד, ואלה ימצאו להם – מין תופעה חולנית שכזו – בעלי ברית בתוככי ישראל עצמה.

אותם מרצים הם עדיין חריגים בתוכנו, אבל ייאמר לחובתה של האקדמיה הישראלית בכללותה כי לא קמה להגן על עצמה מפני אלה בעולם הקוראים להחרימה ולהוקיעה. לא שמענו קולות של מחאה, ויותר ממחאה, כנגד קריאת החרם הזדונית, שיצאה בזו הפעם מטרונדהיים נעדרת-הדאגות. לא ראינו ולו רקטור אחד או נגיד אחד של אוניברסיטה או מכללה בישראל, שישיב מלחמה אקדמית שערה אל מול קריאות החרם נגדנו, העולות מפעם לפעם בקמפוסים שונים.

הדבר אולי עולה בקנה אחד עם הפירסום ב"הארץ" ביום שישי [13.11] בדבר תופעה של סתימת פיות באוניברסיטת תל-אביב לסטודנטים החשודים ר"ל בנטיות ימניות. מרצים אינם מסתירים את דעותיהם התבוסתניות-שמאלניות, ויוצרים אווירה שמי מבין הסטודנטים המעז להתווכח, למחות, להשמיע קול שפוי – קידומו וציוניו עלולים להיפגע. "להיות ימני משמעו להיות לא נאור," זו האווירה, זו העלילה, שהשתלטה באולמות האוניברסיטה, כעדותם של כמה סטודנטים.

גם אוניברסיטות אחרות אינן נקיות מטרור שמאלני. האקדמיה שלנו מייצרת דור של בוגרים-פרופסורים, המוציאים את דיבת המדינה החוצה.

המצב באוניברסיטאות עומד בסתירה למצב הפוליטי במדינה. סקר שפורסם בכותרת הראשית של אותו גיליון של "הארץ" מלמד על עלייה משמעותית של גוש הימין לעומת הירידה בתמיכת גוש השמאל (הכולל כמובן את "קדימה"). 72 מנדטים היה מקבל הימין לעומת 48 בלבד לשמאל – אילו נערכו הבחירות עתה.

בתוך גוש השמאל המצטמק, "קדימה" שומרת על כוחה. הכיצד? קולות המפלגה הנעלמת "העבודה" עברו ל"קדימה", ואילו מצביעי הליכוד, שהצביעו בעבר למפלגה זו והעניקו לה את כוחה, חוזרים הביתה לליכוד ומחזקים אותו לכדי 33 מנדטים.

ועוד תופעה ראוייה לציון, שמדווח עליה "ידיעות אחרונות" ביום שישי [13.11]:  המוטיבציה הקרבית שחלה בני הנוער, המתגייסים לצה"ל, שוברת שיאים. 73 אחוז מבעלי הפרופיל הרפואי במחזור נובמבר ביקשו ללכת לשירות קרבי, כדי "לתרום למדינה", כדברי כמה מהם שרואיינו בכתבה. על מדשאות אוניברסיטת תל-אביב ובאולמותיה – הזעזוע בוודאי גדול.

מה כל זה מלמד? בעוד שהציבור בישראל נעשה והולך לאומי יותר ויותר, ואם תרצו – ימני, האליטות השמאלניות לא נואשו, מתבצרות במגדלי השן האקדמאיים ומנסות להכתיב משם את דעותיהן הנפסדות והמופסדות. השמאל מתבצר יותר ויותר בקמפוסים, בתקשורת, במוסדות התרבות הישראלית, ומנסה להשליט טרור רוחני על מי שאינו מקבל דעותיו. השמאל האקדמי מנתק עצמו יותר ויותר מכלל הציבור ומרצון העם.

הנה סיבה טובה לממשלת ישראל, לשר החינוך, לתת יותר ויותר את הדעת לרודנות המחשבתית שמנסים להשליט כמה פרופסורים ומרצים באמתלה של חופש אקדמי, הן על הסטודנטים שלהם והן על קובעי דעת הקהל.

באוניברסיטת טרונדהיים הרחוקה מנעו ברגע האחרון את החרם המביש על ישראל. הגיע הזמן לעצור את הפגיעה בסטודנטים שאינם הולכים בתלם השמאלני באוניברסיטת תל-אביב. הגיע הזמן להעמיד על מקומם אותם מרצים, המנצלים את הקתדרה להטפה אידיאולוגית ולא-אקדמית נגד האמת והצדק של מדינת ישראל.

 

 

* * *

Medicalizing Mass Murder

By Charles Krauthammer

Washington Post November 13, 2009

 

WASHINGTON -- What a surprise -- that someone who shouts "Allahu Akbar" (the "God is great" jihadist battle cry) as he is shooting up a room of American soldiers might have Islamist motives. It certainly was a surprise to the mainstream media, which spent the weekend after the Fort Hood massacre downplaying Nidal Hasan's religious beliefs.

"I cringe that he's a Muslim. ... I think he's probably just a nut case," said Newsweek's Evan Thomas. Some were more adamant. Time's Joe Klein decried "odious attempts by Jewish extremists ... to argue that the massacre perpetrated by Nidal Hasan was somehow a direct consequence of his Islamic beliefs." While none could match Klein's peculiar cherchez-le-juif motif, the popular story line was of an Army psychiatrist driven over the edge by terrible stories he had heard from soldiers returning from Iraq and Afghanistan.

They suffered. He listened. He snapped.

Really? What about the doctors and nurses, the counselors and physical therapists at Walter Reed Army Medical Center who every day hear and live with the pain and the suffering of returning soldiers? How many of them then picked up a gun and shot 51 innocents?

And what about civilian psychiatrists -- not the Upper West Side therapist treating Woody Allen neurotics, but the thousands of doctors working with hospitalized psychotics -- who every day hear not just tales but cries of the most excruciating anguish, of the most unimaginable torment? How many of those doctors commit mass murder?

It's been decades since I practiced psychiatry. Perhaps I missed the epidemic.

But, of course, if the shooter is named Nidal Hasan, whom National Public Radio reported had been trying to proselytize doctors and patients, then something must be found. Presto! Secondary post-traumatic stress disorder, a handy invention to allow one to ignore the obvious.

And the perfect moral finesse. Medicalizing mass murder not only exonerates. It turns the murderer into a victim, indeed a sympathetic one. After all, secondary PTSD, for those who believe in it (you won't find it in DSM-IV-TR, psychiatry's Diagnostic and Statistical Manual), is known as "compassion fatigue." The poor man -- pushed over the edge by an excess of sensitivity.

Have we totally lost our moral bearings? Nidal Hasan (allegedly) cold-bloodedly killed 13 innocent people. In such cases, political correctness is not just an abomination. It's a danger, clear and present.

Consider the Army's treatment of Hasan's previous behavior. NPR's Daniel Zwerdling interviewed a Hasan colleague at Walter Reed about a hair-raising Grand Rounds that Hasan had apparently given. Grand Rounds are the most serious academic event at a teaching hospital -- attending physicians, residents and students gather for a lecture on an instructive case history or therapeutic finding.

I've been to dozens of these. In fact, I gave one myself on post-traumatic retrograde amnesia -- as you can see, these lectures are fairly technical. Not Hasan's. His was an hour-long disquisition on what he called the Koranic view of military service, jihad and war. It included an allegedly authoritative elaboration of the punishments visited upon nonbelievers -- consignment to hell, decapitation, having hot oil poured down your throat. This "really freaked a lot of doctors out," reported NPR.

Nor was this the only incident. "The psychiatrist," reported Zwerdling, "said that he was the kind of guy who the staff actually stood around in the hallway saying: Do you think he's a terrorist, or is he just weird?"

Was anything done about this potential danger? Of course not. Who wants to be accused of Islamophobia and prejudice against a colleague's religion?

One must not speak of such things. Not even now. Not even after we know that Hasan was in communication with a notorious Yemen-based jihad propagandist. As late as Tuesday, The New York Times was running a story on how returning soldiers at Fort Hood had a high level of violence.

What does such violence have to do with Hasan? He was not a returning soldier. And the soldiers who returned home and shot their wives or fellow soldiers didn't cry "Allahu Akbar" as they squeezed the trigger.

The delicacy about the religion in question -- condescending, politically correct and deadly -- is nothing new. A week after the first (1993) World Trade Center attack, the same New York Times ran the following front-page headline about the arrest of one Mohammed Salameh: "Jersey City Man Is Charged in Bombing of Trade Center."

Ah yes, those Jersey men -- so resentful of New York, so prone to violence.

 

* * *

An Officer's Outrage Over Fort Hood

By Major Shawn Keller

 November 12, 2009

 

As an officer in the United States Army, I'm angry for so many reasons over what happened at Ft. Hood. I'm angry that twelve of my fellow soldiers and a contractor were murdered. I'm angry that over thirty people have suffered life altering injuries from which they will never fully recover. I'm angry that the lives of so many families have been forever ruined. I'm angry that this happened on an Army post on American soil where soldiers should be safe. And I'm angry that the murderer was a terrorist who masqueraded as an Army officer for half a dozen years.

But as angry as I am at what happened, I'm even angrier that it was allowed to happen. Apparently, there was no shortage of warning signs that Hasan identified more with Islamic Jihadists than he did with the US Army. From speeches, writings, conversations, affiliations and postings on Jihadist websites, there were more than enough dots to connect that should have exposed Hasan as someone inclined to attack innocent people in the furtherance of a political, religious and ideological agenda. There were more than enough red flags raised that, at a minimum, should have gotten Hasan kicked out of the Army. But just like September 11, those agencies and individuals charged with keeping America and Americans safe failed to connect the dots that would have saved lives. Jihadist rhetoric espoused by Hasan was categorically dismissed out of submissiveness to the concepts of tolerance and diversity. The Army as an institution has been neutered by decades of political correctness and the leaders in Hasan's chain-of-command failed to act accordingly out of fear of being labeled anti-Muslim and receiving a negative evaluation report. The counter-terrorism agencies knew Hasan was communicating with Al-Qaeda and dismissed it as academic research instead of delving deeper into the probability that a terrorist had infiltrated the ranks.

Even four hours after Hasan stood on a desk yelling Allahu Akbar! and opened fire, the FBI stated that they were not investigating the attack as an act of terrorism even as there were still reports of other gunmen on the loose. Meanwhile, the Army continues to dismiss it as a "tragedy" and an "isolated incident by a lone gunman" while the media has invented the psychological condition of post-traumatic stress disorder by proxy. There is more concern for promoting the appropriate information operation campaign and maintaining the illusion of safety than there is for actually exposing the weaknesses and faults in the system that allowed this to happen. We're even being told that damage to the Army's efforts at diversity would be a greater tragedy than the murder of the twelve soldiers -- how ironic the week of Veterans' Day.

This has nothing to do with being anti-Islamic. After numerous tours to Iraq and working with countless cultural advisors on Ft. Bragg, I know dozens of Muslims who I respect and admire greatly. This has everything to do with force protection and security being trumped by the concepts of political correctness and diversity. This has everything to do with a hypocritical system and culture that breeds timidity and dismissiveness in the interest of career advancement. If I preached a white-supremacist ideology or described Timothy McVeigh as a hero to the cause of freedom and liberty, how long do you think I would still be in the military drawing a salary, receiving educational benefits and getting promoted like Hasan did?

Hasan's radical ideology grew to the point that he committed mass murder because too many leaders were too afraid to lead out of fear of harming their career or the image of the Army. If those leaders don't have the intestinal fortitude, moral conviction or personal courage to stand up, speak up and protect soldiers, then retire, resign or get out of the way and let somebody else do it for you.

Shawn Keller is a Major in the United States Army

 

* * *

אהוד,

ידידי ד"ר דן שפטן, אחד הדוברים הפוליטיים הרהוטים והישרים שיש לנו, שלח לי מאמר מעניין וחשוב שפורסם ב-Washington Post בעקבות הרצח ההמוני הנפשע שהתרחש לאחרונה בבסיס אמריקאי (עוד אחת מפעולות הטרור הבלתי נגמרות של מוסלמים קיצונים ברחבי העולם). אני שולח לך את המאמר הזה ולצידו את מכתב התגובה שלי (שהוא בעצם מאמר) שנשלח לד"ר שפטן. אשמח אם תפרסם את שניהם ברצף.

שלך בידידות,

עוז אלמוג

 

* * *

עוז אלמוג

על שקיעת האקדמיה האמריקאית בים המחמאות

הי דן,

מאמר חזק וחריג מאד בנוף האמריקאי. אין כמעט יום שאני לא מהרהר בנושא הזה, שכן מול עיניהם המשתאות של אנשים רציונאליים (אני כבר לא מדבר על משכילים וליברלים, כי המושגים האלה איבדו משמעות) מתרחש תהליך אורווליסטי מדהים, וכמובן מטריד ביותר. יש לכך סיבות רבות. אחת מהן זיהיתי כבר לפני שנים, כאשר פרסמתי את מאמרי "The Democratic Conviction" . כאשר הדמוקרטיה הופכת משיטת ממשל לדת, היא מצמיחה גם "פנאטים דמוקרטיים" שבאופן פרדוכסלי פועלים כנגד דתם שלהם.

בארה"ב, בירת העולם הדמוקרטי, התרחש תהליך מעניין מבחינה סוציולוגית. האנגלוסקסים (שמוצאם משבטים גרמנים) הצליחו "לביית" את עצמם בצורה כל כך מוצלחת, עד שכמו שקורה אצל כלבים, הביות מצמיח "מחלות תורשתיות". ריסון הרגשות הפך לערך יסוד בתרבות האמריקאית, במטרה ליעל את השיטה הדמוקרטית-קפיטליסטית. הרעיון הוא שאיפוק מונע אלימות ומגדיל את מרחב הסובלנות. אבל ככל הנראה הגיע הרגע שבו התהליך הזה פועל כנגד השיטה והופך להרסני. התוצאה:

1. הפיכתה של הפסיכולוגיה – בעיקר כינוסי הוידוי והרחמים – לטקסי גירוש שדים והתפרקות רגשית מביכים (בקליניקות, בכנסיות ובטלוויזיה).

2. התפתחות מערכת תעסוקתית רוויית מסכות, שיוצרת חוסר אמון בסיסי, מתחים וחרדות (הבוס שלי מחייך אלי ב"היי וביי", אבל מחר יפטר אותי).

3. הפיכת נותני השירותים לאוסף עבדים-רובוטים חסרי גמישות ונטולי חשיבה, שמדקלמים טקסטים (נסה לקנות סלולארי באמצעות הטלפון בארה"ב ותבין למה אני מתכוון).

4. הפיכתה של שפת "התקינות הפוליטית" למקרתיזם דמוקרטי שסותם פיות והופך את האוניברסיטאות למנזרים חשוכים, המגדלים ציידי מכשפות ומפיצים שקרים.

5. יצירת מיליוני אנשים לא מאושרים ולא שמחים – פשוט משום שאינם מסוגלים להתבטא בספונטאניות. האמריקאים סובלים מעצירות רגשית כרונית, שמתפרצת מדי פעם, כמו מחלת הטורט, וגובה מחירים אישיים וחברתיים. היחידים שמצליחים לשמור על השפיות האנושית הם השחורים והלטינים – שמתקשים "לסרס" את עצמם. אלה שאינם מצליחים בכך (והם רבים מאוד) מוצאים עצמם פעמים רבות זרוקים ברחוב או כלואים בבתי הכלא.

אמריקה שוקעת. אין לי ספק בכך. אני מלמד עכשיו ב-NYU (במסגרת שבתון). בשבוע שעבר חוויתי הדגמה מרתקת לדברים שציינתי לעיל. סטודנטית הציגה רפראט בסמינר המוסמכים שלי (כידוע, הליך סטנדרטי בתארים מתקדמים, המהווה הכנה לעבודה הסופית). הרפראט היה לכל היותר ברמה של בית ספר יסודי ולמעשה לא ענה על שום קריטריון אקדמי מינימאלי (בעצם זה היה מופע של טיפשות, חוסר בגרות וחפיפניקיות). כדרכי, הייתי ישיר ואמרתי לה ולכל יתר הסטודנטים בכיתה, שיש שתי דרכים להגיב על הדברים: הדרך האמריקאית או הדרך הישראלית (הדוגרית). "לו הייתי אמריקאי הייתי בוודאי מאד מחמיא לך ובעצם מורח אותך. אבל אני ישראלי בנפשי וגם מדען ומורה עם אתיקה מקצועית. לכן אגיד לך בפשטות וביושר: זה לא היה טוב." (שים לב, שלא השתמשתי במושג "רע"). אחר כך הסברתי בפירוט מה היה פגום ומה צריך לשנות.

השתרר הלם בכיתה. התלמידה פרצה בבכי ועזבה את השיעור. כל היתר היו נסערים מאוד. למען האמת הסערה לא היתה בשל דאגתם למסכנה, אלא משום שפתאום תקפה אותם חרדה באשר לתגובה העתידית לרפראטים שלהם (היא היתה השנייה בתור). הם הניחו (וזו הנחה מקובלת כאן) שאתייחס אליהם כמו אל קליינטים – כלומר שאחייך אליהם, כאיש מכירות מלוקק, ואשפה אותם בציון גבוה ללא דרישות משמעותיות. הרי הם משלמים כסף רב כדי לקנות תואר באוניברסיטה יוקרתית. פתאום התברר שאולי הם לא יקבלו בקלות את הסחורה ש"עבורה שילמו".

אבל מעל לכול היתה כאן תגובה של תדהמה על שבירת קודים אמריקאים מושרשים (שאגב, חזרה כאן בהרבה סיטואציות אחרות שבהן נוכחתי). התלמידים ביטאו זאת באמצעות שני טיעונים שעלו בשיחה:

1. אסור לבקר בפומבי. הם שכחו כאן שכל מטרת הרפראט באקדמיה היא ללמוד מטעויות הזולת באמצעות דיון גלוי (הרפראט אינו מהווה מרכיב בציון הסופי). כמובן שהכול מתקשר ל"תקינות הפוליטית". אסור כאן להגיד אמת לא נעימה – בעיקר לא בפומבי, כי רגשות זה עניין רגיש וקדוש.

2. זה לא קונסטרוקטיבי Constructive)). ההנחה האמריקאית אומרת שלכל מילה לא מחמיאה צריך להצמיד מחמאה מרככת, ובעצם רצוי להסתיר את הביקורת במתק שפתיים מזויף. באנגלית קוראים לזה understatement, שזה במקרים רבים שם אחר לקטילה עטופה בצמר גפן. כל מדען מכיר את השיטה האמריקאית, שאנחנו עפר לרגליה – מכתבי שופטים שמהללים את מחבר/ת המאמר ובעצם שולחים אותו לעזאזל. בשביל זה התפתחה אצלם שפת רמזים, שכדי ללמוד אותה צריך תואר אקדמי בפני עצמו.

השיטה הזאת נועדה לא רק "לעדן" רגשות, אלא גם להתחמק מאחריות. אמריקה נעשתה ארץ של רודפים ונרדפים, שופטים ונשפטים; והטלוויזיה – לכיכר שוק של תליינים. אין יום שלא מראיינים כאן עורכי דין, המתנצחים ביניהם סביב הרשע והקורבן התורנים (אגב, אתמול הודיעו על מכירת חפציו של מיידוף באחד מבתי המלון – כנראה בשביל אספנים). לכן, אנשים מאבטחים עצמם מכל האגפים. אתה הולך לרופא והוא נותן לך דיאגנוזה ו"דיאגנוזת נגד", אתה קונה איזה מוצר ומקבל ארבעה טפסים של הסתייגויות לחתימה (החמישי מוקדש תמיד לסקר, שגם זה מחלה אמריקאית ממארת).

בוודאי שמת לב שבתוכנית הזמר האיקונית American Idol  (שאת הפורמט שלה אימצנו גם בישראל) יש רק שופט אחד שאומר את כל האמת על המתמודדים השונים, ללא כחל וסרק – בריטי שנון שגם המציא את התוכנית.

אבל בכל פעם שהוא אומר "ביקורת לא קונסטרוקטיבית", בדרכו הישירה, הקהל מגיב בקריאות בוז. הם אוהבים אותו, אבל רק כקוריוז משעשע. אין מה להגיד, האמת (בעיקר האמת הפוליטית) אכן נעשתה לאחרונה קוריוז משעשע.

נחזור לסמינר שלי. הצמדת מחמאה לביקורת זה עיקרון פדגוגי וחברתי יפה, אבל מה עושים כשאין לך על מה להחמיא? בקוד האמריקאי – משקרים. לכן, על טענתם של הסטודנטים שאיני קונסטרוקטיבי בגישתי עניתי בפשטות: בעיניי, האמת היא קונסטרוקטיבית. רק צריך להתמודד איתה ביושר ובאומץ. ראיתי בעיניים שלהם שהם לא הבינו.

האמריקאים לא יבינו ולא יתעוררו. הם בשקיעה וסוחבים אותנו יחד איתם לתוך הבור. כי גם אנחנו נעשים אמריקאים. בהתחלה זה הועיל לנו ועכשיו זה הורס אותנו.

 

אהוד: דבר אחד אני יכול להבטיח לך, את לקח הסמינר שלך הם יזכרו עד אחרון יומם.

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,256 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-119 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,996 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,013 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,215 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל