הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 463

תל אביב, יום שני, כ"ח בתמוז תשס"ט, 20 ביולי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת מכתב משפחת שלוש לדיזנגוף ב-1935 להחלמתו, מתערוכת מוזיאון ארץ ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: ד"ר אברהם וולפנזון: "ויימלא 'הארץ' חמאס"

 [על-פי בראשית, ו', 11], הסכנה של חיים במציאות מדומה.

חדש: אלבום נחום גוטמן ברוסית.

"גלובס" מצטט מ"מעריב", 16.7.09 – שריד לא הצהיר על הקשר עם הזוכה בפרס ספיר. שריד: "חושב שהצהיר" על ניגוד העניינים.

משה כהן: שתי איגרות. // יִשְׂרָאֵל הַר: מִלְמוּל.

יואל מרקוס עומד להיות מפוטר מ"הארץ" בעקבות מאמרו

 מיום שישי, 17.7.09 – "אומבה, לך לתנ"ך!" [ציטוט].

אהוד בן עזר על הרומאן החדש "שחזורים" מאת משה גרנות.

חי בדרה: קריאה למאבק ברפורמה במינהל מקרקעי ישראל.

משׁה שׁפריר: שִׁיר יוֹם-הֻלֶּדֶת (עֻבְדּוֹת וּשְׁאֵלוֹת).

יוסי עבדי: האמת מאחורי הארגון שוברים שתיקה בע"מ, מצוטט מאתר "חדשות מחלקה ראשונה", שבת., 17.7.09.

מוני אמריליו: אהוד בן עזר: "אהבה עתיקה".

דבורה קוזוינר: הבּ' הדגושה ועוד עניינים.

יהודית מליק שירן על "ספר הגעגועים", מתוך: מדף הספרים שלי, מעריב.

יוסי גמזו: עֲלִיָּה לְקִבְרוֹת הַשּוֹמְרִים. // אילן בושם: 8 שירים, יולי 2009.

ד. החיפואית: עוד מישהו סוגר את הרדיו כשקרן נויבך עולה לשידור.

יוסף אתר: שמכתבך העיתי יצא בימים ראשון שלישי וחמישי.

מרקו פייר וייט: אני מת על מרק עוף יהודי [ציטוט].

יצחק שויגר: ים ים ים בתל אביב, רקוויאם לחוף ים ילדותנו.

אורי הייטנר: פסילה של מיליון ישראלים.

אהוד בן עזר: מתוך היומן: "מול היערות" והשריפה בקיבוץ ברקאי.


 

 

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

"ויימלא 'הארץ' חמאס" [על-פי בראשית, ו', 11]

הסכנה של חיים במציאות מדומה

 

ה"אג'נדה" האנטי-ציונית של "הארץ" מסוכנת לא רק לטווח הקצר, בשל פגיעה באינטרסים חיוניים לקיומה של מדינת ישראל, אלא גם מבחינה חינוכית ארוכת-טווח: ביומרה שהוא, כביכול, עיתון המיועד ל"אדם החושב", מחדיר "הארץ" בעקיפין ובמישרין דעות והשקפות במסווה של ידיעות ועובדות, ומרגיל את הקורא לפרש את החדשות באורח שגוי, כמי שהתקין למשקפיו עדשות המעוותות את המציאות. הדברים נעשים בתיחכום, על-ידי מתן כותרות מטעות לידיעות שבחלקן הן אמיתיות ובחלקן מפוקפקות, או אף שקריות.

לדוגמא: ביום רביעי 15 ביולי 2009 מבשר לנו "הארץ" בכותרת גדולה בעמודו הראשון כי בידיו "עדות של לוחם בגולני", שלפיה "צה"ל השתמש בפלסטינים כמגן אנושי ב'עופרת יצוקה' בניגוד להנחיית בג"ץ". זוהי הכותרת. אין כותרת-מישנה. הקורא האץ לדרכו, הקורא חסר-הפנאי או חסר-הסבלנות, כבר קיבל "מידע", כביכול, ללא הסתייגות. רק מי שיטרח להתעמק, ויגיע להמשך הכתבה בעמוד 3, ימצא שם באותיות קטנות את התיאור העובדתי הבא: "שני פלסטינים, אחד מהם ראש החמולה, פנו למפקדים, והציעו להם להיכנס ראשונים, כדי למנוע פגיעה בבתים... לא הסתתרנו מאחורי איש. כל הרעיון היה לקחת סיכון מצדנו – ובכך למנוע פגיעה בחפים מפשע."

ובכן? הכותרת בעמוד 1 היא באותיות של כ-10 מילימטרים לגובה – ואילו ההכחשה העובדתית המצדיקה את חיילי צה"ל – באותיות של כ-1.5 מילימטרים וללא הבלטה כלשהי. ועוד זאת: לא ניתנה לקורא "החושב" כל הוכחה, שאמנם המקור הוא "חייל גולני". העיתון "הארץ" לא בדק את זהותו ואמינותו של המקור להאשמה כה חמורה. העיתון מסתמך על חוברת של אירגון בשם "שוברים שתיקה" – שגם הוא מסרב לגלות את מקורותיו או לפחות להוכיח את אמינותם.

חוקרת-המקרא המעמיקה, פרופ' יאירה אמית מאוניברסיטת תל-אביב, קראה לספרה החשוב "ספר שופטים – אמנות העריכה" [ההדגשה שלי – א.ו.]. ואמנם, בדומה לעלילה על "פילגש בגבעה" שבסוף ספר שופטים – כך אף המערכת של "הארץ" תיחבלה את הגשת הידיעה המשמיצה במקום הבולט ביותר – ואת ההכחשה הצניעה באותיות הקטנות ביותר, ללא כותרת מתאימה, אלא בכותרת שלפיה "המפקדים סברו שהם פועלים לפי רוח החוק" [ההדגשה שלי – א.ו.]. כלומר: רק סברה יש כאן, בדברי מפקדים בצה"ל, ואילו ההשמצה היא אמת לאמיתה...

כזכור, במשפט הרומי חייב השופט החוקר לפתוח בניסיון להשיב לשאלה: "מי הרוויח" [מהפשע]? – אם נשאל עצמנו "מי הרוויח" מסילופי האמת ע"י מתן כותרות המעוותות את העובדות שבטקסט – תהיה לנו רק תשובה אחת: אירגון החמאס. "הארץ" נהפך לשופר המרכזי בשפה העברית של ארגון הטרור הקיצוני הזה.

הוכחות?

1. למדתי ממורי ורבי הבכיר, העיתונאי והסופר הביקורתי פנחס יורמן, הבקי מאין כמוהו בנבכי העתונאות הפוליטית, שהמיקום של הכתבה בעיתון מעיד על שיקול דעתה של המערכת. צד שמאל בראש העמוד [בשפה העברית] הוא הצד שבו נתקלת לראשונה עינו של הקורא. כאשר גדעון לוי תופס את "כותל המזרח" הזה באופן קבוע [ליד הקריקטורה היומית, ובמקביל למאמר הראשי] – הרי זו כעין הפנייה של הקורא לעיין בהגותו של העיתונאי המומלץ מטעם המערכת. והנה, במקום המובלט הזה, מסכם גדעון לוי ב-12 ביולי 2009 את 100 הימים של נתניהו, והריהו מאוכזב גם מן הממשלה וגם מן האופוזיציה – שתיהן מתנכרות לאירגון ה"חמאס" [ללא הצדקה, לדעתו]. בלשונו התוקפת של גדעון לוי: "הלאווים של נתניהו הם הלאווים של לבני; לא לזכות השיבה, לא להסרת המצור, לא לחמאס". משתמע מכך, שלדעתו של ג. לוי צריך לומר "כן" במקום "לא": "כן" לזכות השיבה, "כן" להסרת המצור, "כן" לחמאס... לדעתו של גדעון ל. – לבני אולי מסוגלת יותר טוב מנתניהו "להוביל את האמריקאים שוב בכחש," ואפילו "לקבל את תורת השקר של [דליה] איציק, שהפלסטינים הם סרבני השלום..." היש תעמולה מוצלחת יותר, בעברית צחה יותר, למען האינטרסים של החמאס?

2. מי שלא שוכנע ע"י גדעון לוי ב-12 ביולי 2009 – מזומן לו "מועד ב' " לשיכנוע פרו-חמאסי ב-16 ביולי 2009: באותו מקום "אסטרטגי" [לפי גירסתו דלעיל של פנחס יורמן] מרביץ גדעון לוי תורה נוספת ב"מידרשת חמאס" שלו: מלחמת "עופרת יצוקה" לא היתה מיגננה על יישובי עוטף-עזה שהופגזו ללא-רחם שמונה שנים רצופות ע"י כנופיות חמאס – אלא [בלשון-הפנינים של גדעון לוי] "המלחמה האכזרית ביותר בתולדות ישראל." להוכחת השמצתו הגורפת הזאת נשען ג. לוי על הפירסום המפוקפק של אירגון "שוברים שתיקה" ובו, לדבריו, "חמישים וארבע עדויות של לוחמים שצריכות להוות את הספר השחור של המלחמה הזאת, שדגל שחור-משחור מתנוסס מעליה." 54 לוחמים – ואף אחד מהם אינו עז-נפש מספיק כדי להזדהות בגלוי ולפרסם בפומבי את ההוכחות שבידיו. אנו רגילים לסילופים כאלה בכלי-התקשורת של חמאס בערבית ובאנגלית – אבל גדעון לוי מכניס לראשונה בתולדותינו את הסוס הטרויאני של תעמולת חמאס ושקריו אל תוך קהל קוראי-העברית בישראל...

3. מי שגדעון לוי עדיין לא שיכנע אותו כליל – מזומן ל"סעודה שלישית" על שולחנו המדושן של הרבי החדש של "הארץ" – ארי שביט. בתרגיל מבריק של שחמטאי מדופלם מוביל ארי שביט את הקורא – באותו גיליון של "הארץ", בסמוך למאמרו של גדעון לוי – למהלך ה"שחמט" האחרון, שיביא את נתניהו לוויתורים מפליגים נוספים לפלסטינים: "לנתניהו לא תהיה ברירה" – מסכם ארי שביט את ניתוחו הלוגי – "כדי להגיע לפריצת דרך אסטרטגית בחזית האיראנית, יהיה עליו להציע הצעה מדינית יצירתית ונועזת בחזית הפלסטינית."

מה יכולה להיות אותה "הצעה מדינית יצירתית"? לגדעון לוי יש אסטרטגיה: לא להגיב על פעולות-הרצח של החמאס – לא להפעיל את "מיטב ארסנל הנשק העולמי נגד מפעילי צינורות חלולים"; לא להטיל "מאות טונות של פצצות חכמות וטיפשות נגד בתי מלאכה ובתי ספר"; לא להצטייד לצרכי הגנה על שדרות ואשקלון ב"מל"טים מדוייקים שיהרגו ילדים." ואחרי שלושת הלאווים הללו מה יהיה? אז נזכה בשלום-אמת נוסח החמאס, וננוח כולנו על משכבנו בשלום...

המיבחן למדינאי ריאליסטי ואחראי, לפי גירסתו המבריקה של פרופ' מייקל [מיכאל] בריצ'ר, הוא בכך שקיימת התאמה בין המציאות הבינלאומית האובייקטיבית לבין המציאות הפסיכולוגית שלו. כישלונם של צ'מברלין ושל הלורד האליפכס היה בכך, שהם חיו בתוך בועה של אשליות, ולא בדקו את מידת התאמתן למציאות האמיתית. כך, למשל, הציג צ'מברלין בפני העיתונאים פתק שקיבל מהיטלר, בחתימתו, שהבטיח שלום באירופה לאחר סיפוח הסודטים [1938]. לא חלפה שנה, ואותו צ'מברלין נכנס למלחמה קשה נגד היטלר, שהפר את הבטחותיו ברגל גסה.

היסטוריונים מעמידים מול מנהיגותו של צ'מברלין את זו של צ'רצ'יל – ובצדק. ברם, לפרופסור בריצ'ר יש גיבור-תרבות אחר: בסיכום עשרים שנות עצמאות מדינת ישראל מציין בריצ'ר שתי דוגמאות-מופת למדינאות ריאליסטית: החלטתו של בן-גוריון בשנת 1949 להעביר את משרדי-הממשלה לירושלים – ומלחמת סיני [1956]. בריצ'ר מנתח בנפרד כל אחת משתי ההחלטות, ומציין את ההתאמה המופתית בין הסביבה הבינלאומית האובייקטיבית – לבין הסביבה הפסיכולוגית הריאליסטית, שבה החליט בן-גוריון על צעדיו, מתוך ניתוח מציאותי של הכוחות הפועלים בעולם.

הסכנה שאנו עומדים בפניה כיום היא של תעמולה פרו-חמאסית בנוסח "הארץ" מצד אחד – והתערבות בוטה וחורגת – ULTRA VIRES בלשון המשפטנים – של הרשות השופטת בניסיון לבלום צעדי-חירום הכרחיים להתגוננותנו, מצד שני. הכרעתו של בית המשפט העליון לבטל את גירושם של כ-500 הפעילים המרכזיים של החמאס בתקופת רבין – פתחה תקופה מפקירת-ביטחון של "הכול שפיט", שבה שמו עצמם חברי בית המשפט העליון מומחים לכול: גם לחוק, גם לצדק, גם לזכויות האזרח, גם לשיקולי ביטחון. השופטים המתנשאים למלוך בכל תחום שאינם מומחים בו נתמכים על-ידי ביטאונם של ה"אג'נדיסטים" – היומון "הארץ". אשר על כן מזהיר "הארץ" במאמרו הראשי מיום 16 ביולי 2009 – "עוד צעד לפוליטיזציה" – כי אסור ש"כהונת יועץ משפטי במשרד [ממשלתי] תוגבל לשש שנים." וכל כך למה? כי היועץ המשפטי הוא המומחה, והשר הממונה עליו הוא "רק" נבחר...

אפלטון הציע ב"המדינה" את שלטון המומחים כתחליף לשלטון הפוליטיקאים. "הארץ" מציע את שלטון הלא-מומחים כתחליף לדמוקרטיה תקינה. ביטול כוחם הפוליטי של נבחרי הציבור, והשלטת דיקטטורה של משפטנים מטעם "האח הגדול" יאפשרו – כך בוודאי מקווים גדעון לוי, עמירה הס, עמוס שוקן ואהרן ברק –להשליט את ה"אג'נדה" הפרו-חמאסית על המדינה, שהוכרזה עם הקמתה כמדינה יהודית-דמוקרטית. זו אינה רק בגידה בערכי הציונות ובחזונם של מייסדי-המדינה: זוהי "גם" סכנה גדולה לניגוד מהותי בין הסביבה הפסיכולוגית של אוהדי חמאס ומגיניו ושליחיו בעיתונות וברשות השופטת – לבין הסביבה האובייקטיבית של יחסי-הכוחות בזירה הבינלאומית, שהבנתם היא תנאי לקיומנו כעם וכמדינה. לא כל הארץ – "הארץ"; ולא כל הארץ – חמאס.

*

לאחר מסירת הדברים לדפוס הופיע גיליון חדש של "הארץ" ובו מוסיף העיתון ביתר שאת לחשוף את פרצופו האמיתי הפרו-חמאסי באמצעות עריכה מתוחכמת ועירבוב חדשות וידיעות (ככל הנראה מתוך חשש מבוהל שמא מסתמן הסדר שימנע משבר ביחסי ישראל-ארה"ב ויסכל את מאמצי "הארץ" להניע את מימשל אובמה לכפות על ממשלת ישראל את המדיניות של "העיתון לאדם החושב"): בעמוד 2 של "הארץ" מיום ראשון 19.7.2009 – באותיות גדולות במיוחד בהשוואה לכל יתר הכותרות באותו עמוד – כותב העיתון: "הפלסטינים חוששים: ישראל וארה"ב קרובות לפשרה על ההתנחלויות." – ובכן? הקורא הלא-כל-כך-תמים יכול לשאול את עצמו שתי שאלות:

[א] האומנם "הפלסטינים חוששים" – או שמא מערכת "הארץ" ושותפיה במימשל אובמה, העויינים את ישראל מאז ומתמיד – הם החוששים מהצלחתה הפתאומית של הידברות מדינית בין ישראל לארה"ב? (הכתבה נכתבה על-ידי סופר "הארץ" ב...וושינגטון, ולא צריך להיות שרלוק הולמס כדי לפענח את מגמתה ומקורותיה...)

[ב] אם אמנם נגיע להידברות עם ארה"ב – מה רע בכך?

 

מי שלא שוכנע על-ידי הכתבה מוושינגטון – מזומנת לו ב"כותל המזרחי" של עמוד 2 (מצד שמאל למעלה) כתבה שהחדשות והפרשנות מעורבבות בה לבלי הכר וללא יכולת להפריד ביניהן – מפרי עטו של בכיר "הארץ" עקיבא אלדר. אלדר מתפלמס עם... ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. חטאו של אולמרט, לפי אלדר, אינו אלא... עודף פטריוטיזם ו"העזה" (או "חוצפה") להגן על האינטרסים של מדינת ישראל גם מתוך גישה ממלכתית ובניגוד ליריבות מפלגתית. עקיבא אלדר מתרעם על כך, שבסוגיית ההתנחלויות "קיבל בנימין נתניהו זריקת עידוד מיריבו הפוליטי הוותיק אהוד אולמרט." ומה היה חטאו הגדול של אולמרט? הוא מסר עדות (כראש ממשלה לשעבר) שאמנם היתה הסכמה של מימשל בוש ל"גידול טבעי" של ההתנחלויות הקיימות, העתידות להיכלל בעת שלום בתחום המדינה היהודית.

עקיבא אלדר כל-כך להוט לתקוף את אולמרט המגן על האינטרסים של ישראל – עד שהוא אינו יכול (או אינו רוצה) להתאפק, וכבר בכותרת של פרשנותו כותב: "גם אם היו הבנות עם בוש – ישראל לא קיימה אותן," כלומר, אולמרט אמנם דובר אמת, ומאמרו ב"וושינגטון פוסט" אמנם מחזק את טיעוניה של ממשלת ישראל – אולם אני (עקיבא אלדר) אומר לכם שישראל לא צודקת, כי היא לא קיימה את חלקה...

 

חיזוק לטענותינו דלעיל ימצא הקורא על-ידי התבוננות בגיליון "הארץ" באנגלית מאותו יום [19.7.2009]. זהו תרגום מילולי של המאמרים והידיעות החשובים [בעיני העורכים]. בראש עמוד 2 של המהדורה האנגלית מתנוססת הכותרת שלפיה הפלסטינים חוששים מהסכמה ישראלית-אמריקנית בעניין ההתנחלויות. הכתבה נשלחת לא מרמאללה ולא מעזה אלא מ...וושינגטון... [כמו במהדורה העברית]. מה צריך להבין מזה הקורא בארה"ב? היכן נמצאים "הפלסטינים" החוששים מהסכמה ישראלית-אמריקנית – ברמאללה, בעזה, בוושינגטון – ואולי בתל-אביב? (כזכור, טענה גולדה מאיר: "גם אני פלשתינאית – כי יש לי תעודת זהות מנדטורית ובה כתוב שאני תושבת פלשתינה-א"י..")

מי שסבור [כמו הח"מ] שאין מקריות בבחירת המיקום, הכותרת וגודל האותיות בעיתון הנוהג לעשות "שטיפת-מוח" לקוראיו "החושבים" – יבחין בוודאי בגודל האותיות של הידיעה על "הפלסטינים החוששים": 10 מילימטרים כל אות – ממש כמו הכותרת הראשית של עמוד החדשות הראשי – ופי שניים מכל הכותרות  – 5 מילימטרים כל אחת, וגם פחות, של יתר החדשות באותו עמוד. מה תכלית ההבלטה המיוחדת לנוסח האנגלי של הידיעה ה"פלסטינית" מוושינגטון ושל הפרשנות האנטי-אהוד-אולמרט של עקיבא אלדר? אולי כדי להזעיק מישהו בארה"ב במהירות, להצילנו מ"סכנה" של הידברות ישראלית-אמריקנית מוצלחת, העלולה לטרוף את הקלפים של המייחלים לכפייה אמריקנית על ממשלת ישראל...

הקורא שדילג על "הארץ" באנגלית, ואולי הוא ממהר אל המוסף הכלכלי של "הארץ" מאותו יום – THE MARKER – לא יוכל לפסוח על תמונתו של ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, המתנוססת בראש עמוד-השער של החוברת הכלכלית. איזה עניין כלכלי יש לנו בידיעה עצמה? לא כלכלה ולא דובים ולא יער – וגם לא שום דבר חדש: חזרה על סיפור לעוס היטב הנקרא "ראשונתורס". החידוש היחיד בכתבה זו הוא המקור: הפעם באה ההשמצה ממקורות... אנונימיים... שהעיתון מכנה אותם בשם "מקורבי אולמרט" – ולא ברור אם הכינוי "מקורבים" רומז על קירבה או על קרב... מדוע נזדמנו כל האיזכורים, הרמזים, ההשמצות וההתקפות לפונדק האחד של "הארץ" מאותו יום? קורא חשדן כמוני, שאינו מאמין במקריות בעריכת העיתון, מגיע למסקנה ש"מישהו" החליט להעניש את אולמרט – אולי כדי לגמול לו על מאמרו הפטריוטי והממלכתי – והמשכנע – בעיתון האמריקני החשוב "וושינגטון פוסט".

האם יש צורך בהוכחה ניצחת יותר לטענתנו, ש"הארץ" מעמיד את עצמו באורח קיצוני לשירות החמאס, העומד בראש "חזית הסירוב" המתנגדת להסכם עם ישראל?

ישפוט ה"קורא החושב..."

 

אהוד: אני חותם בשתי ידיים על כל מילה ומילה מדבריך. וכדאי שהנמענים של המכתב העיתי יֵדעו שעיתון "הארץ" אינו מפרסם את מאמריך ותגובותיך ולכן אתה שולח אותם ישירות למכתב העיתי, אשר לגבי חלק מציבור הקוראים הפך להיות ברירת מחדל לעיתון "הארץ".

 

* * *

אלבום נחום גוטמן ברוסית

לפני 25 שנים, ב-1984, הופיע בהוצאת "מסדה" אלבום נחום גוטמן, שאותו כתב וערך הסופר הנידח אהוד בן עזר. לימים נמכרה הוצאת "מסדה" להוצאת "מודן", אשר חידשה את האלבום והיא ממשיכה להפיץ אותו בחנויות הספרים משנת 1997 ואילך. למרבה הצער לא הופיעה עד היום מהדורה אנגלית של האלבום, שהיתה עשוייה לפתוח צוהר למי שאינם קוראים עברית, לתיירים, ולמבקרים הזרים, בעיקר במוזיאון נחום גוטמן לאמנות בנווה צדק – אל עולמו של אחד מראשוני ומגדולי הציירים שלנו.

והנה עתה, בשנת 2009, ביוזמתה של המפיקה ברוסית רינה ז"ק, יצאה מהדורה רוסית מפוארת של האלבום, אף היא בהוצאת "מודן", ובתירגומו של הסופר אפריים באוך. הכרך מבוצע כשכיית חמדה, ממש תאווה לעיניים, הקונטרסים כרוכים בתפירת חוטים מוקפדת, והאלבום זוהר בעשרות תמונותיו של גוטמן המצויות בו, ממש כבראשיתו העברית.

בשעתו פנתה הוצאת מסדה אל אחד מגדולי האוצרים שלנו, שגם כותבים על אמנות ארצישראלית, וביקשה ממנו לערוך את האלבום. לאחר השתהויות רבות ותשלום נאה, כל מה שכתב היה פירוש פרוידיאני זניח ומשעמם על אודות יחסי נחום גוטמן עם אביו ש. בן-ציון, והוא גם בחר לאלבום את התמונות הפחות יפות. לפיכך פנו אל אהוד בן עזר, שמימיו לא ערך אלבום של צייר, אבל ידעו שהוא אוהב מאוד את גוטמן וכבר הוציא לאור את ספרם המשותף "בין חולות וכחול שמיים"; ואכן הוא לקח על עצמו ברצון את המשימה, רכש אלבומים של אנרי רוסו וראול דיופי, שגוטמן מספר שהשפיעו עליו, כלל באלבום את תמונות גוטמן האהובות עליו ביותר וכתב וערך את הטקסט מתוך אהבה והערכה רבות לצייר.

וכך האלבום, שנוצר לפני יותר מעשרים וחמש שנה, נראה בלבושו הרוסי כאילו נולד היום. אם יש לכם קרובים ומכרים דוברי רוסית, תוכלו לספר להם על אודותיו, שיקחו אותו כמתנה אם הם נוסעים לרוסיה, ושלא ישכחו להביא עותק לפוטין. האלבום החדש יימצא בחנויות הספרים ובוודאי באלה המתמחות בספרות רוסית. מחירו רק 139 שקלים.

 

 

* * *

מי מכיר, מי יודע?

האם מישהו יודע היכן י.ק.?

לאחרונה מסר לנו שנסע לפריס, ומאז נעלמו עקבותיו ולא שמענו ממנו.

המערכת

 

 

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

מִלְמוּל

עַל פִּי מַנְגִינַת צְעִיר מַקְהֵלָן חִזּוּן

מִלְמוּל תְּפִלַת רֹאשׁ הַמְנַתֵחַ דוֹקְטוֹר

מַרְדִים מְרָרִי שַׁתְיָן: עַד מָתַי יוּצְלָח רָשָׁע

כְּעָם דּוֹמֶה לַחֲמוֹר וְאֵין לוֹ בִּכְפִיפָה אָתוֹן

בִּינוּ בֹּעֲרִים עָלֵזִים

תַּעֲלוֹזוּ תַּבִּיעוּ תְּדַבֵּרוּ כָּמוֹנִי

הֲלוֹ יְדָּעֲתֶּם

אִם לֹא עַכְשָׁיו תִּשְׁמֵעוּ אֵין וְלֹא הָיָה

וְלֹא יִהְיֶה רוֹפֵא מַרְדִים כָּ כָּ כָּמוֹ אֲנִי! גֵּאוֹנִי

 

עד כאן אהודים יקרים כל טוב לכם עורכי וקוראי חדשות בן עזר עלו והצליחו. ישר כֹּח אמיץ לעושים מלאכת מחשבת מוקירכם

 יִשְׂרָאֵל הַר

 

* * *

"גלובס" מצטט מ"מעריב", 16.7.09

שריד לא הצהיר על הקשר עם הזוכה בפרס ספיר.

שריד: "חושב שהצהיר" על ניגוד העניינים

יוסי שריד, יו"ר ועד השופטים בפרס ספיר, אכן לא חתם על הטופס שבו התבקש להצהיר על ניגוד עניינים אפשרי – כך מדווח הבוקר "מעריב", שמפרסם את צילום הטופס הריק של שריד.

שריד אמנם חתום על הטופס, אולם הצילום מראה כי לא בחר באף אחת מהאפשרויות – לא זו המצהירה "אין לי כל ניגוד עניינים בהשתתפותי בחבר השופטים ביני לבין מי מן הסופרים או מי מן המו"לים שהגישו יצירותיהם לתחרות," ולא האחרת – המבקשת לפרט את קשריו העסקיים או המשפחתיים עם סופר או מו"ל, אם אכן קיים כזה.

גם הסעיף השלישי, "נקודות הראויות ליידע בהן את יו"ר חבר השופטים ואת הנהלת הפרס" נשאר ריק.

כזכור, בתחילת יולי, כשבועיים אחרי זכייתו של הסופר אלון חילו בפרס ספיר בסך 150 אלף שקל, החליטו דירקטוריון קרן ספיר ומפעל הפיס לבטל את הפרס ולדרוש מחילו להחזיר את הכסף. זאת מפני ששריד נחשד בניגוד עניינים – כיוון שהוציא את ספרו בהוצאת "ידיעות אחרונות", אותה הוצאה שהוציאה לאור את הספר הזוכה, "אחוזת דג'אני".

 טענה נוספת היתה שהעורכת הספרותית רנה ורבין, אחיינית של אשתו של שריד, ערכה את ספרו של חילו.

שריד, מצידו, טען בשעתו כי "הוא חושב שהצהיר" על ניגוד העניינים.

 

* * *

משה כהן / שתי איגרות

מכובדי,

אני רוצה לפנות לתושבי ישראל היוצאים לנופש בחו"ל. חברים, אל תסעו לטורקיה! ממשלת טורקיה פעלה נגדנו ביום פקודה, התייצבה לימין אויבינו, וניהלה מסע הסתה שלוח רסן נגד מדינת ישראל. למה להתארח אצל שונאינו? אין זה מוסיף לכבודנו. ויש ברוך השם חלופות.

בקרבתה של טורקיה שוכנת בולגריה, לעם הבולגרי היסטוריה מפוארת של יחסי ידידות, אך לא רק בשל כך כדאי לנסוע לבולגריה. כיליד בולגריה יכולני להעיד שהארץ יפהפייה ותושביה מכניסי אורחים, והמחירים שלהם סבירים בהחלט. סעו, ידידים, סעו לבולגריה, הדירו רגליכם מתוגרמה.

 

מכובדי,

כבר אתמול, 15 ביולי 2009, קראתי את דו"ח "שוברים שתיקה" בעיתון "ניו יורק טיימס" האמריקני. כתב אישום חמור מאד על צה"ל. הדו"ח פורסם באותו יום! מסתבר שעלילות דם על צה"ל הן מירך מאד מבוקש ורב ערך בתקשורת העולמית. אז למה שצעיר ישראלי מפולפל ובעל יוזמה לא יקים חברה במימון בינלאומי להספקת עלילות דם על צה"ל. זה עסק משתלם. מה גם שאין צורך בשום הוכחה. אפשר להביא כל מה שעולה על רוחם, בעילום שם, עילום מקום ועילום זמן, ללא אפשרות של בדיקה והפרכה. לחברה המסחרית המשגשגת במימון זר להכפשת ישראל קוראים "שוברים שתיקה". אמנם היו גילויים גם בצבא האמריקני, אך הם נעשו באופן אישי ובגלוי.

הכפשת צה"ל בעילום שם על ידי חברה מסחרית המפרסמת בחו"ל היא נבזות ושפלות שלא נראתה כמוה אלא בישראל. גם בתקשורת שלנו לא חסרים אנשים המוכנים לפרסם הכפשות אלו. דווקא בתחנה הצבאית "גלי צה"ל" היום [16.7] בשעה 9:00, על ידי אילנה דיין. היא גם הביאה שחקן חיזוק, נחמן שי, דובר צה"ל לשעבר, שהיה פתוח מאד לקבלת ההכפשות עלומות השם. רק בישראל, השנאה העצמית חוגגת, וגם כנראה משתלמת.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

יואל מרקוס עומד להיות מפוטר מ"הארץ"

בעקבות מאמרו מיום שישי, 17.7.09

"אומבה, לך לתנ"ך!"

[ציטוט]

...עם כל הרצון הטוב והדחף החובק עולם של אובמה, יש משהו נאיווי, שלא לומר מקומם, במדיניות ההידברות שלו ובתחנות שבחר במסעותיו בנושא שלנו. הוא נאם בטורקיה, הוא נאם במצרים, הוא הופיע בפני סטודנטים בסעודיה, בפאריס, בבריטניה, בגאנה ובאוסטרליה. אפילו שם הוזכר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תוכניתו לפתוח בהידברות עם איראן – המאיימת בגלוי לחסל את ישראל – ולהרגיע את מנהיגותה הפנאטית, המדכאת באכזריות כל ניסיון של הדור הצעיר להתנער משלטון האיאתוללות – הזויה.

רק בישראל הוא לא היה. הוא דיבר עלינו אך לא אלינו. על זה בדיוק קבלו המנהיגים היהודים בשיחתם עמו בשבוע שעבר. אובמה הניח שעשה דבר גדול, כשדיבר בקהיר על הסבל של העם היהודי בשואה. מה שמקומם בהופעות אלה הוא מה שמשתמע כסילוף: שמגיעה לנו מדינה בגלל השואה. אף שכנוצרי מאמין אובמה מתמצא בתנ"ך, מרגיזים התעלמותו מהקשר ההיסטורי שלנו לארץ ישראל, וטשטוש העובדה שהפלסטינים אינם מצליחים להתגבר על יצרם ולהיות פרטנרים ראויים להסדר שלום.

השואה היתה לפני 65 שנה. הבסיס למדינה יהודית, שעליה החליטה עצרת או"ם ב-1947, היה הזיקה ההיסטורית של היהודים לחלק הזה של העולם. כדברי בן גוריון ב"ועדת פיל": "התנ"ך הוא המנדט שלנו." מגיע לנו שתהיה לנו מדינה יהודית ריבונית עם גבולות בטוחים, בלי שיאיימו להציפה בפליטים פלסטינים באמתלה של זכות השיבה, אך במטרה ברורה לחסלה מבפנים.

כשם שבחירתו של אובמה עשתה צדק היסטורי עם בני עמו, שנוצלו מאות בשנים כעבדים באמריקה, מצפים שכמנהיג השואף לפתור את בעיות העולם בהידברות הוא יבוא לישראל ויכריז כאן באומץ, קבל עם ועולם, שהקשר שלנו לארץ הזאת התחיל הרבה לפני הסכסוך הישראלי-ערבי והשואה; ושעל האדמה שהוא דורך דרכו יהודים כבר לפני 4,000 שנה.

 

אהוד: עד כאן מרקוס. דברים כמו אלה הקדימה וכתבה ש. שפרה וגם אנחנו חוזרים עליהם זה כמה חודשים – ועל כך אנחנו חוטפים מבול של חרפות ולעג מכיוונים רבים ובהם גם מידידינו הטובים. בקרוב גם תקראו את מרקוס חוזר על דברינו בקשר לכך שמלחמתו המתוקשרת של אובמה באנטישמיות באה כדי לתקוע טריז בין יהדות ארה"ב לבין ישראל וכדי לחזק את זרם התרומות של היהודים העשירים מהמפלגה הדמוקראטית וגם להבטיח את קולות בוחריו היהודים ששייכים לה. וישראל – זה מתנחלים. זה סרבני שלום. זה חבל הסודטים, שמדוע לא לתיתו להיטלר? הלא אפשר ללכד את רוב יהודי ארה"ב נגד ההתנחלויות ובעד ה"שלום" – וככה להחליש וגם לנקנק את ישראל!

 

* * *

אהוד בן עזר: אין מרגֵש כמו הסיפור האמיתי

אילו היה נכתב על ידי ידוען ספרותי 'נחשב', היה הרומן החדש של גרנות הופך לרב מכר. עוד כרוניקה מרתקת של משפחה יהודית העוברת גלגולי תשואה ותקומה, מלווה באירוניה עצמית

שחזורים

משה גרנות

כרמל, 2009, 182 עמ'

[נדפס כך לראשונה ב"מקור ראשון" מיום שישי, 17.7.09]

לפני תקופת זמן פירסם משה גרנות קובץ סיפורים מרתק בשם "קרנטינה בקונסטנצה", המבוסס כנראה לא במעט על קורות משפחתו ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ולאחריה. אחד הסיפורים המרכזיים בקובץ, שגם נתן לו את שמו, סיפר על שני אחים, הירשל החייט העני, הנשוי ללוצה הגיבנת, אך יחסית מאושר בחלקו, ומולו אחיו אלברט, שהתעשר בארה"ב ושואף להביא לשם את הירשל ומשכנע אותו לנטוש לשם כך, בינתיים, את לוצה והבנות בעיירה ברומניה. הירשל מתחרט ימים אחדים לפני עלותו על האונייה בקונסטנצה, וחוזר למשפחתו. לימים עוברות על הירשל הרדיפות של תקופת השואה ברומניה וסופו שהוא מת בטיפוס.

גם לאחיו אלברט המזל לא שפר (אף כי הוא נראה תחילה כבן-דמות של הדוד המצליח, האגדי – ב"מות הסוכן" לארתור מילר). אלברט היה הולל ותאב חיים ולעיתים גם עשיר בדולרים, ואולם לאחר מעלות ומורדות שהזמן וגם אופיו גרמו אותם, ולאחר כמה וכמה נשים יהודיות רומניות דשנות, יפות וראויות להתכבד, מגיע גם הוא לישראל וחי כעולה חדש חסר כל ופאתטי. בשעתו העתיק ודיקלם שירי משוררים נודעים באידיש וניסה לשכנע שהוא כתב אותם ואף הותיר בצוואתו למוני, המספר, נכדו של אחיו הירשל – "אוצר" בכספת ישנה בבנק בחיפה, המתגלה לאחר שנים רבות – ובה כתב-יד של שירי אחרים באידיש ו-150 לירות כדי להוציא לאור את ה"שירים" שלו.

אלברט מסיים את חייו בארה"ב בתאונת דרכים. הוא ברח לישראל מפני הנושים, אבל לבסוף חזר חסר כול לארצות הברית, ושמה ביטח את עצמו כדי שיוכל להשאיר ירושה לרעייתו הצעירה.

מה שסיפרתי כאן תחילתו אמנם בקובץ הסיפורים ואולם הרחבתו והמשכו ניתנים ברומאן החדש של גרנות, "שחזורים", החוזר וגם מתחיל באותם סיפורים, שניראים קרובים מאוד להיות סיפורי משפחה אוטוביוגראפיים או לפחות נאמנים לתקופתם, עד כי תחילה נדמה שגרנות ממש ממחזר את סיפורי "קרנטינה בקונסטנצה".

ואולם ניכרים דבר אמת דווקא במיחזורים ובחזרות ובהידרשות שוב ושוב למחוזות ילדות ונעורים ולעולם משפחתי רב-דמויות, שהפעם לבש מתכונת רומאן שלם, בנוי היטב – גם אם הוא ביוגראפי, כלומר מעין כרוניקה של פגעי הזמן. אגב, רומאן שנטוע בביוגראפיה, כמעט אף פעם אינו מספר את כל הביוגראפיה, ומצש שני, כמעט אף פעם לא כל מה שהוא מספר – הינו ביוגראפי.

הרומאן "שחזורים" (השם, לטעמי, מאוד לא מוצלח) – פורש בין השאר את פרשת חייו של הנער מוני, נכדו של הירשל, שילדותו עוברת עליו בעוני ומחסור, ובסכנות רבות, תחילה בתקופת המלחמה, כאשר בניגוד לדיעה הרווחת, מתואר כאן כיצד יהודי רומניה סבלו נוראות מפוגרומים ומרדיפות, וסבלם נמשך אחר-כך גם תחת השלטון הקומוניסטי; למשל, מוני הנער נסחף בשיכרון ההשתייכות לנוער הקומוניסטי ומלשין לפי תומו על אביו המבקש לעלות לישראל. מזלה של המשפחה שהצליחו לצאת מרומניה בטרם באו לאסור את האב.

אך גם החיים בארץ, בשנות ה-50, הם חיים של עוני ומחסור, בדירה עלובה בעיר וגם לימים במושב חקלאי של עולים חדשים. עבודה קשה ועוד עבודה קשה אבל כל זאת ללא הבכיינות המרוקאית של ה"קיפוח" ושל ה"מגיע לי", שהרי מדובר ברומנים, באשכנזים, אלה שחיי המעברות והסבל שלהם בשנות ה-50 אינם נחשבים מאחר שהם הצליחו להיחלץ מהקשיים, בכוחות עצמם ובתבונתם כי רבה – זאת במקום להתרפק על ה"קיפוח" ולהמשיך להאמין בעבודת האלילים ובמעשי הכשפים של ה"באבות" נוסח הבאבא ברוך, ה"רנטגן" ודומיהם, או לינוק מעטיני הציבור נוסח הרב עובדיה יוסף, מנהיגה של "המקופחת המקצועית" ש"ס, שלמדה היטב להסתוות כחרדית כדי להיות סמוכה על שולחן הציבור.

על קריאת הרומאן של גרנות קשה לומר – נהניתי, כי לעיתים הוא עצוב מאוד ויש בו תיאורים קשים, בייחוד באשר לרדיפת היהודים. תיאורים של עוני ושל מסכנות, של חוסר יכולת להימלט מגורל מר. אך בסופו של דבר ישנה גם גאולה, והיא מתמצית בעיקר בדמותו של מוני הילד, המספר, שהצליח לגדול בתוך כל הקשיים הללו ולהגשים את עצמו בישראל המודרנית. העברית, וגם לראות את חיי הבוגרים במשפחתו, וחייו הוא, מזווית ראייה שהיא גם משעשעת, סרקסטית וקומית, כמו בפרק הסיום של מציאת צוואתו של הדוד אלברט.

 

והנה דוגמה לאחד הפרקים המרגשים ברומאן, המתרחש כבר בישראל, בראשית שנות ה-50 – מוני מובהל לבית-חולים ועובר ניתוח התוספתן. לאם נודע על כך במאוחר, כבר אחרי הניתוח, והיא באה לבקרו ויושבת ליד מיטתו בבית החולים.

 

"תאכל, מוני, למה אתה לא אוכל?"

"את בטח לא אכלת היום."

אימא לא ענתה. ראיתי שבולמוס אוחז אותה מרוב רעב. היא עצמה את העיניים.

"אימא, תאכלי את. לי אין תיאבון בגלל הניתוח. תאכלי, בבקשה!"

אימא בלעה את הרוק:

"איזו צורה תהיה לי..."

"את תהיי תינוקת שלי, אני אאכיל אותך."

חתכתי בסכין את הביצה והגשתי לה פרוסה אל פיה, והיא מיד בלעה אותה. אחר כך מרחתי מרגרינה על הלחם והגשתי לה. אימא הביטה סביב לראות אם מישהו שם לב למה שקורה כאן אני חשתי כאילו אני מחזיר חוב, חשתי בוגר. לולא כאב לי כל כך בשיפולי הבטן, הייתי רוכן עליה, מלטף את שערה ומנשק את מצחה, מנחם אותה על כל הרעה שידעה בזמן המלחמה ואחריה. היא לא התביישה אז להשכיר עצמה לעבוד בכל עבודה אצל חברותיה כדי להביא טרף לגוזל שלה, ועכשיו היא מתביישת כל כך שהיא רעבה ואוכלת את האוכל של בנה. בוודאי קמה בחמש לעזור לאבא בחליבה, ורצה להתרחץ, להסיר את ריחות הרפת, להתלבש ולרוץ עד התחנה, מרחק של קילומטר וחצי, כדי לא לאחר לאוטובוס היחיד שנכנס למושב. בוודאי לא נכנס אפילו פירור לפיה.

"אבא לא יכול להגיע."

"בטח, מי יישאר במשק?"

["שחזורים", עמ' 151]

 

אני מניח שאילו שמו של משה גרנות היה עוז או גרוסמן ואילו שמם שלהם היה גרנות א, גרנות ב' וגרנות ג' – היה הרומאן "שחזורים" צועד במקום גבוה ברשימת רבי-המכר, התקשורת לא היתה חדלה לעסוק בו, וגם הביקורת ה"חשובה", זו העוסקת בעיקר בסופרים ה"חשובים" (או בספרות הכמו-פמיניסטית למשרתות) – הביקורת היתה מציינת את "שחזורים" כאחד הרומאנים המעולים שיצאו לאור בעברית בשנת 2009 – ואילו ספריהם האחרונים של השלושה דלעיל, אילו יצאו תחת השם משה גרנות, לא היו זוכים לשום התייחסות ובוודאי שלא להיכלל ברשימת רבי המכר.

הבעייה של גרנות, כמו גם של שמאי גולן בספרו האחרון "ואם אתה מוכרח לאהוב", שהם לא מלקקים לפלסטינים את התחת ברומאנים שלהם וגם לא מציגים אותנו כנאצים או לפחות כאשמים ב"נכבה" שהיא כידוע שוות ערך לשואה, כדברי הפילוסוף השחור של ההיסטוריה, ברק אובמה.

 

* * *

חי בדרה

קריאה למאבק ברפורמה במינהל מקרקעי ישראל

מדיניות המקרקעין בישראל לאורך השנים באה להבטיח כי הקרקע תישאר לעד בבעלות ציבורית כדי להמשיך לקיים את עקרון הבית הלאומי לעם היהודי.

בהחלטת ועדת השרים לענייני הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל מיום 12/05/09, שקיבלה באותו יום תוקף של החלטת ממשלה, מתחבאות מילים, אשר עלולות לשנות באופן בלתי הפיך את חלוקת ההון בחברה הישראלית, ולהביא אל סופו את המפעל הציוני.

מטרת התוכנית היא העברת הבעלות על הקרקע בישראל לידיים פרטיות, כפי שכתוב: "לקבוע בחקיקה כי תועבר הבעלות בקרקע לידי חוכרים ע"פ חוזי חכירה לדורות בקרקע עירונית למטרת מגורים ותעסוקה." – כל זאת ללא שום דיון ציבורי ובלוחות זמנים דחוקים, ובניגוד לחוק יסוד: מקרקעי ישראל הקובע כי: "מקרקעי ישראל...הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת."

החלטת ועדת השרים נוסחה בחקיקה בתוך חוק ההתייעלות (חוק ההסדרים) לשנים 2009-2010, פוצלה מחוק ההסדרים, אך מועברת בלוחות זמנים מקבילים לו. אמש [13.7] אושרה הרפורמה בוועדת הכלכלה, ומשם היא מועברת למליאת הכנסת, להצבעה בשבוע הקרוב.

על מנת להיאבק ברפורמה מסוכנת זו, הוקם לפני כחודשיים מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל, קואליציה של 15 גופים מכל קצוות הקשת הפוליטית אשר עתיד מדינת ישראל והציונות יקר לליבם.

ניתן לסייע לפעילות המטה במספר דרכים:

א. שליחת מכתבים לכלל חברי הכנסת, ולחברי ועדת הכלכלה בפרט.

ב. סיוע במימון המאבק – לטובת העניין נפתח חשבון נאמנות (חשבון מספר 229385, סניף 55, הבנק הבינלאומי בע"מ) – שכל תרומה אליו, ולו הסמלית ביותר, תתקבל בברכה ותאפשר לנו לפעול כנגד הרפורמה בכלים האפקטיביים ביותר.

ג. העלאת הנושא על סדר יומה של התקשורת בישראל.

הצטרפות לרשימת התפוצה דרך אתר מטה המאבק www.adama-not-for-sale.co.il וקבלת עדכונים על פעולות ציבוריות מתוכננות.

המעוניינים לתמוך במטה בדרכים נוספות יוכלו לפנות לטלפון 054-6734167.

 

* * *

משׁה שׁפריר

שִׁיר יוֹם-הֻלֶּדֶת (עֻבְדּוֹת וּשְׁאֵלוֹת)

 

א. עֻבְדּוֹת:

שִׁלְשׁוֹם חָיִיתִי פֹּה וָשָׁם;

אֶתְמוֹל הָיִיתִי עוֹבֵר וָשָׁב;

הַיּוֹם אֲנִי עוֹד קְצָת יוֹצֵא וּבָא,

אֲבָל מָחָר אֶהְיֶה כְּבָר מוּבָא.

 

בּ. שְׁאֵלוֹת:

אִם תְּמוֹל-שִׁלְשׁוֹם חָיִיתִי מִטּוֹב עַד רָע,

הַאִם הַיּוֹם מֻטָּל עָלַי לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה

כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

– לִהְיוֹת מָחָר מוּבָא?

 

וּמָה עוֹד צוֹפֵן לִי סוֹד הַצָּפוֹן

(אֲשֶׁר עָלָיו כְּבָר אָמַר יִרְמִיָּהוּ, כִּי מִמֶּנּוּ

אָכֵן תִּפָּתַח הָרָעָה), – אִם בַּסּוֹף,

כְּמוֹ כָּל הַנְּחָלִים, – אֵרֵד יָמָּה?

אוּלַי פֵּשֶׁר-הַסּוֹד הוּא לָלֶכֶת כָּעֵת רַק קָדִימָה,

כְּדֵי לָבוֹא וְלָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ-נוֹד, בְּקִדְמַת-עֵדֶן,

לִחְיוֹת שָׁם אֶת שְׁאֵרִית-הַפְּלֵטָה שֶׁל יָמַי בַּחֶלֶד?

 

 

* * *

איפה כל האחרים, הצדיקים, מדוע הם מתחבאים?

האם נכונה השמועה כי בידי מבקר המדינה (או הפרקליטוּת)  עשויות להיות רשימות של עשרות אם לא מאות אנשי ציבור, ח"כים ופקידי ממשלה, שבמשך שנים קיבלו כפל תשלומים עבור הוצאות נסיעה לכתובתו של יותר ממזמין אחד מחו"ל או קיבלו תשלומי הוצאות גבוהים מאוד עבור הרצאות חינם בחו"ל וכן צברו נקודות של חברות הטיסה על המסעות הללו, רובן טיסות במימון ממשלתי וציבורי – ובכל אלה השתמשו כדי לצרף לנסיעותיהם את בני משפחתם (ולכן הם כולם שותקים!) – אלא שלמרבה מזלם שם משפחתם לא היה אולמרט והם לא היו ראש ממשלה ולכן המבקר (או הפרקליטוּת) לא עלו וגם לא יעלו עליהם?

 

* * *

יוסי עבדי

האמת מאחורי הארגון שוברים שתיקה בע"מ

מצוטט מאתר "חדשות מחלקה ראשונה", שבת., 17.7.09

אנשי "שוברים שתיקה" המוצגים כ"ארגון חיילים משוחררים" אינם אלא חברה פרטית בע"מ הכוללת 7 בעלי מניות ושני דירקטורים.

השבוע [שעבר] פירסם "ארגון שוברי שתיקה", דו"ח נוקב, הכולל עדויות אנונימיות של חיילים מיחידות שונות, אשר מעידים על ביצוע פשעי מלחמה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". הדו"ח, אשר מתפרש על פני 112 עמודים, מגולל עדויותיהם של 30 חיילי צה"ל, אשר חלקם, כך נטען, עודם משרתים בסדיר.

מחברי הדו"ח טוענים כי נותני העדויות חרדים "להידרדרות המוסרית של צה"ל," אך לצד זאת, מסרבים בתוקף לממש את מטרת הדו"ח, ולהביא לקיומה של בדיקה פנים-מערכתית. בעדויות המתפרסמות אין את שם החייל, לא מוצגת אף האות הראשונה של שמו. אין תאריכים, אין הכוונה ביחס לשעות הפעילות הרלוונטית, אפילו אין פירוט מינימאלי אודות המקום בו בוצעה לכאורה "העבירה".

אלא שכנגד כל זה, כבר יצאו בימים האחרונים רבים מנציגי צה"ל. הם, בלשונם, הבהירו, כי מבקשים הם לבדוק כל עדות ועדות, לבודקה לעומק ולהסיק מסקנות. ואולם, "ארגון" שוברי השתיקה, עודנו דבק בשתיקתו, ומבקש להותיר את הדו"ח כרשימות עדויות בלתי מבוססת, אשר נתקשה לדעת מהימנותם.

הביקורת שתוצג להלן כנגד "שוברי שתיקה" היא הרבה יותר מהדרישה הטבעית לפרסם מידע אשר יקל על רשויות צה"ל לחקור את הנטען. בדיקה פשוטה אל מול מאגרי המידע הממשלתיים, מעלה כי "ארגון שוברי שתיקה", אינו אלא חברה פרטית בע"מ, אשר תכליתה לפעול על-פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה.

תגובת הארגון שוברים שתיקה טרם התקבלה.

 

העובדות: חשד להטעייה לכאורה

 "שוברים שתיקה", אשר מציגה לעיני כל את סיומת אתרה באינטרנט בקוד ORG, נוסדה כחברה פרטית ביום 08.07.2004 ומחזיקה במיספר חברה: 513564724. החברה הפרטית, כוללת 7 בעלי מניות, ושני דירקטורים, ומשרדיה ממוקמים ברחוב בית"ר 44/4 בעיר ירושלים. באתר האינטרנט הנוכחי של החברה הפרטית, נכתב כי "שוברים שתיקה" הינו "ארגון של חיילים משוחררים האוספים עדויות של חיילים אשר שירתו ביחידות צה"ל השונות במהלך האינתיפאדה השנייה."

אלא שעיון מעמיק יותר בעובדות, מעלה מצג חמור אף יותר. באתר האינטרנט הקודם של החברה "שוברים שתיקה", אנשיה לא הסתפקו בהצגתם אך כ"ארגון", אלא גדול מכך: כ"ארגון ללא מטרות רווח". וכך הם כתבו באתר הבית שלהם באנגלית, בעוד שהם מסבירים את הצורך החיוני בגיוס תרומות:

We are an N.P.O company registered in Israel and our activities require many resources. All of our activities are possible with the help of foundations and private donations. More and more discharged soldiers wish to break the silence and are approaching us in their attempt to do so. We intend to reach them all. Our ability to do so is contingent upon our financial abilities. We therefore ask for your assistance in funding our activity.

ראוי כי נבהיר: ראשי התיבות N.P.O, משמעותן– Non-profit Organization, היינו, "ארגון ללא מטרות רווח", והתוספת של המילה "company" בסופה, אין בה, לכאורה, כדי לשנות את המצג כאילו המדובר בגוף כאמור. הנה כי כן, ברי הוא, כי הניסיון להציג את אנשי שוברי שתיקה כ"ארגון", או כ"ארגון ללא מטרות רווח" (כבעבר), מעלה שאלות נוקבות אשר על הארגון יהא להבהיר, ועשוי להימצא בסתירה פנימית חריפה לייעודם האמיתי כחברה עסקית, בעוד שזה יקנה להם, תוך הטעיה חמורה, ארשת של עמותה פעילה בישראל. הדבר זוכה למשנה תוקף, לאור פעילותם האינטנסיבית לגיוס תרומות, גם מחוץ לישראל, בין היתר, באמצעות אתר הבית באינטרנט, אשר מפרסם כיצד ניתן לבצע העברה בנקאית ולהעביר תרומות לחשבונם בבנק הפועלים, סניף ארלוזורוב (608), מספר חשבון: 340219.

 

חסרון העמותה, יתרון החברה

 בפועל, "שוברים שתיקה" אינם חייבים שקיפות, גם לא דין וחשבון לציבור הרחב. על-פי החוק, הם לרוב אדונים לעצמם. עיון בחוק העמותות, תש"ם-1980, מצביע אולי טוב מכל, על כוונתו של המחוקק להגביל ולפקח על פעילותה של עמותה רשומה, מתוך הבנת ייעודה האמיתי.

כך לדוגמה, בשונה מחברה פרטית כ"שוברי שתיקה בע"מ", הרי שעל-פי סעיף 19 לחוק העמותות, מתחייבת כל עמותה להקים במסגרתה גם ועדת ביקורת, בנוסף לאסיפה הכללית. במסגרת זו, תפקידה של הוועדה, הינו, בין היתר, לבדוק את תקינות פעילות העמותה ומוסדותיה, לעקוב אחר ביצוע החלטות האסיפה הכללית והוועד, ולהציע דרכים לתיקון ליקויים בניהול העמותה.

בשוברים שתיקה, יש להניח, מנגנונים כגון דא, אינם קיימים, וכספי התרומות מנוהלים על-ידי הדירקטורים ובעלי המניות, אשר עשויים, אך לכאורה, לעשות בהם כרצונם. זאת ועוד. על-פי סעיף 36א לחוק העמותות, כל עמותה מתחייבת לציין בדוח השנתי שתגיש, האם קיבלה תרומה מישויות זרות ומדינתיות (בהתאם לתנאי הסעיף). חובה זו – אינה מוטלת על חברה פרטית. במסגרת זו, נדרשת העמותה לציין גם זהות נותן התרומה, סכום התרומה, מטרתה, ייעודה, ותנאיה. גם את זאת, מותירים שוברי השתיקה בע"מ – בשתיקה מוחלטת.

יתרה מכך, החוק מטיל על העמותה את החובה לפרסם את המידע אודות קבלת התרומות באתר האינטרנט שלה, ובאין כזה – נדרש כי יפורסם המידע כולו באתר משרד המשפטים. על-פי סעיף 36 לחוק, אף מתחייב ועד העמותה להכין, אחת לשנה, מאזן ודין וחשבון של כל הכנסות העמותה והוצאותיה, אשר נדרש להיות מוגש לרשם. חובה דומה קיימת בהגשת דו"ח מילולי פעם בשנה, והכול בהתאם לסעיף 37א.

בעוד שחברה פרטית אינה חייבת לרוב אלא לעצמה ולאנשיה, הרי שעמותה, נדרשת להגיש מסמכים רבים לרשם, ולהציגם פתוחים לעין הציבור, לכל דורש. על-פי סעיף 40, הרשם אף רשאי, גם מיוזמתו – למנות חוקר שיחקור את דרך ניהול העמותה ותפקודה בהתאם לחוק. בשוברים שתיקה, המציגים עצמם כ"ארגון", אין כל חובה כאמור.

הנה כי כן, הצגתה של החברה המוגבלת "שוברים שתיקה" – כ"ארגון" – עשויה לזרוע בעיני רבים את התחושה כאילו המדובר בעמותה ישראלית, העונה לחובות והזכויות המוקנות לה בחוק. יש אפוא לדרוש מבעלי המניות והדירקטורים לשנות בזאת את ההגדרה במסגרת אתרם הרשמי, ולהדגיש את היותם חברה פרטית, בעלת אינטרסים כלכליים מובהקים, כמוצג בסעיף 11 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

גם כך, וגם אחרת, ראוי לאנשי "שוברים שתיקה" להבהיר עמדתם היטב. במקביל, נראה כי על המדינה להקדים ולבדוק את הנושא, גם באמצעות רשויות מס הכנסה. דרישה זו מתחזקת, גם לאור העובדה כי שוברי שתיקה בע"מ, הציגו עצמם, עד לא מכבר, כ"אירגון ללא מטרות רווח", דבר העשוי ליצור בעיני רבים, ביניהם אף תורמים זרים, את התחושה כאילו אין המדובר בגוף כלכלי במהותו.

 

עדויות מפוקפקות

ולעניין העדויות עצמן. דמוקרטיה, מטבעה, צריכה לעודד קיומם של גופי ביקורת בלתי תלויים, בעיקר כאשר עסקינן בדיון ובהגנה על זכויות אדם. אלא שגם כאן, ראוי לה לביקורת שתהא בעלת ערך מוסף. ניראה אפוא, כי העדויות המוצגות על-ידי החברה הפרטית "שומרי שתיקה בע"מ", אינן מיישמות את הרציונאל אשר בשמן היא יוצאת, והיא אינה מאפשרת כל קיום של בדיקה יסודית, ומכאן – שאין לה עניין אלא לפגוע בחיילי צה"ל, בשמם ובפועלם להגנת ביטחון ישראל.

ההאשמות הרבות, והעדויות נטולות הפנים, השם והמקום, אינן בשלב זה אלא דברי לשון הרע. משל למה הדבר דומה: להאשמת בעלי מניות החברה "שומרי שתיקה בע"מ", כ"מרגלים" חלילה, או "משתפי פעולה עם האוייב." ברי הוא לכול, כי ללא הוכחות ממשיות, דברים אלו ייוותרו בגדר האשמות שווא שאין להם בסיס, ואלה – כמוהם כעדויות החיילים האנונימיים. זה הרי לא רציני.

הניסיון של בעלי המניות בחברת "שומרי שתיקה בע"מ" להציג את העדויות, אשר מנותקות מקונטקסט הפעילות המבצעית, מהמקום, מהזמן, ומהסביבה המלחמתית – לא רק מערערים את אמיתותן, אלא עשויים לשבש את המציאות בה הו התרחשו, ולתחום אותן לרמה חד-ממדית.

ידוע הוא כי המלחמה נגד אירגוני הטרור ברצועת עזה, במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", היתה מורכבת וקשה בשל הבחירה המודעת של חמאס ואירגוני הטרור להסתוות בתוך אוכלוסייה אזרחית ולנהל לחימה מתוך השטח הבנוי. דפוסי הלחימה הללו סיכנו באופן ישיר את האוכלוסייה הפלסטינית. במהלך המלחמה שיגר חמאס 520 טילי קסאם, 200 טילי גראד ו- 1,169 פצצות מרגמה. הטילים, וחלק מפצצות המרגמה, שוגרו לעבר יעדים בישראל על-פי רוב מתוך השטח הבנוי, והם שימשו מטרות לגיטימיות לתקיפות אוויריות של ישראל, בניסיון לסכל את ההפגזה היומיומית של הישובים הישראלים.

מחקר מקיף, אשר צפוי להתפרסם בקרוב, עתיד להצביע כי הדיווחים של אירגוני זכויות האדם על המלחמה לוקים ביסודם. הם מביאים עדויות רבות של פלסטינים המספרים על הלחימה, אך אלה משום מה אינם יודעים לספר על דפוסי הלחימה מהצד הפלסטיני. במרבית המקרים, כעולה מהמחקר, טוענים העדים הפלסטינים, כי בסביבתם לא היתה לחימה מהצד הפלסטיני או כל נוכחות של אירגוני טרור. טענות אלה עומדות בסתירה לדיווחים הרשמיים של אירגוני הטרור עצמם, שחלקם מתועדים בסרטוני וידיאו.

הנה כי כן, הצגת עדויות חיילים במנותק מנסיבות האירועים, מקונטקסט הלחימה, ממערך ההתנגדות, מאופי הפעילות של אירגוני הטרור באותה העת, ומתוך מבט חד-מימדי בעיקרו – עשוייה להציג תמונת מצב מעוותת שאינה משקפת נאמנה את המציאות בשטח. על שוברי שתיקה בע"מ מוטלת אפוא החובה המוסרית והערכית, להעביר לרשויות צה"ל את המידע הרלוונטי, אשר עשוי לסייע בבדיקה מקיפה של הטענות הקשות.

 

 

 

* * *

מוני אמריליו: אהוד בן עזר: "אהבה עתיקה"

 

לאהוד שלום רב,

בשעתו קיבלתי את ספר השירים שלך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" וסימנתי במיוחד את השיר "אהבה עתיקה" משנת 1959.

אם ידוע לך על מבצע: זמר, זמרת או להקה, שיהיו מוכנים להקליט או פשוט לבצע את השיר על הבמה, תהיה לי מוטיבציה להלחנה, אחרת זה יכול להישאר שנים רבות בתוך המגירה.

בברכה,

מוני אמריליו

 

אהוד בן עזר: אהבה עתיקה

 

חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת

אַהֲבָה עַתִּיקָה

מְהַסֶּסֶת לָשׁוּט בְּעֵרוֹם חֻרְשׁוֹתָיו.

גֶּשֶׁם

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

רַק הַלֵּב

מְהַלֵּךְ בִּשְׁרִירוּת רִגְשׁוֹתָיו.

וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו

עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים –

וּכְכָל שֶׁהַדְּמָמָה רַבָּה

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

הַלֵּב

קוֹרֵעַ בִּי אֶת שְׁתִיקוֹתָיו.

 

1959

 

 

* * *

עמי עתיר

אני מקווה שהשתכנעת שאין סיבה לחתום על כל מילה של מר חלוץ

שלום אהוד,

 ראשית, תודה על "המכתב העיתי" שהתחלתי לקבל ממך. אתוודה – אני קורא אותו, אך לא את כולו, אלא רק באופן סלקטיבי. פעמיים בשבוע, ועוד באורך כזה, אין סיכוי שאתגבר עליו כולו ואני נאלץ לבחור.

עוד אומר שמצאתי שבדרך כלל אני מסכים עם הדעות שאתה מביע (אבל, זה גם אומר שלא תמיד). אמנם לפעמים אתה קצת בוטה מדי לטעמי, אבל בעניין הזה אני נוטה להיות סלחני.

אתמול (על-פי השעון) קיבלתי את העיתון האחרון (461). שם מצאתי משהו ש"אמרת", שעורר אותי להגיב. אם אני זוכר נכון את מה שכתבת על דן חלוץ, אמרת שם "אני חותם על כל מילה של חלוץ."

לפני שאמשיך, אני שוב חייב להתוודות, לא הקשבתי לכל המילים של חלוץ, הקשבתי רק לחלק קטן. אני לא אוהב להקשיב לו. אני לא אוהב אותו (לשון המעטה). מהמילים שכן שמעתי, אני מסכים איתו רק בדבר אחד. נכון היה להגיב על ההתגרויות של החיזבאללה, בצורה שתבהיר ללבנונים (ולכל שכנותינו האחרות) ש"בעל הבית השתגע".

מאוד לא הסכמתי עם מה שאמר (איני זוכר את מילותיו המדויקות) – שגם היום היה ממליץ לפני הממשלה על אותה דרך פעולה שננקטה במלחמת לבנון השנייה. לא הסכמתי, אפילו שסייג את דבריו (למיטב זיכרוני) בכך שהיה ממליץ כך על רקע של אותם תנאים ואותם נתונים/ידיעות שהיו לנו לפני הפתיחה.

כדי שלא תחשוד בי שאני "חכם לאחר מעשה", תוכל לשאול את אשתי, והיא תעיד שכבר ביום השני למלחמה הסתובבתי מודאג בסלון דירתי, ואמרתי, וחזרתי ואמרתי ש"ככה זה לא ילך. כדי להפסיק את ירי הרקטות אי אפשר להסתפק בפעילות של חיל האווייר". אתה יכול לצחוק עלי, אבל מה יכול לעשות גימלאי של צה"ל חוץ מאשר "לייעץ" לאישתו??

אני אמנם לא קלאוזביץ וגם לא לידל הארט. אפילו לא קראתי את כל כתביהם. (רק מובאות קצרות מתוכם). אני גם לא בוגר המכללה לביטחון לאומי, ולא חבר (אפילו לא זוטר) בפורום כזה. אני לא רב-אלוף ואפילו לא אלוף-משנה. (לדעתו של אחד מ"חכמי האוצר" אני רק "סגן-אלוף 'שאינו לוחם', שמסתובב במדים בקרייה בתל אביב". כזה כנראה הייתי לפני שהשתחררתי משירות הקבע בחיל האוויר. לדעתו של אותו "חכם ציון מהאוצר" צריך לקצץ במשכורותיו של הסא"ל שעדיין משרת. ולי, שכבר מזמן אני גימלאי, צריך לשחוק את הפנסיה. אני מבקש סליחה על הסטייה מהנושא. כתבתי על כך לאחרונה מכתב ארוך לכמה עיתונאים ולהרבה חברי כנסת, והעניין עדיין בוער בעצמותיי).

 אז אם אינני קלאוזביץ, מאין הידע והחוצפה הדרושים כדי לבקר את הגדולים ממני?

אנסה להסביר.

ראשית, קראתי הרבה. זה התחיל בחוברות "מערכות" שקראתי אפילו כילד. את החוברות קיבל אבי עוד כשהיה חבר ב"הגנה". זה המשיך בספרים שיצאו גם אחרי מלחמת העולם, ותיארו כמה מהמערכות הגדולות. ראיתי גם כמה סרטים. אל תצחק. גם מהם אפשר ללמוד משהו.

שנית, עברתי כמה קורסים בצה"ל. אציין רק שלושה. קורס מ"כים בנח"ל וקורס קציני חי"ר. את אלה עברתי עוד בעת שירות החובה. אתה יודע שזה היה מאוד מזמן. עברתי גם קורס קציני חיל אוויר, אחרי שהתגייסתי לקבע לחיל האוויר, אחרי גמר הלימודים בטכניון. לקורס הזה נשלחתי, למרות שכבר הייתי אז קצין, כי אמרו שזו תהיה הדרך הטובה ביותר בשבילי (חי"רניק עד אז) להכיר את חיל האוויר. בקורסים האלה לא ממש לומדים להיות אסטרטג גדול, אבל משהו בכל זאת לומדים שם. טרחתי להזכיר את קורס קציני חיל האוויר, כי בהמשך אזכיר משהו שלימדו אותי שם.

מה למדתי? שלוחמים נחושים ומחופרים ומבוצרים אי אפשר להכריע בהתקפות מן האוויר ולא בהרעשות ארטילריות כבדות. למדתי שאף פעם לא ציפו מחיל אוויר לנצח לבדו במלחמה.

אם קראת (או ראית סרטים) על המערכות של האמריקאים נגד היפנים באוקיאנוס השקט במלחמת העולם השנייה, יכולת ללמוד מה שאני למדתי. שאחרי המערכה (הימית אווירית) במידווי איבדו היפנים את העליונות שלהם. האמריקאים, שנהנו אחריה מעליונות אווירית וימית, התחילו לכבוש אי אחרי אי "בדרך ליפן".

 בכל אי "שבדרך" הופעלה העוצמה האווירית והימית האמריקאית האדירה, בהפצצות כבדות מהאוויר ובהפגזות כבדות מהאוניות. ראית פעם את התותחים הכבדים שעל אוניות המערכה האמריקאיות? כשהתותחים האלה יורים, אוי ואבוי למי שבטעות נמצא על הסיפון. רק מההדף הוא ייהרג.

למרות ההרעשות הכבדות מן האוויר ומהים, לא הוכרעו היפנים עד שלוחמי המארינס (לצורך העניין, אלה בעצם לוחמי חי"ר ושיריון שהונחתו מן הים) הגיעו עד למחפורת, או ה"פילבוקס" או המנהרה, והשחילו לשם את הרימון, או "הישקו" אותם בסילון מהלהביור.

 בקורס קציני חיל אויר למדתי מה מצפים מחיל האוויר בעת מלחמה.

המשימה הראשונה, בעדיפות עליונה, של חיל האוויר במלחמה היא להשיג עליונות אווירית.

אחרי שזו הושגה יכול חיל האוויר להתפנות למשימות הבאות.

תקיפת מטרות אסטרטגיות בשטח האוייב.

שיבוש תנועות הקרקע של חילות אוייב.

הגנה/חיפוי על תנועות הקרקע של כוחותינו.

סיוע קרוב לכוחות הקרקע.

לא שלא ידעתי זאת מקודם. חשבתי שמעניין לציין זאת, כיוון שאת זה אמרו אז אנשי חיל האוויר.

 הגדרת המשימות הזאת נובעת מן ההכרה בכך שהכרעת האוייב דורשת הכרעת כוחות הקרקע שלו, וההכרעה תושג ע"י כוחות הקרקע שלנו. לצורך ההכרעה יש לאפשר לכוחות הקרקע שלנו חופש תנועה, כדי שאפשר יהיה לרכז כוחות לקראת התקפה, או להחיש תגבורות לאזורי כוחות שלנו כשהם מותקפים. ומנגד יש לשבש את תנועת כוחות הקרקע של האוייב.

אנחנו ידענו, עוד לפני המלחמה, שאנשי החיזבאללה הם לוחמים די נחושים. גם ידענו שהחיזבאללה הכין בדרום לבנון מערך אדיר של מנהרות ובונקרים. גם ידענו שבמערך הזה צברו מלאי אדיר של רקטות. את הרקטות "הפרימיטיביות וקצרות הטווח" אין בעייה להוציא מהבונקר ולהציב ולשגר תוך דקות קצרות. גם אין בעייה של דיוק, כי אין לחיזבאללה כל היסוס לפגוע במטרות אזרחיות, ואין לחיזבאללה בעייה אם אחוז הפגיעות יהיה נמוך. במספר כזה של שיגורים, מספיק אחוז נמוך של פגיעות כדי להסב לנו נזקים חמורים.

היה צריך להיות לנו ברור שבתגובה לתקיפות חיל האוויר נקבל מטר אדיר של רקטות. כיצד יכולנו לקוות שאת המטר הזה אפשר יהיה להפסיק רק ע"י תקיפות אוויריות?

 תגיד לי שאני "טמבל"? הרי מאז למדתי את הדברים לעיל חלפו הרבה שנים. הרי מאז פותחו סוגי חימוש חדשים. יש, למשל, "פצצות שמפצחות בונקרים". למה צריך לשגר כוחות קרקע ולהסתכן באבידות??

 בוא קודם כל נדבר על "מפצחות הבונקרים". אפשר בהחלט לעשות בהן שימוש מוצלח, אבל במידה מוגבלת. יש להן גם הרבה חסרונות.

 ראשית, אני מניח שהן מאוד לא זולות. אינך יכול להצטייד במלאי אין סופי מהן. אינך יכול להטיל אותן בלי חשבון כשלא ברור אם הן יעילות.

שנית, עד לאיזה עומק הן יכולות לחדור? איזה עובי בטון הן יכולות לפצח? תמיד אפשר לחפור יותר עמוק בסלע ולעבות את שיכבת הבטון...

שלישית, כדי לעשות בהן שימוש יעיל אתה צריך מודיעין מפורט. כמה מנהרות ובונקרים יש? היכן בדיוק כל אחת ואחד מהם? את איזה מהם יש סיכוי להרוס בפצצה כזאת? על איזה מהם חבל לבזבז פצצה כזאת, כי היא לא תהיה יעילה?

 ומה אם המודיעין שלך אינו מושלם, ויש הרבה בונקרים/מנהרות שלא ידעת עליהן? ומה אם לא הצלחת להשמיד אפילו את אלה שידעת עליהם? ומה אם נהרסה הכניסה למנהרה כלשהי, אך ניתן לפנות את ההריסות במהירות, ולחזור ולשגר משם רקטות?

 היה צריך להיות ברור, עוד לפני הפתיחה, שתקיפות אוויריות לא יפסיקו מיד את מטר הרקטות, והנזק לעורף האזרחי יהיה בלתי נסבל. היה צריך להיות ברור שאם רוצים להבהיר ללבנונים ש"בעל הבית השתגע", יש לתכנן כניסה קרקעית כבר בשלב מוקדם של הלחימה.

 לעניין האבידות. זה באמת עניין כואב מאוד, אבל זה תפקידו של צה"ל, להגן על אזרחי המדינה כשצריך, אפילו שזה כרוך באבידות.

 ועוד לעניין האבידות. מה לעשות? אי אפשר לנהל מלחמות ללא אבידות. אז תחשוב פעמיים, ואחר כך עוד פעם ועוד פעם, אם אתה בכלל רוצה להסתבך במלחמה. אבל אם כבר החלטת, עשה את זה "כמו שצריך".

 ובכן, לעניות דעתי (שאינני לידל הארט או קלאוזביץ) המהלך הקרקעי הגיע מאוחר מדי, ולא נעשה "כמו שצריך". אני אמנם לא הייתי שם, ולא ראיתי את הדברים מקרוב, אבל המלחמה הזאת היתה מאוד מסוקרת (לדעתי – יותר מדי), וההתרשמות שלי היתה שהלכנו שם יותר מדי "עם הראש בקיר", במקום ליישם את שיטות "הגישה העקיפה" (כך נדמה לי קראו לזה חכמי האסטרטגיה). לא ראיתי הנחתות מאסיביות של כוחות, מן הים ומן האוויר, כדי להגיע למערכי החיזבאללה מן העורף. הרי לא היתה לנו בעיית עליונות אווירית, ולא היתה בעייה למנוע תקיפה על כוחותינו שלנו מעורפם.

 מר חלוץ יכול לטעון, כנראה בצדק, שצה"ל לא היה מוכן ומצוייד לסוג כזה של לחימת קרקע. זוהי "פאשלה" גדולה של כמה רמטכ"לים ושרי ביטחון בשנים שלפני "הקדנציה" שלו.

 כמו שאמרתי, אם יטען טענה כזאת, הוא כנראה צודק, אבל זה לא מנקה אותו מהאחריות לטעויות. היה עליו לדעת שצה"ל אינו מוכן, היה עליו להסביר זאת לממשלה ואולי להמליץ לקחת זמן ולהכין את צה"ל "כמו שצריך", ורק אחר כך לצאת להכות בחיזבאללה. הרי לא היתה "סיבה לדאגה" – הרי גם יותר מאוחר היה החיזבאללה בוודאי "מספק לנו" עוד ועוד סיבות לשכנע אותו ש"בעל הבית השתגע".

 אבל הוא לא עשה זאת, כי כנראה לא הבין ש"חיל האויר הגדול והנורא" אינו כל יכול. הוא, אולי, היה טוב כמפקד חיל האוויר, אבל לא היה מספיק טוב כדי להיות המפקד הבכיר של צה"ל.

ובכן, אני מקווה שהשתכנעת שאין סיבה לחתום על כל מילה של מר חלוץ.

 בברכה,

 עמי עתיר

 

אהוד: [רב"ט מיל. שזכה בשעתו בהעלאה מדרגת טוראי רק כדי שיוכלו לקרוא לו ליותר ימי מילואים בשנה] – אני לא השתכנעתי מדבריך ועדיין אני חותם על כל מילה של חלוץ. האמריקאים לא הכריעו את היפנים רק בזכות קרבות הקרקע הנוראים אלא בעיקר בזכות שתי פצצות שהוטלו מן האוויר על אזרחי הערים היפניות הירושימה ונגסקי, פצצות שייתכן שהיו מביאות לכניעת יפן גם אילו האי איוו-ג'ימה היה עדיין בידי היפנים.

 מצד שני, צה"ל לא התכוון לכבוש את דרום לבנון אלא ליצור הרתעה כזו שתשנה את מאזן הכוחות באזור, וזה אכן קרה. ועדיין חסנו באותה מלחמה על התשתית הכלל-לבנונית והפצצנו בעיקר יעדים ורובעים של החיזבאללה, שהרי יכולנו בנקל לשתק את לבנון כולה למשך שנים אחדות בכוח עליונותנו האווירית שלא תבעה מאיתנו קורבנות. מצד שני, ירי הטילים מלבנון לשטח ישראל נמשך עד לרגע האחרון של המלחמה ולא הושפע מאזורים שהיתה בהם פעולה קרקעית שלנו, או לא היתה. וגם אם היינו כובשים את כל דרום לבנון, הטילים היו ממשיכים להגיע, כי מדובר בטרור מתוך אוכלוסיה אזרחית, ורק שלצד שלנו היו עוד עשרות ומאות פצועים והרוגים.

חלוץ המחיש לחיזבאללה וללבנון את המחיר הכבד על הפגיעה בישראל, וחרף כל יהירותם, הם נזהרים עד היום מלחזור על מעשיהם. והכול בזכות הפצצות חיל האוויר. בזכות העליונות האווירית שלנו שהיא, ולא הקב"ה שהתיר את אושוויץ – היא המבטיחה את המשך קיומה של ישראל באיזור. חלוץ היה הרמטכ"ל הנכון של היום ושל מחר, ואילו מבקריו הם החכמים של אתמול ושל שלשום. אך בכך אנחנו מסרבים להודות – כי העיתונות ההיסטרית שלנו ובעיקר "הארץ" ערכו שטיפת מוח תבוסתנית לרוב הציבור הישראלי שחלקו קצת מטומטם.

אבל החיזבאללה יודעים היטב מה קרה, ויודעים גם מה יקרה להם אם יחדשו את האש. יכולת הישרדותנו במזרח התיכון עומדת על כך שעל כל הרוג שלנו יפלו אלף משלהם. כי אם זה יהיה הרוג מול הרוג, כמו בקרבות קרקע, הם יתגברו עלינו כי לא איכפת להם להקריב מיליונים ובלבד שאנחנו נושמד.

תגידו שאני "ימני", תגידו שאני "פאשיסט" – אבל לא תוכלו להגיד שאני אידיוט.

 

 

* * *

דבורה קוזוינר

הבּ' הדגושה ועוד עניינים

בכל פעם ובכל מקום שיש אזכורים על אירועים ושמות הקשורים בראש פינה, אני נזעקת בשמחה להוסיף, להרחיב, לחזור ולספר דברים ידועים ולא ידועים לכולם.

בגיליון 461 של ח.ב.ע. תפסו שני עניינים את עיניי:

1. הבּ' הדגושה בדברי אליהו הכהן – ואנחנו מצרפים את איחולינו לאליהו הכהן, הגדול שבמתעדי מכלול שירי הראשונים מתחילת ההתיישבות החדשה, אני נהני, לשמוע ולקרוא אותו בתוכניות הישנות והטובות ובתוכניות החדשות בהופעות של המנוע הבלתי נלאה הזה. כה לחי!

2. הסיפורים המסולפים והמטופשים על מ.ח.קלווריסקי בספר אחוזת דג'אני.

חזרתי אל ספר יובל המאה של ראש פינה, שיצא בשנת 1983, (שהשתתפתי בצוות ההיגוי להכנתו) ובו מכונסים דברי הזקנים בסיפורים קטנים, בחוויות אישיות, בקטעי יומנים וברשומות ותיעודים היסטוריים וספרותיים, פנינים קטנות וזוהרות בסאגה של תולדות היישוב החדש. וכרגיל, פניתי גם אל אביב קלר, בן ה-90, שזיכרונו חזק וקולו צלול, שתמיד שמח להיזכר בדברים ולאַמת עניין זה או אחר.

האחים מִלחֶם ויצחק זרחיה, ותופיק ושלום לוי (סלים חצבני – בפי כול) היו מהכפר חצביה ששכן על הכתף המערבית של החרמון, מעל לאפיקו של נהר חצבני. לפי המסורת, קהילת חצביה היא מן הקהילות היהודיות הקדומות הבודדות מימי בית שני, שלא הלכו לגולה והמשיכו להתקיים ברציפות עד אמצע המאה ה-19. הם הובאו בילדותם, עם משפחותיהם, על ידי הברון רוטשילד לעבוד בתעשיית המשי בראש פינה. הברון ביקש עובדים יהודיים לאריגת הטליתות, שיוצאו בעיקר לצרפת, ולשם כך הגיעו עובדי כפיים מיומנים מצפת, מטבריה וכאמור – מחצביה. מפעל המשי אמנם נסגר כעבור שנים אחדות בגלל חוסר רווחיות, אבל המשפחות מחצביה נישארו בראש פינה, ומשפחותיהם המסועפות, דור רביעי וחמישי, נמצאות בראש פינה ובכל הארץ.

משה זרחיה, בנו של יצחק זרחיה, סיפר שהמשפחות מחצביה הביאו אתם את הבּ' הדגושה, והמורה יצחק אפשטיין מצא שזהו בעצם ההיגוי הנכון שהשתמר בניב הגלילי של העברית מימי קדם, כמו השפה הערבית, וכך לימד את דור הילדים הצברים הראשון לדבר בבּ' דגושה. צָבּ – להבדיל מצַו, עֲנָבִּים להבדיל מעֲנָוִים.

בנו, נחום אפשטיין, סיפר, שמאוחר יותר, לא ידוע על פי איזה שיפוט, ויתר אביו על הבּ' הדגושה, והבּ' המיוחדת הזו, שנשתמרה רק אצל אלה שלמדו אותה, נעלמה לאט-לאט מן השפה המדוברת.

אני חושבת שחמי וחמותי ז"ל היו בין האחרונים מבין הוותיקים שעוד דיברו בבּ' הדגושה. ואני חייכתי כל פעם ששמעתי אותה.

אחד הסיפורים המשעשעים שעוברים במשפחה הוא עניין ה"הבראה". בשנות ה-40 הראשונות עדיין פגעה המלריה בתושבי איזור אגם החולה. קיבוץ איילת השחר שלח את חולָיו לראש פינה, לנוח ולהבריא בבתי איכרים. גם בית קוזוינר קיבל מבריאים, שניים-שלושה בכל פעם, לשבוע ימים, וזו הייתה הכנסה קטנה נוספת, (7 גרוש ליום, פנסיון מלא של 4 ארוחות ביום) שעזרה בניהול הבית.הצנוע, כי כסף לא היה מצרך שופע אבל – המשק נתן מכל טוב הארץ: ירקות טריים מן הגינה, ביצים גדולות מן הלול עם חלמון צהוב-צהוב, חלב מן הפרה והתוצרת הביתית המעולה של גבינות ושמנת ,שאם הפכו את הכוס – השמנת לא נשפכה, ולחם ישר מן ה"טבון" (אני עוד הספקתי בשנים הראשונות שלי בראש פינה ליהנות ממטעמים כאלה).

"ובּכן," כך סיפרה חמותי אחרי שנים, "תקשיבּי, בּאים החולים האלה מן הקיבּוץ, חיוורים, חלשים, ומבּוישים – שלא יכולים לאכול וטועמים רק כזית מכל הארוחות כיד המלך שהבּאתי להם. צעקתי עליהם וגערתי בּם: תאכלו, אתם צריכים להַבְּרִיא, אתם בּאתם כאן להַבְּרָאָה ואתם צריכים לחזור לקבוץ מַבְּרִיאִים, תאכלו ותראו שעם האוכל יבּוא גם התיאבּון, עבּרו יומיים שלושה, המבּריאים קיבּלו תיאבּון ובּאמת אכלו טוב ובּאמת חזרו לקבּוץ בּריאים."

ואני מקשיבה ומחייכת.

(המלריה, אגב, הודברה על ידי פרופ' מר "והמעבדה לחקר המלריה" המפורסמת שלו בראש פינה, בשנות ה-40 המשיכה לפעול עד מותו של פרופ' מר. היום משמש המקום את האגודה לשיחזור ראש פינה,ומאכסן חומר רב לתולדות המושבה).

ועכשיו – הפתעה – שני העניינים קשורים זה בזה: חיים קלר, דודו של אביב, סיפר: "בשנת תרע"ט, 1919, התחלתי ללמד עברית את ילדי הכפר ג'עוני השוכן מעל המושבה, פרי יוזמתו של האדמיניסטראטור ר' מ.ח. קלווריסקי. לימדתי אותם מ-6 עד 8 בבוקר... הם ידעו לדבר, לקרוא ולכתוב עברית ואף הטיבו לשיר שירים עבריים..."

העיתונאי והסופר י. אבן-חן, בן למשפחת פיישטיין, כתב:

"קלווריסקי שהיה האדמיניסטראטור של הברון... התחיל הוגה באתם ימים ברעיון ביה"ס העברי-ערבי. תחילה מסר לכפר בניין מתאים ופתח כיתות ללימוד הלשון הערבית והקוראן... לימים ביקשו זקני הכפר ללמד את ילדיהם גם עברית ו"שאר חוכמות"...

קלווריסקי שמח מאוד, וח. קלר נבחר למילוי השליחות. בזמן הראשון שילם קלווריסקי את כל הוצאות בית הספר מכיסו הפרטי... עד שהצליח להשיג תקציב "עלה כיס אלבארון" – על חשבון הברון. [אצלנו בפתח-תקווה היו אומרים: עַלַא חִישֶׁבּ אל בַּרוּן. – אב"ע). בית הספר פעל בצורה זו כחמש שנים.

תושבי ג'עוני כיבדו מאוד את ה"מועלם" קלר, וחמישים תלמידים, רחוצים ונקיים לפי דרישתו, חיכו לו בשעה שש בבוקר. הם אהבו מאוד את הזמר הראשון שהמורה קלר לימד אותם:

"זְבּוּבּ , זְבּוּבִּי / זְבּוּבִּי הַקָטָן / עַל הַקִיר הַלָבָּן..."

ליצני ראש פינה הוסיפו מפעם לפעם מילים נוספות מלאות בּ', לשיר התמים שהמורה קלר חיבר למטרת הלימוד, וזה היה המשפט הראשון שלמדתי על המושבה כשהגעתי אליה:

"שִבְּעִים וְשִבְּעָה זְבּוּבִּים מִסְתוֹבְּבִּים מִסָבִּיב החָלָבּ הַלָבָּן..." והמהדרים הוסיפו: "ועפו לתל אָבִּיבּ..."

ואביב מוסיף: "דודי חיים לימד את ילדי ג'עוני השכם בבוקר, ובשעה שמונה בא ללמד בבית הספר שלנו. אותם לימד עברית ואותנו – ערבית.

"כל זה לא עזר בימים שלפני מלחמת העצמאות. אנשי ראש פינה ניסו לדבר אל הג'עונים המבוגרים: 'שכחתם איך ישבנו על ספסל לימודים אחד? שכחתם את קלווריסקי והמועלם חיים?'

"אלו כוחות השקיע קלווריסקי לטפח אחווה זאת! את מי לא משך קלווריסקי להראות לו את חזון אחרית הימים של שבת ישמעאל וישראל גם יחד? את בלפור וסמואל, מדינאי עולם ומנהיגי ציונות: הנה! אפשר!

"זה לא עמד במבחן המציאות. צעירי הכפר שהוסתו היו מוכנים למלחמה שתבוא, כשיחברו לצבאות הגיבורים שיבואו מצפון לכבוש את הארץ. כולם ברחו צפונה, עם כל כפרי הגליל במאי 1948."

ועוד סיפר כי במלחמת לבנון הראשונה דברו חיילים שלנו עם ערבי לבנוני מג'עוני שהתחיל לדקלם להם את "אל הציפור", שנקבע בזיכרונו כ"גרסא דינקותא", מלימודיו אצל הדוד חיים.

קלווריסקי נודע ביחסי הקירבה והכבוד ההדדי בינו ובין הערבים, ופעל לא מעט לרווחתם.

גם למשפחה שלנו היה קשר לפעילותו של קלווריסקי: סבא, ר' דוד קוזוינר, קנה מידי פיק"א עוד בשנת 1909 את אדמת "וואגאס", על יד תל חצור. במקום היו כמה "חושות", ששימשו את החראת'ים, העובדים הערבים ששהו במקום כל השנה. אבל בעונת הגורן נשארו במקום גם סבא (לעיתים) וגם בנו חיים-יוסף (חמי) לאסוף את היבולים של הגידולים השונים ולהשגיח מפני הגניבות התכופות, עד למכירתם.

בשנת 1914 בקיץ, בגורן, בעוד סבא במקום, הגיעו מראש פינה, רכובים על סוסים, קלווריסקי ואיתו חנקין ואוסישקין. לאחר ברכות השלום הלבביות הציג קלווריסקי את סבא לפני האורחים, ואמר:

"רֶבּ דוּוִיד , הולכים להקים פה, באיזור 'ניג'מאת-אל-סאבאח' (איילת השחר) קיבוץ חדש. כבר הוחלט שפה יהיה קיבוץ ואנו זקוקים פה לאדמות שלך."

"פה? קיבוץ? ווי אזוי א קיבוץ? ס'איז נישטו קיין מקווה, אונד ס'איז נישטו קיין שול?"

המקווה ובית הכנסת החסרים לא הפריעו, כמובן, להקמתה של איילת השחר, וסבא קיבל כתמורה מפיק"א את חוות "מג'אוואז", (היום נמצא בחלקה שדה התעופה ראש פינה). עד לשנים האחרונות עוד זכרו הוותיקים של איילת השחר את "חלקת קוזוינר 1, 2, 3" באיזור הדרומי של המשק, ו...יש בקיבוץ גם בית כנסת שהוקם לאחרונה לבקשת חברים...

אבל –

לפני שקנה סבא דוד את "וואגאס", חזר בשנים הקשות של המושבה לעסוק במסחר והגיע גם לדרום אפריקה (לפי המשוער היו שם קרובי משפחה שהיגרו מרומניה בסוף המאה ה-19). הוא נסע וחזר פעמים אחדות, הצליח בעסקיו, וכשחזר שוב, כאמור ב-1909, ירד ביפו, לן באכסנייה-מלון של חיים ברוך, ושהה בה כמה ימים.

ראו אותו עסקני הציבור, יהודי מכובד, בעל פספורט אנגלי, עם כמה מאות לירות זהב בחגורתו והציעו לו:

"הערט אויס, רב דוויד, הולכים להקים פה עיר חדשה, כבר מוכרים מגרשים, אולי תקנה איזה שטח בעיר העברית הראשונה? בשנים הבאות המחירים יעלו..."

תגובתו הראשונה הייתה תמיהה: "ארויס פון יפו?" ואחר כך השאלה: "וכמה זה יעלה?"

הוא יצא איתם אל החולות. "נו? איפה?"

והם הצביעו בזוית גדולה: מכאן, מתחו את היד השמאלית לכיוון משוער של מגדל שלום, עד כאן, והצביעו בימינם לכיוון משוער של תחילת רחוב בן יהודה, שש מאות דונם יפים....

היתה שעת אחר הצהריים.הרוח נשבה והעיפה חול שנכנס לעיניים ותלשה את הצילינדר מעל ראשו.

"זאמד? חול? שהרוח תבוא ותעיף לי אותו? ולא יישאר לי בבוקר שום דבר? איך קויף נישט זאמד! אני אקנה אדמה טובה, אדמה שתניב חיטה לפרנסה."

וחזר לראש פינה, למשפחה ולפיק"א, לקנות את "וואגאס". שש מאות דונם. באותו מחיר. לירה – הדונם.

"אַי אַי אַי!" רוטנים הנכדים במשפחה המסועפת, "איזה פספוס! אם השטח היה היום ברשותנו, אוהו, היינו מסודרים אנחנו ובנינו ונכדינו..."

אבל אחד החכמים ביניהם אמר: "תשמעו, סבא שלנו היה כנראה סוייחר טוב. אם כעבור שנה, שנתיים, חמש או עשר שנים, היו מציעים לו מחיר גבוה יותר, לפי הקצב שהעיר הזאת נבנתה, בוודאי היה מוכר, ולנו לא היה נשאר כלום. וככה – יש לנו את האדמות כאן, שאנחנו מתפרנסים מהן עד היום.

והמשפחה נישארה בראש פינה ,לספר את הסיפורים שסיפרתי...

 

אהוד: כרם הענבים של סבי יהודה ראב בן עזר השתרע ממזרח למה שהיה עתיד להיות "השוק הגדול" של פתח תקווה ועד רחוב פינסקר שבו גר תחילה עם משפחתו. כמובן שברבות השנים הפסיד את הכרם. למרביתנו, צאצאי העלייה הראשונה, יש סיפורי משפחה כאלה.

ההרצאה-מאמר "שאלה נעלמה" (1905-1907) של יצחק אפשטיין הוא אבן יסוד בדיון בשאלה הערבית מתקופת העלייה הראשונה ואילך, ומופיע בהקשרים רבים במחקרי "צל הפרדסים והר הגעש" ובספריי "במולדת בגעגועים המנוגדים" ו"ברנר והערבים", אף כי יש לאחרונה סופרים שרלטנים ששמע המחקרים האלה, שלי ושל אחרים, טרם הגיע לידיעתם.

בשנות היותי סטודנט בירושלים גרתי אצל בעלת-בית מיוחדת במינה ושמה בַּנִי (בַּנֵיכר) סיל, בתו של יצחק אפשטיין, שנולדה לו בניכר, בשוויץ, ולימים היתה לאשתו של המוסיקאי האנגלי-ירושלמי סידני סיל. בשעתו הקדשתי לה את קובץ סיפוריי "ערגה". אלוף הראבן הוא אחיינה. אביבה גלי ז"ל היתה מהאחרונות שזוכרות אותה עוד בתפארתה.

אגב, בניגוד לכזבים שפירסם עליי לאחרונה הסופר העברי החשוב קָלון בילו, אני לא יריתי ביוסף לישנסקי וגם לא בעלתי בעתלית את הפועלת רחל ינאית בן צבי, מקודם לישנסקי.

 

 

* * *

יהודית מליק שירן על "ספר הגעגועים"

מתוך: מדף הספרים שלי

מעריב, 15.7.09

"ספר הגעגועים" של אהוד בן עזר הוא ספר שהשאיר בי חותם עמוק. אחת החוויות שמשאיר בי ספר טוב, היא הנאה שיש בה קורטוב של הומור, למידה והתרגשות רבה. את החוויה הזו מצאתי בספרו של בן עזר.

 ומהו אותו ספר שקראתיו בנשימה אחת?

ספר עם ניחוחות משכבר. ילדות במושבה ארצישראלית בימים של טרום מדינה, עולם של טרם התפכחות ללא תקנה מחלום. בן עזר מנציח עולם קסום שהיה ואיננו ומצליח לרתק אליו את הקורא. הספר נושם את ניחוח הארץ: אדמתה, פרדסיה, גידולי שדותיה. הכול רענן, ראשוני וחושי וספוג ריחות, צבעים, קולות.

על עטיפת "ספר הגעגועים" מצולם שמוטי – הפרי שבימים שעליהם נכתב הספר היה כוכב עליון וכונה בשם היאה לו: תפוח זהב, לא תפו"ז, וודאי לא תפוז. הספר מלא הומור מתגלגל שובה עין ולב. עשיר באגדות מקומיות. חוויה תרבותית מרנינה לקראו. אפשר ללמוד על הימים ההם מתוך זיכרונותיה של חבורת ילדים, זיכרונות שיותר טובים מספר היסטוריה המנוסח באיפוק וביובש. ממליצה בחום לקרוא את הספר. משאיר בקורא חוויה של עוד.

 

 

* * *

יוסי גמזו

עֲלִיָּה לְקִבְרוֹת הַשּוֹמְרִים

 

אַחַת לְשָנָה, כְּשֶהַקַּיִץ חוֹמֵר

וְיֵינוֹ בַּכְּרָמִים מִתְפַבְּרֵק

עוֹלוֹת מִשְפְּחוֹת גִּבּוֹרֵי "הַשּוֹמֵר"

לַחֻרְשָה בִּסְבִיבוֹת שֵיח' אַבְּרֵיק.

 

וְסִיעוֹת שֶל פְּרָחִים שֶיּוּנְחוּ עַל מַצְּבוֹת-

הוֹרֵיהֶם בִּידֵיהֶם אֲחוּזוֹת

וְעֵדוֹת עֵינֵיהֶם בְּעוֹדָן מִתְעַצְּבוֹת

מוּל קְבָרִים שֶבֵּינָם רַגְלֵיהֶם מִתְיַצְּבוֹת

כִּי אָבוֹת וּבְנֵיהֶם

לֵב אֶחָד בָּם פּוֹעֵם

וְהֵם מֶלַח הָאָרֶץ הַזֹּאת.

 

וְרַבִּינָא וּפַיְנְבֶּרְג, גָּבִיש, אַדְרִיאָן,

פְרִידְמָן, פַרְקָש, שְמוּל, וַיְס, בֶּן-אֲרִי,

קוֹזָצ'וֹק וּקְלִיצֶ'בְסְקִי וּטְקָץ' וּבָשָן

(וְזֶה חֵלֶק קָטָן, מִזְעָרִי

מִמִּסְדַּר-הַהֵרוֹאִיקָה: כָּ"ץ, יוֹסִיפוֹן,

חַבְקִין, רַסִין, סוֹפֵר וְקוֹזְלוֹבְסְקִי,

מֶרְגּוֹשִילְסְקִי וּפֶּרְסוֹב, יַנַּאי, מִצָּפוֹן,

גְּלִיקְמָן, יוֹפֶה, חוֹבֵש, מָכָנוֹבְסְקִי

וְשוֹשֶלֶת בֵּית זַיְד, כָּל הַ"בְּנֵי" וְהַ"בְּנוֹת"

שֶלָּהֶם אֵין תַּחְלִיף אוֹ כְּפִילִים

וְיִקְצַר הַמַּצָּע אֶת כֻּלָּם כָּאן לִמְנוֹת

אַךְ כֻּלָּם נִצְרֵי דּוֹר הַנְּפִילִים) –

 

כָּל יַלְדֵי הַ"מֵיפְלַוֶּר" הַזֹּאת הָעִבְרִית

הַנּוֹצְרִים אֶת זִכְרוֹן אֲבוֹתָם

נִקְבְּצוּ לָךְ וּבָאוּ, מִשְפַּחַת הַבְּרִית

בֵּין שוֹמְרֵינוּ וּבֵין אַדְמָתָם

שֶעָלֶיהָ שוֹרֵר מְשוֹרֵר אַלְמוֹתִי

וּשְמוֹ פֶּן, בְּמִין קֶסֶם מַפְתִּיעַ:

"אֲדָמָה, אַדְמָתִי, רְחוּמָה עַד מוֹתִי

עַל גִּבְעוֹת שֵיח' אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה."

 

וְאַתָּה, הַמֻּזְמָן אֲלֵיהֶם לְהַגִּיד

אֵיזֶה קֹמֶץ מִלִּים בְּטִקְסָם

הַשְּנָתִי שֶל יוֹרְשֵי אַגָּדַת תַּאֲגִיד

הַגְּבוּרָה הַמּוֹפְתִּית הַזֹּאת שָׂם

אֶל לִבְּךָ אֶת הַפַּעַר הַחַד, הַמַּדְהִים

בֵּין הַמִּיתוֹס הַזֶּה הָאוֹתֶנְטִי

וְאָזְלַת יַד מִשְׂרַד הַחִנּוּךְ לְהַתְאִים

בִּמְקוֹם חֹסֶר-דִּמְיוֹן אִימְפּוֹטֶנְטִי

אֶת אוֹתָהּ אֶפּוֹפֵּיאָה קְסוּמָה בָּהּ שְלוּבִים     

כָּל מֵיטַב עֲרָכֵינוּ – לַנֹּעַר

הַצָּמֵא לְמוֹפְתֵי-הִזְדַּהוּת מַלְהִיבִים

וְאֵין אִיש הַפּוֹתֵחַ לוֹ צֹהַר

לְאוֹצָר חִנּוּכִי זֶה שֶיֵּש בּוֹ הַכֹּל:

הַרְפַּתְקָה, אֹמֶץ-לֵב, תּוּשִיָּה

וּמְסִירוּת וְרוֹמַנְטִיקָה, צֶבַע וָקוֹל

הָאוֹבְדִים כָּאן בִּתְהוֹם נְשִיָּה

שֶל אֵינְסְפוֹר זִבּוּלֵי תַּת-תַּרְבּוּת וְסִדְרוֹת

עֲרוּצֵי הָ"רֵיאָלִיטִי" בָּם

מַקְרִיבִים לוֹ לְמֹלֶךְ-הָרֵיטִינְג יִתְרוֹת

תַּקְצִיבִים וּפְּרֶסְטִיזָ'ה בְּעַם

שֶרָמַת הַחִנּוּךְ מִדַּרְדֶּרֶת בּוֹ בְּלִי

מַעֲצוֹר אַךְ רָמַת הַפְּשִיעָה

וּדְקִירוֹת תִּגְרוֹת פַּאבִּים בַּסָּךְ הַכְּלָלִי

שֶל חֶשְבּוֹן צְעִירָיו מַרְשִיעָה

לֹא אוֹתוֹ, אֶת הַנֹּעַר, כִּי אִם אֶת קוֹבְעֵי

חִנּוּכוֹ, בִּדּוּרוֹ וּדְמוּתוֹ

בְּשָעָה שֶקּוֹלָם הַנִּדְרָש שֶל תּוֹבְעֵי

הַשִּנּוּי נָם בִּדְמִי אִלְּמוּתוֹ.

 

וְכָךְ, מִדֵּי יוֹם, כְּשֶבְּשַֹרְךָ מִסְתַּמֵּר

מֵחֲלַל חִנּוּכֵנוּ הָרֵיק,

עוֹלוֹת עַל לִבְּךָ עֲלִילוֹת "הַשּוֹמֵר"

וּדְבֵקוּת מָגִנֵּי שֵיח' אַבְּרֵיק.

 

וְאַתָּה מִשְתּוֹמֵם כְּמוֹ צַלְיָן בְּמִקְדָּש:

אֵימָתַי כְּבָר נִזְכֶּה לַחֲזוֹת

בְּיָזְמָה שֶתַּנְחִיל לָנוּ שוּב, מֵחָדָש,

אֶת יִפְעַת הַמּוֹרֶשֶת הַזֹּאת?

 

 

 

* * *

אוגוסט 2008, אולמרט: האבטלה 5.8%

מאי 2009, נתניהו: האבטלה 8.4%

 

 

* * *

עוד מישהו סוגר את הרדיו כשקרן נויבך עולה

רציתי להגיב לעיתון האחרון – אבל "לא באה לי" המוזה.  בעיקר לעניין קרן נויבך בבוקר! זה זמן מה שאני רוצה לכתוב להנהלת רשת ב', שיורידו אותה משידור הבוקר. היא כל כך מלחיצה עם הדיבור המהיר שלה, בטון מאוד קשה, מתריס, ועם ה-אֶאאאאאאאאאאאאאא שמקשר בין המשפטים, כך שאפילו אין מנוחה קלה ביניהם... להתחיל ככה את הבוקר – זה סקנדל! אני פשוט סוגרת את הרדיו.

גם ירון דקל מאכזב אותי. בצהריים חסר לי יצחק נוי (בזמנו, כתבתי לו מכתב מחמיא), אבל אפשר להתנחם במידה מסויימת עם אסתי פרז וענת דולב, שדואגת להכניס לפחות שלושה נושאים "טובים" בכל יום... אני "אוהבת" את ההגשה הפשוטה, אך אינטליגנטית של עמיקם רוטמן ואת השלווה של ירון אנוש.  אורן נהרי גם כן מתקבל בברכה (ולאו דווקא מפני שהוא קרייתי...)

אז הנה הרחבתי, אבל זה לא מנוסח לרשימה בעיתון...

ד. החיפואית

 

* * *

אילן בושם

8 שירים, יולי 2009

 

*

מֵהַכַּפּוֹת עַד הַפֹּת

מֵהַשַּׁדַּיִם עַד הַשְּׂפָתַיִם

עָלָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים

וּטְהוֹרִים

 

*

פְּרָחִים הוּא מַעֲמִיד לָהּ

בְּיָד רוֹעֶדֶת, בֶּן שִׁבְעִים וְיוֹתֵר,

קוֹנֶה לָהּ צְרוֹר, מַכְנִיס

אוֹתוֹ לָאֲגַרְטָל, מַחְלִיק

אוֹתוֹ בְּיָדוֹ וְעוֹמֵד עַל כָּךְ

שֶׁיִּהְיֶה זָקוּף.

 

וידויו של כלב

זֶה לֹא פָּשׁוּט לְזַיֵּן כַּלְבָּה

יֵשׁ לְךָ חוּט לְרַחְרֵחַ וְאֵין לְךָ קָצֶה

דָּמֶיהָ צוֹעֲקִים אֵלֶיךָ מֵהָאֲדָמָה

וְלֵךְ תֵּדַע

 

*

בְּהֶנֵּף אֶחָד פָּרְשָׂה עַל הָרִצְפָּה שְׂמִיכָה

כְּאִלּוּ הָיְתָה זוֹ מַפַּת שֻׁלְחָן

הִנִּיחָה עַצְמָהּ עָלֶיהָ

וַאֲנִי בָּצַעְתִּי

בַּבָּשָׂר הָרַךְ.

 

*

כֵּף הָעֶרְוָה הַטּוֹבָה

כֵּף הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה

כֵּף שֶׁיֵּשׁ עֶרְוָה

וְטוֹב שֶׁיֵּשׁ תִּקְוָה

 

בעיתון

הוֹ אֱלֹהִים הָאִישׁ שֶׁבַּתְּמוּנָה דּוֹפֵק אֶת

הָאִשָּׁה שֶׁבַּתְּמוּנָה.

הוֹ אֱלֹהִים הָאִישׁ שֶׁבַּתְּמוּנָה דּוֹפֵק אֶת

הָאִשָּׁה שֶׁבַּתְּמוּנָה וְלֹא אֲנִי.

אוֹמְרִים שֶׁתְּמוּנָה זוֹ רַק תְּמוּנָה וְלֵךְ

תַּעֲשֶׂה מַשֶּׁהוּ עִם תְּמוּנָה.

אֲבָל הוֹ אֱלֹהִים תְּמוּנַת הַמַּצָּב הִיא

שֶׁהָאִישׁ שֶׁבַּתְּמוּנָה דּוֹפֵק אֶת הָאִשָּׁה שֶׁבַּתְּמוּנָה

וְלֹא אֲנִי

 

חתיכה בבית קפה הולכת לשירותים

עַכְשָׁו הִיא מַפְשִׁילָה אֶת הַשִּׂמְלָה

עַכְשָׁו הִיא מוֹרִידָה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים

הוֹ אֱלֹהִים, אַתָּה הַיּוֹדֵעַ...

 

נשואים

אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים שׁוֹנִים זֶה מִזּוֹ

כְּמוֹ שֶׁבְּמִפְלָגָה יֵשׁ דֵּעוֹת שׁוֹנוֹת

אֲבָל, כְּמוֹ בְּמִפְלָגָה, יֵשׁ לָנוּ מַצָּע מְשֻׁתָּף

וּכְדֵי לִשְׁמֹר עָלָיו אֲנַחְנוּ

מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכָל הַטְּרִיקִים הָאֶפְשָׁרִיִּים.

 

 

* * *

יוסף אתר

שמכתבך העיתי יֵצא בימים ראשון שלישי וחמישי

לאהוד שלום,

הקריאה במכתבך העיתי הפכה להרגל מבורך, מאידך ההמתנה מיום שני לחמישי ומיום חמישי ליום שני קשה מנשוא.

אני מציע לקצר תקופת המתנה זו בכך שמכתבך העיתי יצא בימים ראשון שלישי וחמישי (מהדורה מוגדלת לשבת) וכך תקל על קוראיך הנאמנים, ותקהה את סבל ההמתנה.

יוסף אתר

 

אהוד: קוראיי הנאמנים מתחננים שאקצר גם את שני הגיליונות השבועיים כדי שיהיה סיפק בידיהם לקרוא אותם. מזכירת-המערכת הנאמנה ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ טוענת שאם נקבל את עצתך יהיה צפוף מדי במערכת ולא יהיה לה איפה להניח את שדיה הגדולים אלא סמוך אליי ולתנוחה הזו המיסתורית מתנגדת.

 

 

* * *

אני מת על מרק עוף

"עד היום אני מאוד אוהב אוכל יהודי, כזה של מזרח-אירופה, כי אכלתי הרבה ממנו בילדותי. הוא מעורר אצלי המון רגש. אני מת על מרק עוף, על קניידעלך. אתם אלופי העולם במרק עוף. אני אוהב כבד קצוץ והרינג. יש מעדנייה אחת בניו יורק, בלואר איסט סייד, לא רחוק ממעדניית כץ, ששמה 'ראס ובנותיו'. בכל פעם שאני בעיר אני ניגש לשם, זה תענוג. זה אוכל שמעורר את בלוטות הרגש, כמו שאוכל צריך להיות."

ומה אתה יודע על אוכל ישראלי עכשיו?

"אני יודע שאתם אוכלים הרבה פירות וירקות טריים, ויש לכם הרבה חיבה ונקודות דמיון לבישול האיטלקי. הרבה תבלינים צומחים ליד המיטבח. זה טוב מאוד. כל עוד מבשלים פשוט, ויודעים מה עושים עם חומרי גלם טובים מצליחים ליצור מיטבח מעניין."

מתוך: מיכל פלטי: "אביר השולחן", ראיון עם השף-הכוכב הבריטי מרקו פייר וייט. "גלריה", "הארץ", 15.7.09.

 

אהוד: יש לי חבר שאינו אוכל/שותה שום מרק לבד ממרק עוף. אני לא קיצוני עד כדי כך אבל מבין מאוד לליבו, בתנאי שיש במרק גם קניידאלאך. חבל רק שהמיסתורית אינה מסכימה איתי אף כי גם מרקיה האחרים יוצאים מן הכלל ולפעמים יש גם מרק עוף מבלי שצריך להיות חולה לשם כך, אבל תמיד אפשר להמציא איזו הצטננות או שלשול כדי לזכות במרק. יש מדינות כמו צ'כיה שבה אוכלים כל היום קניידילקי אבל אין להם טעם קניידאלאך של יהודים.

 

 

 

* * *

יצחק שויגר

ים ים ים בתל אביב

רקוויאם לחוף ים ילדותנו

בילדותי, כשהייתי הולך לשחות בחוף ימה של תל אביב, היה אבא נותן לי הוראות כיצד לשחות ואיך להיזהר מן הגלים. תמיד אהבתי את הים. רוב עונת הרחצה הלכנו לים ללא אבינו. פעמים הלכתי עם אחיותיי, פעמים עם חברי, ולפעמים עם אבי. אימי לא נהגה להצטרף אלינו. כשהלכנו עם אבי לים, הרחקנו לפעמים לנסוע, לחוף הסלע בבת ים או לחוף ג'בליה, שהיה בגבול יפו. אלו נחשבו חופים שקטים ונקיים יותר מחוף גורדון.

כשהלכנו לשחות בים, חבריי מהשכונה ואני, לבדנו, חבורת ילדים עליזה, הלכנו בדרך כלל לחוף גורדון בתל אביב. שנקרא כך, על שום ראשיתו, במוצאו המערבי של רחוב גורדון בתל אביב. היינו יורדים במורד סלעי הכורכר ועוברים בתוך שכונת מחלול, היא שכונת הצריפים העלובים ששכנה אז במורד גבעת הכורכר הנושקת לחוף, אל מול המים.

יחפים הלכנו מביתנו אל חוף הים. האספלט הלוהט בחום הקיץ, שכיסה את רחובות תל אביב, היה שורף את רגלינו. בנוסף היינו נושאים על גבנו את גלגלי הים, שהיו בעצם אבובים של גלגלי אוטובוסים. האבובים השחורים היו מתחממים בשמש היוקדת. עד שהיינו מגיעים למים לא היה אפשר לגעת בהם. מלוהטים בחום השמש, בערו האבובים על גבנו. היינו מגיעים לחוף ים, כשכפות רגלינו צרובות מהאספלט החם וגבנו לוהט מהאבובים. כמוכי אמוק היינו רצים למים, מנסים לרחף על חול הים החם, עד שהגענו למים. או אז זינקנו למים וכפות רגלנו המלוהטות התקררו באחת. את האבובים החמים היינו הופכים מצד לצד עד שהתקררו. ואז, כבמטה של קסם, היו האבובים הופכים מצמיג גומי שחור לוהט של אוטובוס עשן, ליאכטה פרטית מפוארת, השטה במי המדמנה של חוף גורדון. שוכבים על גבנו על האבוב וחותרים בגב ידינו בתוך המים.

מלאי קינאה היינו מביטים במצילים או בחבריהם אשר שייטו מדי פעם בעומק הים בסירות ה"חסקה" השטוחות. לעומת המצילים, שחתרו במשוט הגדול של החסקה והניפו אותו מצד לצד, אנו היינו חותרים בכפות ידינו הקטנות. האבוב הלוהט היה האי הפרטי של כל אחד מאיתנו, אי פרטי של כף. האבובים הכי טובים היו אלו הלקוחים מהצמיגים של המשאיות הכבדות, "טַיֵיארים" קראנו להם, והם היו כה גדולים, ששני ילדים יחד היו יכולים להשתרע עליהם בנוחיות. הצד הגרוע היה במקום שבו היה יוצא ה"וִינטיל", הוא פתח האבוב, שהיה צינורית ברזל מכוסה גומי עם מתקן לניפוח האבוב, דרכה היו מנפחים אותו. פיטמת הברזל של האבוב היתה הופכת בזמן הרחצה למכשיר חיתוך רב עוצמה שהיה שורט בגבנו. אף אחד לא רצה לשבת בצד של הווינטיל. אם היית ביש מזל וקיבלת את הצד של הווינטיל, אז הלך לך כל הכף. פעמים שאף ויתרנו על הזוגיות הכפויה על האבוב, ובלבד שלא לשכב על צדו האהוד פחות של האבוב, כשהווינטיל חותך בבשרך.

אבא אהב להסביר לי על הים, על הגלים, ועל הסכנה הטמונה בין גליו. תמיד היה אומר לי: "תזכור כשאתה נכנס למים, כדי לשחות, תמיד תזכור, ים זה דבר מסוכן." אולי הים הפחיד אותו. בוודאי שהים הפחיד אותו יותר משהפחיד אותנו. הוא לא גדל כמונו ליד הים, ילדותו עברה עליו בארץ מולדתו שבאירופה, שהיתה רחוקה מהים. למרות זאת הוא אהב ללכת איתנו לים. אבא לא ידע לשחות טוב כמונו, אבל עלה עלינו ביכולת הצלילה שלו. לא פעם היה מתגרה בנו וגורר אותנו לתחרויות על משך הצלילה, בהם תמיד ניצח, אם משום שריאותיו גדולות משלנו ואם משום שסקרנותנו לראות מי כבר הרים את ראשו לפנינו, היתה כה גדולה, שאפילו נישאר לנו אוויר בריאות לעוד שניות אחדות של צלילה, סבלנות לא נשארה לנו. או אז היינו מרימים את הראש ושואפים אוויר טרי מלוא ראותנו, ורואים את גבו של אבא המונח על פני המים וראשו בתוך המים. מחזיק ידיו על אפו, ממשיך וצולל אחרינו, לזמן ממושך, שנראה לנו כנצח. הוא היה צף בתוך המים כרפסודה אנושית ואנו קופצים ומתרפקים עליו ומחכים שיקום.

לא פעם הפחיד אותנו, כאשר היה צולל לדקות ארוכות. אנו שהיינו קצרי דעה ורוח, חששנו שקרה לו משהו, דחקנו בו שיקום מצלילתו. כשהיה משטה בנו ומאריך את צלילתו, דפקנו על גבו וקראנו בקול: "אבא קום כבר, מספיק צללת, קום כבר!" – כשהיה קם, היה מחייך בחיוך רחב של שביעות רצון, על שהצליח לשטות בנו.

יותר מכול אהבתי להיכנס למים כשהים היה סוער. אם הים סוער, אתה נכנס למים והגלים באים מולך, רוגשים ושוצפים וקצף לבן וקריר אופף אותם. אתה מתבונן בגלים ומפלס דרכך לתוכם. הדריכות לקראת המאבק עם הגלים אופפת אותך. עד שאתה מגיע לעומק כבר התעייפת ממלחמתך בגלים, ויוצא לך החשק לשחות. הגלים החזקים, עם עטרת הקצף, מכים בחוזקה בגופך ומונעים ממך להתקדם לעומק הים. או אז, כדי להתגבר על כוחות הגלים המתנפצים מולך, אתה צולל לתוכם בטרם יכו בך. זה עניין של ניסיון. אם אתה מצליח, אתה עובר את הגלים בקלות ומגיע לעומק. אתה שומע באוזניך את קול המים שמכים בגופך ומרגיש את קצף הגלים רוחש באוזניך. אגלי קצף ומים עוטפים את ראשך, בעת שאתה צולל, בעיניים עצומות ועובר מתחת לגל. מרגיש כדג בעומק המים, בודד ואבוד בתוכם. קרירות נעימה עוטפת אותך, ככה לבד במי הים. המים מכים מסביבך. לפעמים המים מכים בשיפולי גבך, עת הגל נופל על גבך, עד שאתה עובר את הגל. אחרי שאתה עובר את השיא של הגל, אתה יכול להרים את הראש. מאושר, מביט סביב, מנגב עיניך הדומעות מהמים המלוחים, לוקח אוויר מלוא הריאות ומסתכל שוב סביב, מחכה לגל הבא.

הכי כף היה כשהים סוער. עד שהספקת לנגב עיניך מגל אחד, מיד משנהו הנושף בעורפו, גורם לך להוריד ראשך לתוך המים לצלילה ממכרת נוספת. אם לא השכלת הרים ראשך בטרם יכה הגל הנוסף, היה הגל הנוסף מכה בפניך. פעמים אף היינו בולעים מים מלוחים שגרמו לצריבה מיידית בחזה ובפה ואף לשיעול. כך היינו חותרים וצוללים לעומק הים. לפעמים אף מעיזים ומתעלמים משריקות האזהרה של המצילים, שהיו עומדים במרפסת סוכתם, שזופים, חסונים, מתנשאים על המתרחצים. שורקים במשרוקיתם לכל עבר, אם כדי להראות סמכותם עלינו ולהרשים את הבנות, ואם באמת כדי להזהיר אותנו מסכנות הים.

אם הים שקט, הכול שונה. אתה נכנס למים והולך בשקט עד שאתה מגיע לעומק שמתאים לשחייה. נותן לגופך לשקוע לתוך המים. מתמכר למים ולתחושת הקרירות העוטפת את הגוף. עוצם את עיניך בגלל המלח וצף בתוך המים הקרים. פעמים הים היה גלי אך שקט. מין סימביוזה מוזרה של גלי עומק גבוהים ורכים, אשר היו מתרוממים לגבהים ואנו עולים ויורדים עימם כחלק מהם. צוללים לתוכם ועולים עימם אל על. ברחש השקט של מים מניפים ראשינו בשמחה מעל כולם, בשיא הגל, ויורדים יחד עם הגל ומחכים לגל הבא. אתה הולך מול הגלים ונכנס לעומק הים. מביט סביב כדי לגלות את מוקשי האדם והים שהיו מפוזרים בים. מוקשי האדם, אלה יציאות הביוב שהיה מוזרם לים בחוף תל אביב,"חרצפים" קראנו להם. מוקשי הים, אלו המדוזות, מין פגרי ג'לי ענקיים, כחולים, מראם חצי שקוף, שהיו משייטים בים, והים היה מקיאם לחוף ופגיעתם רעה וצורבת. היינו מביטים במים באימה, בולשים, מחפשים אחר הפגרים הכחולים כדי שלא נתנגש בהם. לפעמים היינו נתקלים בקרשים עזובים, או בשקיות ניילון גדולות, שנראו כמדוזות. או בכל מיני פגעים אחרים שהיו צפים בים, ובשעת סערה, הים היה מקרבם לחוף הרחצה.

כשהים היה מזוהם מדי לרחצה, היינו הולכים עד לקצהו של הביוב של תל אביב, שהיה צינור בטון עבה, אשר נשפך מרחק כמה עשרות מטרים לתוך הים. היינו מתבוננים בדייגים הספורים, אשר היו עומדים על הביוב, בעיקר בקצהו, מנסים מזלם בתפיסת דגים בחכות, במים המזוהמים שבצידי הביוב.

לפעמים היינו מנסים כוחנו, בדילוגים על הסלעים החלקים אשר היו מכוסים בירוקת, שכיתרו את החלק המערבי של בריכת תל אביב. אשר היתה מונחת כמפלצת של בטון בחלק הצפוני של חוף הרחצה, צפונית מן הביוב. אם הים היה שקט, היינו מעזים ושוחים אל הספינה הטבועה שהיתה שקועה שם, מערבית לחומת הבריכה, בתוך הים. הרבה אגדות קשרו לה לספינה. חלק אמרו שזאת אניית הנשק "אלטלנה" של האצ"ל, אשר הוטבעה על ידי ההגנה, ושקעה, כך אמרו לנו בחופי תל אביב. מעולם לא פתרנו את חידת הספינה, עד שיום אחד נעלמה לה משם. האמיצים שבינינו היו מנסים להציץ למלתחות הנשים של הבריכה, שחלונותיהן צפו אל הים. הסיכון מן הנפילה היה רב. הסיכוי לראות פלג גוף מלבב, לא היה ודאי. שיקולי הכדאיות המפוקפקים האלו הביאו את רובנו למסקנה כי המאמץ איננו כדאי.

פעם, כך סיפר לי אבא. קרה לו אירוע מפחיד ומסוכן. הוא ירד בערבו של יום לשחות בים. בכניסתו למים הבחין כי ממש ליד קו המים נפער בור עמוק, במרחק של כשני מטר בלבד מהחוף. הים היה בשפל והמים הגיעו לו עד הקרסוליים. אבא נכנס לבור כדי שלא יצטרך ללכת רחוק עד לעומק הים כדי לשחות. היתה כבר שעת ערב ורק מעט מתרחצים היו בחוף. בעיקר ילדים קטנים שהתעלמו מצעקות אימותיהן, שדחקו בהם ללכת הביתה ולגמור את הפירות או את הסנדוויצ'ים שהחזיקו בידיהם הקטנות, והמשיכו להשתכשך במים כדי להאריך את הרחצה עד כמה שאפשר. תחושת המרחב בתוך הבור העמוק היתה כמו של בריכה פרטית בתוך הים. כשאבא רצה לצאת מן המים הוא לא הצליח. המים בבור סחפו אותו לתוכו. הזרמים החזקים בתוך הבור סחפו אותו למערבולת המים ולא איפשרו לו לצאת. אבא ניסה לשחות החוצה אך לא הצליח לצאת. היתה לו תחושה מפחידה וקשה של אובדן שליטה. זעה קרה אפפה אותו בתוך המים ולא היה למי לקרוא לעזרה. המצילים כבר עזבו את החוף מזמן, ופרט לכמה ילדים קטנים ששיחקו ליד המים, לא היה בנימצא אדם מבוגר, אותו היה יכול לקרוא לעזרה. גם לא היה ברור לו אם בכלל צריך, ומה להגיד לו. ככה זה, כך אמר, כשאתה אדם מבוגר, אתה אמור לדאוג לילדים הקטנים ולא לבקש מהם עזרה. ועוד בתוך בור בתוך הים, שנימצא סמוך לקו המים.

בסוף אבא התעשת ומצא פתרון. הוא פשט ידיו וצף על פני המים. שכב על גבו ידיו פשוטות לרוחב מתמכר למים ונותן לגלים לעשות מלאכתם. זרמי המים העיליים הובילו אותו החוצה. ככה הוא נחלץ מבלי שנזקק לעזרה. "ככה זה," אמר לי. "אתה רואה, אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה, צריך מאוד להיזהר בים, ים זה דבר מסוכן."

אחרי הרחצה בים היינו עולים במעלה המדרגות שחצו את שכונת מחלול, בואכה רחוב הירקון. היינו עוברים על פני האימהות אשר ישבו עם ילדיהם הקטנים, חלקם בני גילנו וחלקם צעירים מאיתנו, מוקפים קופסאות פלסטיק מלאות מטוב הארץ, אבטיח אדום מקולף וחתוך לחתיכות, ענבים, תפוחים ופלחי מלונים. כל אחד מהילדים היה מחזיק בידו סנדוויץ עטוף בנייר "פרגמנט" דק והם אכלו בעצלתיים את ארוחת הערב המוקדמת שאימם הפגיעה בהם שיאכלו בטרם צאתם הביתה. כדוגרות על אפרוחיהן כך התרוצצו האימהות סביב ילדיהן, מאיצות בהן ללעוס את הסנדוויצ'ים שהכינו בבית ולכלות את הפירות. והילדים, מה לעשות, בפנים עגומות ובלחיים תפוחות, ממולאות בסנדוויצ'ים בשרניים של מרגרינה וריבה. הילדים הביטו בנו בעיניים כלות כאשר חלפנו רצנו על פניהם, מבוססים בחול החם, פטורים מצרת האכילה בים, שלא היתה נהוגה על ידי הורינו, רצים אצים במדרגות העולות לרחוב הירקון. אלו המדרגות אשר חצו לשניים את שכונת מחלול אשר בפאתי בית הקברות המוסלמי, שהיה במקום, נושק לגן העצמאות, שנבנה אז על מצוק הכורכר.

בקצה המדרגות בצד רחוב הירקון היו עומדים מוכרי התירס, הסברס והאסקימו, שהיו מכריזים בקול על מרכולתם. "תירס חם!" – "אסקימו לימון!" – היו הקריאות שמקדמות את פנינו. ואנו היינו מפשפשים ביראה בכיסי בגדי הים, לבדוק אם השכלנו לנצור את המטבעות שקיבלנו מבעוד מועד מהורינו, כדי לקנות "משהו טוב אחרי הים." הכי טוב היה קלח התירס. אחרי שעות ארוכות בתוך המים, כשהבטן ריקה וגופך קר ושפתיך סגולות מִקור המים – היה התירס החם המבושל, כשהוא מומלח כראוי, מהווה מאכל תאווה של ממש. הגרעינים החמים של התירס, היו מחממים את השפתיים הקרות והמלוחות וממלאים את הבטן הריקה. התירס היה מוגש, על ידי מוכרי התירס, בתוך עלה התירס הירקרק, ממנו חלצו אותו בטרם בישלוהו בפח הענק אשר בתחתיתו בער הפרימוס שבו השתמשו לחימום המים.

עייפים מחום היום ומהשחייה, מלוחים מהמלח, שירכנו דרכנו לביתנו. גלגלי הים השחורים מונחים כרחיים כבדות על צווארנו. הדרך חזרה הביתה, תמיד נראתה לנו ארוכה שבעתיים מהדרך לים.

 

 

* * *

אורי הייטנר

פסילה של מיליון ישראלים

תגובה ל"בביתו במדבר", מוסף "הארץ", 17.7.09

יש לי הערכה עצומה לעמרם מצנע, על עצם בחירתו להתגייס למיספר שנים לשיקומה של ירוחם ולעשייה הברוכה שלו במקום (אליה נחשפתי לא רק באמצעות הכתבה במוסף). זו הציונות במיטבה.

אולם אמירה מחפירה בראיון איתו קוממה אותי מאוד – ביקורתו על שר החוץ אביגדור ליברמן. אילו תקף את עמדותיו, מעשיו, התבטאויותיו והתנהגותו של ליברמן, הדבר היה לגיטימי לחלוטין. אך הוא ביכר לתקוף אותו על מוצאו והוותק שלו בארץ: "הוא לא היה כאן, הוא לא ינק את הארץ ולא חווה את החוויות שלה. פתאום בא אדם מבחוץ, מאקלים תרבותי אחר ותפיסת עולם כוחנית ומגיע לדרגת שר חוץ."

זו אמירה גזענית ואנטי ציונית.

אביגדור ליברמן עלה לישראל בגיל 20 לפני 31 שנים. למעלה משני שליש מחייו הוא חי בישראל. עד מתי הוא ייחשב בעיני מצנע כזר, כפסול לכהן בתפקידים ציבוריים?

אמירה זו אינה פוסלת רק את ליברמן האיש, אלא למעלה ממיליון אזרחים ישראליים שעלו מחבר העמים אחריו. לשיטתו של מצנע ניתן לפסול רטרואקטיבית את לגיטימיות מנהיגותם של כמה מהחשובים במנהיגי ישראל שאף הם לא היו כאן, לא ינקו את הארץ ולא חוו את החוויות שלה, שבאו מבחוץ, מאקלים תרבותי אחר. דוד בן גוריון שעלה לארץ בגיל 20, משה שרת שעלה בגיל 12, לוי אשכול שעלה בגיל 19, גולדה מאיר שעלתה בגיל 23, בגין שעלה בגיל 29, יצחק שמיר שעלה בגיל 20, חיים ויצמן שעלה בגיל 34, יצחק בן צבי שעלה בגיל 23, זלמן שז"ר שעלה בגיל 35 ועוד רבים וטובים.

בנוסף לכך, ברצוני לתקן שגיאה עובדתית: אשכול לא השתמש לראשונה בביטוי "הפנקס פתוח והיד רושמת", כאיום על האויב הערבי, בביקור ביחידתו של מצנע בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, אלא שמונה חודשים קודם לכן, באוקטובר 1966, לאחר שמחבלי פת"ח הניחו מטעני חבלה ליד בתי מגורים בשכונת רוממה בירושלים, ובהם ביתו של בני בגין.

יש לציין, שהביטוי עצמו לקוח ממאמרו של רבי עקיבא במשנה, פרקי אבות, פרק ג' משנה ט"ז: "הכול נתון בעירבון, והמצודה פרוסה על כל החיים. והחנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת; וכל הרוצה ללוות בא ולווה. והגבאין מחזרין תמיד בכל יום, ונפרעין מן האדם לדעתו ושלא לדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת; והכול מתוקן לסעודה."

ובגירסת "הגשש החיוור": "היד פתוח והפנקס רושמת" ("גבעת חלפון אינה עונה").

 

 

* * *

אהוד בן עזר: מתוך היומן

"מול היערות" והשריפה בקיבוץ ברקאי

ביום שישי, ה-7.2.1975 הרציתי בקיבוץ ברקאי. בא לקחתני באב (רוברט) גולדי, עורך המהדורה האנגלית של "שדמות". נסענו לקיבוץ, בפתח ואדי ערה, והיתה לנו בדרך שיחה מעניינת וגלויית לב. בברקאי היכרתי גם את חברו, הלל שנקר, הכותב למען עיתונים אמריקאים. שניהם גילו עניין רב בספר הראיונות שלי Unease in Zion.

בשעת ארוחת-הערב נכנסו לחדר-האוכל כמה צעירים וצעירות חבושים כפצועים ועל קביים, ואחריהם אחד עם שוט. ה"בדיחה" היתה – "הם לא רצו להתחפש לפורים ולכן שברתי להם את העצמות!" הכול היה בסימן ההכנות לפורים – פלאקאטים וכו'. גם על הרצאתי נתלו כמה פלאקאטים אורגינאליים.

הגיעה שעת ההרצאה, במועדון – על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית. התחלתי בברנר והגעתי עד עמוס עוז וא.ב. יהושע והזכרתי את "מול היערות". כרגיל במקרים כאלה אני מספר על עולמו של יהושע, על הציפייה לאסון בקרב אנשים היושבים במקום קטן ואין טעם לחייהם ("מסע הערב של יתיר") ועל האסון, המלחמה, השריפה ("מול היערות") אשר כמו מפיג את המתח לשעה קלה ונותן טעם לחייהם. והנה נכנסת בחורה ולוחשת משהו למי שיושב בפתח. מיד החלו אנשים קמים ויוצאים. השעה היתה 10.40 לערך [בערב]. ונשמעה הברה – "שריפה!"

היו אנשים שלא האמינו וסברו שזוהי מתיחה לפורים, ואמרו כי מתיחות כאלה רבו לאחרונה, לקראת החג. וחבר אחד אף אמר לי: "בדרך כלל יש לנו מנהג, שאם ההרצאה משעממת, נכנס מישהו ואומר – 'שריפה!' – וכך מפסיקים את המרצה ויוצאים החוצה. אבל ההרצאה שלך דווקא היתה מעניינת וכניראה חלה כאן אי הבנה בגלל שהתחלפה ועדת התרבות!"

האנשים לא חזרו. יצאנו גם אנחנו, באב ואני. ובחוץ ריח שריפה. עלינו לגבעה וראינו את שרידיו הבוערים של צריף מגורים של מתנדבים, ומכונית כיבוי אש של חדרה עומדת ומתיזה מים על אודיו העשנים.

 

 

* * *

מכתב אנונימי שנתקבל "לכבוד אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 / תל אביב", בכתב יד

 

ימח שמך פאשיסט גזען

לך לימין הקיצוני בהתנחלויות

אולי שם יקנו את הספר

המטונף שלך

לא שווה 70 שקלים

וגם לא 70 אגורות

אפילו להיות נייר טואלט

הוא לא מתאים

ימח שמך וזכרך!

נ.ב.

אתה מתפלא שלא

הזכירו את הספר שלך ברשימת

הספרים ב"הארץ"? באמת אתה

מתפלא? הרשימה הזאת מיועדת

לספרים אמיתיים ולא לטינופת

עלובה של גרפומנים. זרוק את עותקי

הספר לבית שימוש ותחסוך הרבה זמן וטרחה!

 

אהוד: שלום חרא תל-אביבי, אתה רואה, לא היית צריך לשלוח לי מכתב אנונימי כי ברצון הייתי מפרסם את דבריך ללא שום צנזורה, ואם היית רוצה, גם בשמך המלא.

 

 

* * *

תערוכה חדשה בגלריה אנגל, גורדון 26, תל אביב

טלפון: 03-5225637 / פקס: 03-5226145

Good girls, dead girls

23.7-6.9.2009

אוצרת: מיטל רז

בתערוכה מציגות חמש האמניות מיכל יניב, אורלי הומל, דיטי קפואנו, Foma ומיכל רונן.

האמניות טוות רשת של קשרים בין הגוף, המיניות והאלימות. הגיבורות שלהן מתקיימות בתוך טקס פולחני בחלל שבין הטמא לטהור, בין המציצני לאינטימי. כל אחת מהן משתעשעת בחציית הגבול הדק שבין המיניות הבוגרת "התקנית" לבין המיניות הילדית, הפרוורטית – בין "משחקי ילדים" ל"משחקי מבוגרים". 

הרעיון העובר כחוט השני בין עבודותיהן של חמש האמניות הוא הקשר ההדוק שהן יוצרות בין הגוף המיני לגוף המת, משוואה פרדוקסאלית מעצם טבעה, שכן מצד אחד, הפמיניזם נלחם מראשית דרכו בתפישה המזהה את הגוף הנשי כאובייקט של גועל וסכנה, כחור שבו ממתינים מוות והרס. מצד שני, העיסוק במיניות דרך המוות והאלימות הנלווים אליה, הוא סוג של חקירה עצמית, שהרי כל זהות מתעצבת על ידי מאבק אלים. הרצון לגרום כאב או לחוות אותו מבקש למעשה לפרוץ גבולות ובה בשעה גם למצוא אותם.

שם התערוכה ניתן כפרפראזה לאחת התערוכות החשובות ביותר בעשורים האחרונים, שמהווה ציון דרך חשוב בהיסטוריה של האמנות הפמיניסטית. התערוכה התקיימה בניו-יורק בשנת 1994 והציגה עשרות אמניות (וגם מיספר אמנים) שחתירתן הבוטה תחת אופני ייצוג הנשיים זיכה אותן לכינוי "ילדות רעות".

התערוכה בוחנת – חמש עשרה שנה אחרי – את השפעתן של אותן אימהות רוחניות על חמש האמניות, ובו זמנית גם את הרלוונטיות שלהן בעידן שבו נדמה כי השיח הפמיניסטי הגיע לנקודת רוויה והוא נתפש בימינו כמרתיע, טרחני ואפילו מיותר.

אין ספק כי החשש להתמודד עם הסוגייה הפמיניסטית צף ועולה לאורך כל התערוכה, ונדמה כי האמניות מציגות עמדה עמומה, מבולבלת ומבלבלת, הנעה בין רצינות תהומית לסאטירה פרועה על השם הרע שיצא לפמיניזם. אין ספק, כי עמדה זו מאפיינת אמניות רבות בימנו, שנרתעות מעיסוק בנושא ומתרחקות כמו מאש מהגדרתן כאמניות פמיניסטיות או כיוצרות-נשים.

הפתיחה ביום חמישי, 23.7, בשעה 17.00

דוא"ל: info@engel-art.co.il  /  אתר: www.engel-art.co.il

שעות פתיחה: ימי א'- ה' 10-20, ימי ו' וערבי חג 10-14

 

 

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,173 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-111 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,009 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

 

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל