חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 283

תל אביב, יום שני, י"ט בתשרי תשס"ח, ד' דחוה"ס, 1 באוקטובר 2007

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צֶ'מְבֶּרְלִינְץ'...

אליהו הכהן: על אם הדרך – סיפורו של השיר "השושנה", במענה לפנייתה של המשוררת ש. שפרה בגיליון שעבר.

אהוד בן עזר: "חמדת" של ט. מוריסון הוא אחד הספרים המשעממים שנכתבו.

ד"ר גיא בכור: א. מצב האומה: בסך הכל לא-רע. על אושר מדאיג, או דאגה מאושרת. ב. מהי נקודת השבירה של האיראנים? אין צורך בפעולה צבאית.

ג. הוי, נמל האהובים... צריך לראות כדי להאמין. לבנון ננטשת על ידי תושביה!

דבר הקב"ה על השמיטה בכיכר רבין.

אלי יזרעאלי: קיץ / ים / פרידמן. // איליה בר-זאב: הַמְלָצוֹת (שיר).

אורי הייטנר: א. הצדיק (לזכרו של זאב סגל). ב. הילדים שחיים בזכות הקלגסים. ג. פונדמנטליזם של הגבול הבינלאומי.

פולמוס הרצח בכפר תבור. פרופ' הלל ויס: אם בפתח-תקווה לא היו מתנפלים כדי להשיב את הגזלה – לא היתה שורדת פתח-תקווה! // מכתב מאסנת רז ליואב אהרוני. // כל האמת על רצח הילדה טל זינו בערב יום כיפור. // י"ז: הגיע הזמן לשים סוף להפקרות!

ארבע שורות של טדרוס אבולעפיה.

פולמוס הקוראן. ידידיה יצחקי: דברי הקראן כנגד חטאי היהודים והעונשים שהם ראויים להם מזכירים מאוד את דרשותיו של הרב הקדוש רבי עובדיה יוסף.

 שו"ת אליהו הכהן: ד"ר עדינה בר-אל וכן לשפרה וליהודה גור-אריה.

יהודית מליק-שירן: שְׁכוּנָתִי לוֹבֶשֶׁת חָג (שיר). // לאה טרן: שִׁיר חֶשְׁבּוֹן.

ברכות לראש הממשלה אהוד אולמרט ליום הולדתו ה-62 עד 120!

יוסי גמזו

צֶ'מְבֶּרְלִינְץ'...

 

צֶ'מְבֶּרְלִין מִתְהַפֵּךְ בְּקִבְרוֹ,

לֹא מִזַּעַם, חָלִילָה. מִנַּחַת:

הַפָּרְסִי הָאַרְסִי שֶהִצְלִיחַ לִבְרוֹא

כְּמוֹ הַפִיהְרֶר דְּאָז מִין קַלַּחַת

שֶל טִמְטוּם קוֹלוֹסָאלִי וְאִי הֲבָנַת

הַנִּקְרָא הַמּוֹפִיעַ כִּכְתֹבֶת

עַל קִירוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה מֵאָז שֶפָאנָאט

פְּסִיכוֹפָּאתִי קוֹדֵם שָֹשֹ לִגְנֹב אֶת

דַּעֲתָן שֶל בְּרִיטַנְיָה, אִיטַלְיָה, צָרְפַת

שֶחָתְמוּ כְּעִוְּרוֹת עִוְּרוּת כְּרוֹנִית

עַל חֶרְפַּת חוֹזֵה מִינְכֶן, עָלֶיהָ שָפַט

הָעוֹלָם אֶת עֲדַת הַמּוֹרוֹנִים

הַנִּבְעֶרֶת הַזֹּאת לְדִרְאוֹן-עוֹלָמִים

(בִּזָּיוֹן שֶאֵרַע בְּדִיּוּק

לִפְנֵי תֵּשַע שָנִים וְשִשִּים שְנוֹת אֵימִים) –

הַפָּרְסִי הַזֶּה שָב אֶל לִהוּק

אוֹתָהּ פַארְסָה עַצְמָהּ בַּעֲצֶרֶת הָאוּ"ם

שֶבִּמְקוֹם לְגָרְשוֹ אַפְּרִיוֹרִי

עוֹד נִדְּבָה לוֹ בִּימַת פְּרוֹפָּגַנְדָּה וּנְאוּם

כְּשִחְזוּר אוֹתוֹ פְיַאסְקוֹ הִיסְטוֹרִי.

 

צֶ'מְבֶּרְלִין מְגַחֵךְ בְּקִבְרוֹ:

Well, עָלַי הֵם שָפְכוּ דִבְרֵי בֶּלַע

כְּעַל מִי שֶהַבְּלוֹף סִנְוְרוֹ וְעִוְּרוֹ

שֶאֲפִלּוּ אוֹתָהּ הָאַמְבְּרֶלָה

שֶנִּפְנַפְתִּי בָּהּ אָז, בְּשוּבִי מֵאַרְצוֹ

שֶל הַ-Kraut הַנָאצִי וְשַֹשְֹתִּי

כִּי הֵבֵאתִי לָכֶם בְּחַסְדּוֹ וְחֶפְצוֹ     

שֶל הַנָּ"ל Peace and Honour פַנְטַסְטִי,

כֵּן, אֲפִלּוּ אוֹתָהּ מִטְרִיָּה לֹא מָנְעָה

מִמַּבּוּל שְמוֹת-הַגְּנַאי בָּם כֻּנֵּיתִי

לְטַנְּפֵנִי לָעַד מֵאוֹתָהּ הַשָּעָה

שֶּהַשְּוַאנְץ לֹא עָצַר בַּסּוּדֶטִים...

 

וְכַיּוֹם, רַבּוֹתַי, מַה קּוֹרֶה שָם כַּיּוֹם

בְּאוֹתוֹ בִּנְיַן אוּ"ם בְּמַנְהֶטְן:

הַאִם אֵין זֶה אוֹתוֹ הַטִּמְטוּם הָאָיֹם

לְאַחַר ס"ט שְנוֹת פוֹרְגֶטְן?

כְּלוּם לָמַד הָעוֹלָם הַנֶּחְשָב כְּחָפְשִי

(כֵּן, חָפְשִי בְּעִקָּר מִקְּצָת שֵֹכֶל)

אֶת לִקְחָהּ שֶל כְּסִילוּת שֶאֲנִי, חֵי נַפְשִי,

כְּבָר שָבַרְתִּי בָּהּ אָז שִֹיאֵי סֶכֶל?

 

לֹא, חוֹשֵשְנִי שֶלֹּא, מַמְשִיכַי הַחוֹזְרִים

בְּדִיּוּק עַל מַתְכּוֹן הָאִוֶּלֶת

בּוֹ פֻּרְסַמְתִּי כְּבָר אָז כְּאַחַד הָעוֹזְרִים

לַשּוֹאָה הַגְּדוֹלָה שֶבַּחֶלֶד,

כָּךְ שֶיֵּש לִי מִכֶּם נַחַת-רוּחַ כְּרַב

הָרוֹאֶה אֵיךְ אָטוֹם הָאוּרַנְיוּם

אִם עוֹד טֶרֶם בִּקַּע אֶת סִכְלוּת שוֹחֲרָיו

יְבַקַּע אֶת בֵּיתָם בְּאִירָאנְיוּם...

 

 

אליהו הכהן

על אם הדרך – סיפורו של השיר "השושנה"

במענה לפנייתה של המשוררת ש. שפרה בגיליון שעבר

לפרק מיוחד בתולדות הזמר העברי ראויה השירה הקדם ציונית. אלה הם השירים שהושרו לפני תחילתו של מפעל התחייה הלאומי ובעצם בישרו אותו. גם אם נכונה הקביעה שהזמר העברי התעורר לחיים עם הקמתן של המושבות הראשונות בארץ בימי העלייה הראשונה, ומנקודה זו בעצם ראוי למנות את קורותיו בעת החדשה, אי אפשר לפסוח על השירים המוקדמים יותר, אותם ניצני זמר, "השירים המבשרים", שנשאו עמם את זרעי ההתעוררות הלאומית עשרות שנים לפני שבאו לעולם המושגים 'חיבת ציון' ו'ציונות'.

בין השירים האלה היה שירו של אליקום צונזר "השושנה" כזרקור על אם הדרך. (אמנם נקרא השיר בפי רבים "על אם הדרך" אך אין לבלבלו עם תרגום השיר "אויפן וועג" שנקרא גם הוא בשם זה). השיר מספר על פרח מאדמת יהודה שנקטף והושלך על אם הדרך, נדרס ונרמס, והוא מייחל לכך שירימו אותו ויחזירוהו אל המקום שבו פרח.

אליקום צונזר (1913-1836) המשורר והמלחין של "השושנה", חיבר את השיר בקובנה שבליטא בשנת 1860, עשר שנים לפני הקמת מקווה ישראל. כעבור כחצי יובל שנים, חיבר והלחין שני שירי זמר עבריים נוספים והקדישם לאנשי העלייה הראשונה: "המחרשה", שיר האיכרים העברי הראשון, ו"שיבת ציון", שיר נבואי שבו קבע – עוד בראשית שנות השמונים למאה ה-19 – כי זה מכבר החל מחזור חדש של שיבת ציון: אחרי העלייה הראשונה תבוא השנייה ואחריה השלישית, ואף אם נדמתה ההתחלה למים הזולגים טיפין טיפין, עתידה היא ליהפך לנהר שוטף.

צונזר, יליד וילנה, בדחן ו"כליזמר" מנעוריו, היה דובר עברית רהוטה ויוצר דו-לשוני. בכתיבתו שילב תמיד מילים ולחן, וגם ניצח על חבורת כליזמרים שעימה נדד מקהילה לקהילה כשהוא משמיע את שיריו בשפה העברית. הופעותיו כללו שירי חול בשפה העברית ונחשבו אז לתופעה חלוצית, שכן כידוע, באותה עת נהגו לשיר בלשון הקודש אך ורק פיוטים וזמירות ושירי קודש. אמנם גם עמיתו שקדם לו בכמה שנים, בנימין זאב אהרנקראנץ ("וולוולה זבארז'ר"), הפיץ את שיריו בשתי השפות יידיש ועברית, אך היו אלה שירים של בתי מרזח ומסבאות ולא שירי ציון לעידוד ההתיישבות בארץ.

בקרב הציבור בארץ הושר השיר "השושנה" ברציפות מאז ראשית ימי העלייה הראשונה ובהדרגה נדחק לקרן זווית עם התמעטותם של בני הדורות הראשונים. ביצוע מוקלט של השיר נשמע לראשונה מתוך תקליט של חברת "קולומביה" מראשית שנות העשרים, מפי החזן יאסן. ציוני דרך נוספים של ביצועי השיר בארץ: בשנות העשרים השמיעו את השיר במופעים שערכו בערים ובמושבות הזמרים יהודה הר מלח ואריה פרידמן לבוב, שני גיסיו של דוד בן גוריון; בתחילת שנות הארבעים הושמע השיר לראשונה ב"קול ירושלים" מפי הזמר אפריים גולדשטיין (די זהב); בשנת 1946 עובד השיר לראשונה למקהלה בידי המלחין יצחק אדל והושמע בפי מקהלת הסמינד ע"ש לוינסקי בניצוחו; בשנת 1963 הושמע והוקלט השיר במופע "אנו נהיה הראשונים" בפי נחמה הנדל, ובתוכנית הראשונה בסדרת הטלוויזיה "שרתי לך ארצי" שרה אותו חוה אלברשטיין.

 

לפנינו שיר "השושנה" בנוסחו העברי במלואו, בלִווית שני בתים (הראשון והאחרון) מתוך הנוסח ביידיש, שנקרא "די בלום" ("הפרח"):

 

הַשּׁוֹשַׁנָּה

 

עַל אֵם הַדֶּרֶך שָׁמָּה מִתְגּוֹלֶלֶת             

שׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם,

נֶהְדֶּפֶת מִסַּעַר, עָלֶהָ נוֹבֶלֶת,

יוֹשֶׁבֶת פֹּה מִיּוֹמָיִם.

וְהִיא מִתְחַנֶּנֶת לְכָל נוֹסֵעַ:

"אָנָּא, אִישִׁים, חָנוּנִי!

שִׁמְרוּ צַעֲדֵיכֶם אוֹתִי מִנְּגֹעַ,

פֶּן בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְמְסוּנִי!

אָנָּא חָנּוּנִי!

מֵעָפָר הֲרִימוּנִי,

פֶּן אֶהְיֶה לְמִרְמַס רַגְלָיִם;

בְּיֶדְכֶם שָׂאוּנִי

אֶל עֵדֶן גַּנִּי,

אֶל גַּן מַחְמַד עֵינָיִים."

 

"בִּרְאוֹתִי בַּגָּן שׁוֹשַׁנָּה נְטוּעָה

תִּשְׁתַּפֵּךְ עָלַי נַפְשִׁי וְרוּחִי;

גַּם אָנֹכִי הָיִיתִי מְאֻשָּׁרָה כָּמוֹהָ

נָתַתִּי רֵיחַ נִיחֹחִי,

בְּכֶרֶם הַמֶּלֶךְ הָיִיתִי פּוֹרַחַת

רוּחַ צַח שָׁאָפְתִּי,

הַחַרְסָה מִמַּעַל בְּקַרְנֶיהָ זוֹרַחַת –

וְעַתָּה בְּיָד נִקְטָפְתִּי.

זֶה קוֹטֵף, זֶה חוֹמֵס,

זֶה טוֹרֵף, זֶה רוֹמֵס,

מֵאָז לֹא מָצָאתִי מָנוֹחַ,

גַּלְמוּדָה שׁוֹכֶבֶת,

מִמָּטָר נִרְקֶבֶת,

נִרְקֶבֶת עַד אֵין בִּי כֹּחַ."

 

בְּעוֹד הַשּׁוֹשַׁנָּה מַר תְּיַלֵּלָה

עַל אָבְדַן תִּפְאֶרֶת פְּרָחֶיהָ,

וְהִנֵּה מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּמְסִלָּה,

מִמָּרוֹם שֻׁלַּח אֵלֶיהָ.

– "מִי אַתְּ, עֲנִיָּה, מִי אַתְּ, אֻמְלָלָה?

אֵיפֹה הָיִיתְ עַד כֹּה?

מָתַי נִקְטַפְתְּ, יָד מִי בָּךְ חָלָה,

וְעַתָּה מַה לָּךְ פֹּה?"

וַתַּעַן הַשּׁוֹשַׁנָּה

בְּקוֹל מַר כַּלַּעֲנָה:

"אוֹי לִי כִּי יָרַדְתִּי שְׁאוֹלָה!

מִצִּיוֹן אֲנִי,

יְהוּדָה שְׁמִי,

וְעַתָּה הִנְנִי בַגּוֹלָה!"

 

"לִפְנֵי שְׁנוֹת אַלְפַיִם הָיִיתִי בְרוּכָה,

בַּמְּלָכִים הָיִיתִי הַגְּבֶרֶת;

בְּיָדִי אָז הָיָה שַׁרְבִיט הַמְּלוּכָה,

עַל רֹאשִׁי – כֶּתֶר תִּפְאֶרֶת;

מְלָכִים מָשַׁחְתִּי מִגֶּזַע יְהוּדָה,

מֵאַהֲרֹן – כֹּהֲנֵי אֵל,

וְעַתָּה נִשְׁאַרְתִּי שְׁכוּלָה, גַּלְמוּדָה,

וְאֵין לִי מוֹדַע וְגוֹאֵל!

לִסְפָרַד נִגְלֵיתִי,

לְדָתָם נִקְרֵאתִי,

בְּקִנְאַת הַדָּת אֲכָלוּנוּ;

הִרְבּוּ חֲלָלַי,

זְקֵנַי וְעוֹלָלַי,

עַד כִּי כָלָה גֵּרְשׁוּנִי!"

 

כְּשׁוֹשַנָּה בַצִּיָּה נִדְמֵית בַּת יְהוּדָה

בָּרֶפֶשׁ נִרְמָסִים פְּרָחַיִך;

בְּזוּיָה אַתְּ, שְׁבוּיָה, טְרוּפָה, גַּלְמוּדָה,

אֵין מִי יְרַחֵם עָלַיִךְ,

אָבַדְתְּ עַמֵּךְ, אָבַדְתְּ עֻזֵךְ,

אָבַדְתְּ אַף נֵצַח וָחָיִל,

אַך אֱמוּנָתֵך הִיא תִקְוָתֵךְ

בְּאֹרֶךְ אִישׁוֹן הַלָּיִל.

זַעֲקִי לֵאלֹהַיִךְ

עַד יְרַחֵם עָלַיִךְ,

חַכִּי עַד יְקַבְּצֵךְ צִיּוֹנָה

וִיחַדֵּש יָמַיִךְ

כִּיְמֵי עֲלוּמַיִךְ,

וְלִירוּשָׁלַיִם תָּשׁוּבִי בְרִנָּה.

 

 

די בלום

 

וווּ אלע פאָרן, אין מיטען וועג,

ליגט דאָרט אַ טייערע בלום;

ליגט און פוילט אייניקע טעג,

דער ווינט ווארפט אירא רום;

זי שרייט און וויינט מיט גרויס געבעט:

"פּאַמעלעך, זעט ווי איר גייט!

האט רחמנות, זעט, איר צעטרעט

א בלום מיט א פּרעכטיקן קווייט!

רחמנות האט ווער,

קומט נאָר אַהער –

הייבט אויף א בלום, וואס זי גלאַנצט|

טראָגט מיר אַהין,

פון וואַנען איך בין,

וווּ מע האָט מיך צום ערשטען געפלאַנצט.

 

בית אחרון:

 

ווי נאָר דער מלאך הערט איר דאָ דערמאָנען

איר אַלטן יִיחוס פון ציון,

זעצט ער איר צעווישן אלע וואַזאָנען,

זי הייבט ווידער שוין אָן צו בליִען.

און ער טרייסט איר מיט מיטלייד: "וויש אָפּ דיינע טרערן,

די זון הייבט דיר אָן שוין צו שיינען,

איך וועל דיר חלילה דיין אמונה ניט שטערן,

איך וועל דיר נאך פוצן און פיינען!"

פרעגט זי ביי עם:

"זאָג מיר דיין שם,

לאָמיך וויסן דעם נאָמען פון זיי".

ענטפערט ער איר:

דער נאָמען פון מיר

איז אַלכּסנדר, קייזער פון ראַסיי."

 

הבית האחרון של השיר ביידיש מבליט את ההבדל בין הנוסח העברי והנוסח ביידיש: בנוסח העברי, מי שישיב את הפרח לירושלים ויחדש את ימיו כבימי עלומיו יהיה האל. בנוסח ביידיש המלאך המושיע הוא אלכסנדר השני, קיסר רוסיה, ובכך חושף צונזר את הרקע לכתיבת השיר:

כשעלה לשלטון בשנת 1827 ניקולאי הראשון שליט רוסיה, הוציא צו שלפיו יוטל על יהודים גיוס לצבא ול"עבודות מועילות". נערים יהודים בגילאי 12 עד 18 נצטוו לשרת איכרים רוסים, ולצאת אחר כך לשירות צבאי ארוך בן חצי יובל שנים. על ראשי הקהילות הוטלו מכסות גיוס וכשלא עמדו בהן הושתו עליהם קנסות גבוהים. על כן שכרו את שירותם של גברתנים שהיו אמורים לחטוף נערים יהודים ולהעבירם לידי השלטונות, כדי למלא את המיכסה. צונזר עצמו נימנה עם החטופים.

גזירת גיוס זאת הייתה בתוקף במשך כשלושים שנה, והיא גרמה לכך שאלפים מבני הנוער היהודי הסתתרו ביערות או כרתו לעצמם אברי גוף ובלבד שלא יגויסו או יוסגרו לשלטונות. עם מותו של ניקולאי הראשון בשנת 1856 עלה בנו אלכסנדר השני לשלטון. מיד עם הכתרתו פקד לבטל את גזירות אביו ולהנהיג שלטון ליברלי שבמסגרתו שבו יהודים ללמוד באוניברסיטאות ובאקדמיות רוסיות. זו הייתה נקודת מפנה בחיי היהודים ברוסיה. תפילות הלל נאמרו אז בכל בתי הכנסת ברחבי רוסיה ונכתבו שירים לכבודו של המושיע, אלכסנדר השני. גם צונזר כתב, מיד עם שחרורו מעבודת הכפייה, את השיר "די ישועה" ("הישועה"). כאשר התיישב כעבור שנים אחדות לכתוב את השיר "די בלום", כעדותו – בהתלהבות ילדותית, לא שכח את אלכסנדר השני וקשר לו כתרים על מעשהו.

לעומת זאת בנוסח העברי של "השושנה", אין זכר לסיפור אלכסנדר השני והוא התפשט בקהילות היהודיות באירופה, באמריקה ובארץ ישראל כשיר קדם-ציוני שסימן את ראשיתו של הזמר העברי המתחדש. השפעתו הייתה עצומה. עשרות שירים חוברו בעקבותיו: המשורר אבנר רוזנפלד חיבר בשנת תרמ"ח [1888] את השיר "שושנת יעקב" שהוא ממש בגדר חיקוי לו; בהשפעתו פירסם א' ל' מינץ בשנת תרנ"ד [1894] את השיר "ראיתי שושנה" בקובץ "פרדס" בעריכת רבניצקי; ז' זטולובסקי חיבר בהשראתו את השיר "השושנה נובלת"; שירו של מאיר יוסף פינס "כאלה וכאלון", שנכתב בתרנ"ב [1892] והתפרסם בקובץ "פרי הארץ" שבעריכת זאב יעבץ, כתוב כולו בעקבות "השושנה"; המשורר נ. נתנזון חיבר בהשפעתו בשנת תרמ"ג [1893] שיר זמר למקהלה בשם "שובי שובי השולמית", "שיר ציוני המוקדש לאנשי המושבות". רק שש מושבות היו אז בארץ: פתח תקווה, יהודייה, ראשון לציון, זיכרון יעקב, ראש פינה ונחלת ראובן/ואדי חנין, וכבר קובע נתנזון בשירו כי המשאלה שהביע צונזר בשיר "השושנה" התגשמה: "שבה השושנה אל ערוגת גינה."

שיר "השושנה" היה לשיר עם והופיע בשירונים רבים בעילום שם מחברו (ראו, למשל, "כינור ציון" הוצאת "תושיה" תר"ס). בשירונים אחדים הוא יוחס בטעות למיכ"ל (ראו, למשל, "שירי ציון" בעריכת מ. היבנר, 1905, אוקראינה). הגורם לטעות זו היה שירו של מיכ"ל "דליה נידחת", שכל נער בארץ שינן אותו בשעורי הספרות, ובו מופיע אותו רעיון:

 

עֲלֵי עֵץ רַעֲנָן

יָשַׁבְתִּי שַׁאֲנָן,

וּפֶתַע נִדַּפְתִּי

בְּלִי עֵת נִקְטַפְתִּי,

אִם מִמְּקוֹם הוּלַדְתִּי

אֲהָהּ, נָדַדְתִּי –

לָמָּה לִי חַיִּים!

 

וכאן המקום לציין כי כפי שכבר גילה יעקב פיכמן והשלים אחריו דב סדן, מי שנחשב כמחבר השיר הזה, מיכ"ל, בפועל רק תרגם ועיבד אותו על פי השיר "LA FEUILLE" מאת המשורר הצרפתי אַרְנוֹל, מתוך התרגום לרוסית שנעשה ע"י ז'וקובסקי. המשורר אד"ם הכהן, שכינס את שירי בנו מיכ"ל לאחר מותו באביב ימיו, לא מצא בעיזבונו כל רמז שיעיד מה מקור ומה עיבוד או תרגום בשירים שהותיר אחריו.

לשירו של צונזר "השושנה" היה הד גם בספרות העברית. בספרו "כאור יהל" מתאר יהודה יערי, איש העלייה השלישית (וטובע המונח "קיבוץ"), את השפעתו העצומה של השיר ומצהיר כי בזכותו החליט לעלות ארצה. גם הסופר דב קמחי מזכיר את השיר בסיפורו "אתרוגים" ואף מצטט קטע ממנו.

השיר "השושנה" היה מאבני הבניין של הזמר העברי. יוצרו, אליקום צונזר, החל כמבשר השירה הקדם ציונית, המשיך כמשוררה של תנועת ביל"ו ולאחר מכן של תנועת חיבת ציון, ונחשב לטרובדור של הזמר העברי במאה התשע עשרה.

מתוך ידיעת קורות חייו והאסונות שפקדו את משפחתו, אין להבין איך יכול היה לשמש כבדחן, להצחיק ולשעשע אנשים במופעי זמר ונגינה. בתוך פרק זמן קצר ניספו אשתו וכל ארבעת ילדיו: את בנו בכורו טרף דוב כשהיה בחיתוליו, שלושת ילדיו האחרים מתו בזה אחר זה במגיפת החולירע שפרצה בווילנה. כעבור זמן קצר נפטרה גם אשתו מאותה מחלה. צונזר השווה את עצמו לאיוב, אך העריך שסבלו רב ממנו. לאיוב נותרה אשתו לצדו.

בכל עת של התפעמות, השיר הראשון שעלה על שפתיים היה "השושנה". על כך תעיד המובאה הבאה מתוך העיתונות הארצישראלית שבה אבקש לסיים את רשימתי. אחד המשוטטים בארץ בימי העלייה הראשונה, מרדכי שרגא שמו, הגיע יום אחד לביקור במושבה מוצא ויצא מגדרו למראה הנוף שנגלה לעיניו. את רשמיו מן הביקור שלח לעיתון "הצבי" שבעריכת אליעזר בן יהודה בלשון הנמלצת שבימינו מקומה לא יכירנה, ובהם הזכיר בפירוש את השיר שהתרונן בקרבו בעת שנסחף בהתלהבותו:

 

"שׂעיפים נשגבים ורעיונות רוממים התרוצצו בקרבי בצאתי לשוח על פני הכיכר כפר מוצא. כמה נאוו עציו הרעננים, מה יפו כרמיו הנחמדים! רגשי קודש עברו בסך בכל מסלולי עורקיי וזלעפות עדינות סערו בחובי, בראותי הקסם והחן השפוך על מקום פלאות הזה אשר ידי חרוצים מאחינו בני ישראל הפכוהו לכרמי חמד וגני עדנים, והנהו עתה מעולף בנאות דשא וגפני אדרת. [...] ואחרי אשר הרבתה נפשי לשחות בנהרי נחלי עדניה [...] עזבתי את נווה שאנן הזה, וקול השירה 'שושנה' אשר צללו שפתי ברגש קודש העיר את ההד העונה לעומתו מכרמי חמד אשר למולי, וציפורי רון התעוררו גם המה מבין עפאיהם, ויהי המקום לחרדת קודש וזלעפות עונג לשמע אוזניים."

 

* * *

 

אתר מומלץ ובו סרטים מארכיון הסרטים הבריטי ומארכיונים אחרים על מדינת ישראל לפני ואחרי הקמתה – http://www.forum-morim.org/video-moreset

 

אהוד בן עזר

"חמדת" של טוני מוריסון הוא אחד הספרים המשעממים ביותר שנכתבו אי פעם

אחד השבחים המעטים המגיעים בדין לעיתון "הארץ" הוא שעדיין מובאים בו תרגומים ממיטב העיתונות הזרה, אשר לרוב-רוב של קהל קוראי העברית אין נגישות ואין זמן להגיע אליהם. כך הוא המאמר המרתק "שדות הקטל של האקדמיה" מאת רייצ'ל דונדיו ("הארץ" 28.9.07), שפורסם ב"ניו יורק טיימס" [לידיעת העורכים הצעירים, לא מזיק לכתוב את תאריך הפרסום המקורי. הדיוק איננו אקט אנטי-פלסטיני].

המאמר סוקר, במלאת עשרים שנה להופעתו של הספר "דלדולה של הרוח באמריקה" מאת אלן בלום – את ההרס האקדמי, בייחוד במדעי הרוח, שחוללו הרוחות הרעות הג'נדריסטיות והדמגוגיות – "יהודים לוקחים קורסים בלימודי יהדות, הומוסקסואלים עוסקים בלימודים הומו-לסביים, שחורים שומעים קורסים בלימודים אפרו-אמריקאיים. כבר לא מדובר באוניברסיטה אלא בשורה של ציבורים בעלי זהויות שונות, שכל אחד מהם לומד על עצמו. אף אחד לא מתעניין באחר."

אני מניח שגם ללימודי המיגדר הפמיניסטי יש חלק בהרס מה שרייצ'ל דונדיו מכנה בשם "הליבה" של לימודי התרבות המערבית, האירופאית ברובה, בייחוד בתחומי הספרות וההיסטוריה. מצד שני אני מניח שמי שלומד יהדות באוניברסיטה אמריקאית הוא אדם משכיל שאינו מנוכר לתרבות המערבית.

אחד המגינים על המהלך החדש של הרב-תרבותיות הוא מרק לילה, מרצה לפילוסופיה פוליטית ולדת (ודאי שחור או מוסלמי או שניהם כאחד), מאוניברסיטת קולומביה (מארחת אחמדנינג'אד), מתייחס במאמר ללימודי הספרות הקלאסית, ציטוט: "התמודדות עם יצירות קשות, לעיתים בלתי נגישות, היא החווייה המנוכרת ביותר שיכולה להיות," ואולם "כשקוראים את טוני מוריסון [שהיא אחת הסופרות הנקראות והנלמדות ביותר בעידן הרב-תרבותיות באוניברסיטאות בארה"ב], לא חווים שום ניכור. היא מאששת את האמריקאיות שלך."

כאשר הופיע בשעתו הרומאן "חמדת" של טוני מוריסון בתרגום עברי מעולה של ניצה בן-ארי, הוא זכה לשבחים רבים; הקהילה הפלצנית של משכילי תל אביב והפרובינציה, בעיקר נשים, לא הפסיקו להלל את הרומאן. קנינו אותו גם אנחנו, ולא הצלחנו לסיים אותו. ואני אומר בדעה צלולה ובמלוא האחריות הספרותית, שלי ושלי בלבד – שזהו אחד הספרים המשעממים והארכניים ביותר שניסיתי לקרוא אי פעם, ואחרי יותר ממחציתו החצצית – נשברתי. אני מניח ש"קנדיד" של וולטר או "המלט" שמים אותו בכיס הקטן מבחינת הקריאוּת גם בתוכנית הקריאה של סטודנט אמריקאי בעל השכלה ממוצעת, אפילו הוא מצטיין בשמיעת קורסים בלימודים אפרו-אמריקאיים ומתעניין רק בכתיבה שחורה.

אגב, באופן טבעי לא מופיע במאמרה המרתק של דונדיו המיגדר האקדמי הישראלי בחלקו הפרו-פלסטיני והאנטי-ישראלי, שמאפיין חלק ניכר, חשוב וקובע, במדעי הרוח בישראל כיום, בייחוד בלימודי הספרות וההיסטוריה; זהו מיגדר או כנופייה אשר מקשים, מן הסתם, על סטודנטים ישרים, שנפשם לא עוותה, ושאינם כותבים מחקרים מתוך אותה הטייה פוליטית של מוריהם כדי למצוא חן בעיניהם ולקבל ציונים טובים – מקשים עליהם מאוד להתקדם בקריירה האקדמית שלהם. חלק ניכר מן העבודות הסמינריוניות והפרה-סמינריוניות המוגשות כיום למרצים ולפרופסורים בעלי השקפת עולם פוליטית-אקדמית – היו מושלכות לפח בדור של הפרופסורים שאני זכיתי ללמוד אצלם באוניברסיטה העברית בירושלים. שם ידעו להבדיל היטב ולא לערבב דעות פוליטיות בלימוד אקדמי. אבל היום גם הם פסולים כי הם נחשבים לאסכולה "ציונית" ר"ל. יצא לי לקרוא לאחרונה שתיים-שלוש עבודות ונדהמתי מהז'דאנוביזם האקדמי: פלסטיני-צנטרי, פמיני-צנטרי, הומי-לסבי-צנטרי, שמאלני-צנטרי או סתם פרֵענקיני-צנטרי.

 

 

מה יהיה על קול המוסיקה? לא קולטים אותו!

 

 

ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים

א. מצב האומה לקראת חג הסוכות: בסך הכל לא-רע. על אושר מדאיג, או דאגה מאושרת. בארץ המראה, מאמר מפתח להבנת מצבנו.

השנה התייצב תחום הביטחון, עבר רענון, טלטלה עזה עם קונספט חדש, ברוח Gplanet, הרתעה והתעצמות. שר ביטחון שגרם נזק הוחלף באחר, טוב ממנו, וכך גם הרמטכ"ל. בצבא יש תחושת התרעננות. תחושת הכבוד והתלות של הציבור בצבא התחזקה. גם הפטריוטיות שלנו התעצמה, והכלכלה פורחת. תמונת האומה שלנו ערב חג הסוכות טובה למדי.

במשך הרבה שנים (מעל 20) אני מופיע בפני הקהל הישראלי, בהרצאות, עם הנושא של כל תקופה ותקופה, עד שלמדתי, כך אני סבור, להכיר את ההתנהגות הישראלית לא רע: כאשר הישראלים מרוצים ממצבם, וכאשר הם מודאגים. הדבר כל-כך בולט בהתנהגות הקולקטיבית, בשאלות, במבט, בשיח שלאחר ההרצאה. לא אשכח את המבטים המודאגים בערבים שלאחר פיגועים קשים בראשית שנות האלפיים, כמו גם את הביטחון העצמי כי הנה הסכסוך שלנו עם העולם הערבי מתקרב לסיומו, בשנות התשעים.

עם השנים גיליתי, שהערכתי האישית נמצאת בדרך כלל במצב הפוך לרוח הקולקטיבית. כאשר בשנות התשעים היתה אצלנו בדרך כלל שביעות רצון גבוהה (למרות הפיגועים) ונכונות להרפתקאות מדיניות, הייתי מודאג ושפוף. ובשנות האלפיים, כאשר כולם היו מודאגים קיומית, הייתי בסך בכל מרוצה. והנה, אותה תופעה מתרחשת גם בשנה האחרונה, השנה לאחר המלחמה: הכל מודאגים קיומית, ואני שוב מרוצה. ואיפה אנו נמצאים כרגע? בתפר שבין הדאגה הקולקטיבית לשביעות הרצון. הישראלים מתחילים להרגיש ראשית ביטחון עצמי מחדש. ואיפה אני? מתחיל לדאוג, ואתם יודעים שאני משדר זאת לכם באתר שלנו. עכשיו אתם מבינים למה. וזה בכלל לא קשור לימין או שמאל, על פי ההגדרות הישראליות המקובלות והנבובות מתוכן.

אני דואג לנו.

הקמת האתר הזה [של גיא בכור] אירעה קודם כל בשל הדיסוננס הזה, שבין תחושתי האישית כמומחה, לבין תחושת הציבור. הרצון להסביר לציבור שלנו שיש גם דרך אחרת לראות את מצבו, ובאופן אמיתי יותר. ובנוסחה:

כאשר הרוב מודאגים – אני מרוצה.

כאשר הרוב מרוצים – אני מודאג.

מדוע? כי כאשר הישראלי מרוצה, תחושת הביטחון העצמי שלו עולה, והוא נכנס לשאננות. מהירהורי ליבו הוא קורא שהנה הדברים עומדים בפני פתרון, והוא נרדם. את התרדמה הזו בדיוק מנצלים האויבים שלנו. נסראללה ואחרים כינו זאת פעם "תיאוריית קורי העכביש."

וההיפך, כאשר הישראלי מוטרד ומודאג – הוא מפגין סולידריות, הוא מתחשל, הפטריוטיות שלו עולה, הוא נערך, סדר העדיפויות משתנה, יש מוכנות, הייתי אומר אפילו הרתעה, וגם האויבים רואים את זה. ואז הנכונות שלהם לשלום עם ישראל דווקא עולה, ככל שאנו דרוכים ומוכנים יותר.

התקשחות שלנו – נכונות ערבית לשלום.

ותרנות ושאננות שלנו – כוונה ערבית לעימות.

זהו הפרדוקס הסודי של חיינו, עכשיו אתם יודעים אותו, והוא באמת משונה: האינתיפאדות והמערכות הצבאיות נגדנו, בעצם – רק עשו לנו טוב (עם הצער האמיתי על נפגעינו). הן מעוררות אותנו. לעומת זאת, שנות שגשוג כלכלי וחברתי עושות לנו בעצם רע, הן מרדימות אותנו ומעלות במקביל את מפלס האיומים נגדנו.

האם נשכיל לפתח מודל חדש שבו שגשוג יבוא עם מוכנות, הרתעה עם אושר?

ברור לנו כבר ששנת תשס"ז היתה, אם כן, שנה מצוינת בכל הרמות. והישראלים שלנו? היו כמובן בדיכאון. מוזר: הרי לכם עם שאינו מבין את מצבו שלו! איך יבין את מצבם של העמים סביבו?

כלכלה: השנה הכלכלית החולפת היתה השנה הטובה ביותר בתולדות מדינת ישראל, חד וחלק. אנו המשק המערבי הצומח ביותר, כמעט 6%, משק מפותח לכל הדעות ולא עוד מתפתח, התל"ג, שבשנה שעברה עמד על 150 מליארד דולר, מתקרב עכשיו ל-170 מליארד; תל"ג לנפש של 21,000$ לפני כשנה, ועכשיו מתקרב ל-25,000$.

ברמת התל"ג לנפש אנו מתקרבים מאוד לנתוני ספרד, איטליה, ניו זילנד, ועוד. חלק גדול ממדינות אירופה כבר עברנו. עוד חמש שנים כלכליות כאלה, בלי קטסטרופה צבאית, ויש לנו סיכוי להגיע לעשירייה הפותחת של הכלכלות בעולם.

הדבר חשוב מאוד, לעודד עוד מיליון יהודים לעלות לישראל. האוכלוסייה מתקרבת במהירות ל-7.5 מיליון איש, המדינה צומחת, לעומת כל מדינות מערב אירופה. במספר האוכלוסייה עברנו כבר את בולגריה, דנמרק, פינלנד, נורווגיה, אירלנד ומדינות נוספות. הפכנו למדינה רצינית, משק בעל משקל וחשיבות. חובה לבזר עכשיו את האוכלוסיה בכל רחבי הארץ, קודם כל באמצעות הרכבת, לגליל העליון ולאילת.

ישראל היא המדינה השנייה בעולם בחשיבותה בתחום ההי-טק לאחר ארצות הברית. זהו הישג חסר תקדים בעולם כולו. המשקיעים הזרים מתדפקים על דלתותינו, והדולר כמובן מתרסק. השקל הוא אחד המטבעות החזקים ביותר במרחב הכלכלי. מספר החברות הישראליות הנסחר בבורסה החשובה בעולם הטכנולוגיה, נסד"ק, שני רק לארצות הברית ולקנדה, ועולה על כל מדינות מערב אירופה. הכלכלה הישראלית מזנקת בטור הנדסי. ישראל הפכה ממדינה בעלת אופי סוציאליסטי למדינה קפיטליסטית, כאשר המדינה יוצאת מיותר ויותר תחומים, ומשאירה זאת לפרט, לעמותות, לארגונים הכלכליים, המסחריים והחברתיים. הארגונים החברתיים מתקשים לקבל זאת, מבלי להבין שדווקא במשטר כזה מעמדם וחשיבותם עולים. בישראל של היום מי שרוצה לעבוד, יעבוד, שכן לא חסרה עבודה. נתוני הביטוח הלאומי על מצב העוני, בלתי נכונים, ואף גורמים נזק בעצם פרסומם. גם את הדיווחים על מימסד מושחת אני לא קונה, וכבר כתבתי על כך.

ביטחון: השנה התייצב תחום הביטחון, עבר רענון, טלטלה עזה עם קונספט חדש, ברוח Gplanet. הרתעה, התעצמות, תוך הושטת יד תמידית לשלום, למי מהצד השני שירצה בכך. אסור לדחוק בהם. שר ביטחון שגרם נזק הוחלף באחר, טוב ממנו, וכך גם הרמטכ"ל. בצבא יש תחושת התרעננות. תחושת הכבוד והתלות של הציבור בצבא התחזקה. הציבור מבין שעם הביטחון אין משחקים בתיאוריות חברתיות חסרות אחריות.

איראן: הכול כבר מבינים שאיראן היא קודם כל בעייה של העולם כולו, ובמערכה הזו איננו לבד. איראן גרעינית מאיימת על העולם כולו, ודומני שהאיראנים הבינו כבר את מגבלות כוחם. בחדשים הבאים צפויה תזוזה גם בכיוון הזה. המשך הסנקציות, איומים הדדיים בין ארצות הברית, אירופה ואיראן, לקראת פריצת דרך. תנו לאמריקנים ולאירופים להוביל את המאבק, עדיף כך.

ככל שהעולם סוגר על איראן, כך מתרחש תהליך דומה גם מול בעלות בריתה היחידות: כמה ארגוני חבלה פלסטיניים וסוריה. מול דמשק למדנו ליצור הרתעה ואיום, מה שמייצב כמובן את המצב. אין לבלבל בין מתח לבין סכנת מלחמה. יש מתח, אך סכנת המלחמה פחתה.

מצרים: החלה סוף סוף לפעול הרבה יותר בסיני (אם כי יש להמשיך וללחוץ עליה), ובלבנון יש לנו ניהול שעובד. חיזבאללה מוקף ב"ניצחונותיו", שסוגרים עליו כמו כלוב, בדיוק כמו חמאס. מזלנו שהבנו סוף סוף שאין לעזור לחיזבאללה ולחמאס בסבב אלימות חדשה. הם זקוקים לכך, וישראל אינה נותנת להם זאת. אני מקווה שהאזהרה שלי בנושא רצועת עזה תובן.

תחום השלום: תקוע. לא אבו מאזן ולא סוריה יכולים לנהל משא ומתן אמיתי, הכולל ויתורים – עם ישראל, כיוון שהם כבולים ברטוריקה ובאידאולוגיה המכוננת שלהם ושל אירגוניהם: אי הלגיטימציה לישראל. כל ישותם של פתח ומפלגת הבעת' היא הסכסוך עם ישראל, אז כיצד ישלימו איתה? זו דילמה פנימית ערבית, שבה ישראל אינה יכולה לעזור, אפילו אם תלחץ, או תרצה מאוד.

זהו מקסם השווא של המנהיגות הפלסטינית או הסורית: נקודת הזינוק שלה, שהיא הסכסוך נגד ישראל, היא גם נקודת הסיום. בית הכלא של הרטוריקה, בית הכלא של האשליות.

בכל מיקרה הלאומיות פלסטינית במשבר קיומי, לא מרואן ברגותי יעלה או יוריד כאן, ובוודאי שבמשבר כזה ישראל אינה נכס אלא נטל. היא לא תקנה פופולריות ולגיטימציה לפתח, אלא תפגע בו. וממילא החמאס פופולארי מאוד בעזה וביו"ש. לפיכך רצון ממשי של פתח להתקדם מול ישראל לא נראה כרגע. ועידת השלום בסתיו תקועה כמו עצם לכל הצדדים, חוץ מלנשיא בוש, שמחפש להמציא מורשת לממשלו, על חשבוננו.

מקומנו במזרח התיכון: דווקא הממשלה הזו, שמתארים אותה כחוצנית, מאותתת שהיא מכירה את הכללים הלא מסובכים של המזרח התיכון, אותם סקרנו במהלך השנה הזו באתר שלנו: נותנים לחמאס ולחיזבאללה להתבשל במיץ "הישגיהם" (אם כי הממשלה החליטה על צעדים בתחום התשתית בעזה. איפה הם?), ולסוריה ולאיראן להסתבך ולשקוע יותר ויותר מול העולם.

עם שלום אסטרטגי עם מצרים וירדן, יציבות בגבול הלבנוני, הרתעה בגבול הסורי, ובקע פלסטיני פנימי עמוק, התמונה התייצבה.

היתה זו שנה של התחשלות ויציבות, התכנסות ציונית ובגרות, שאיפשרה לנו הישגים כלכליים ודיפלומטיים. מה אנו צריכים יותר מזה? ואולי זהו "המודל השלישי", אותו אני מחפש? לא אושר מדאיג, וגם לא דאגה מאושרת? יציבות.

זהירות, קל לזעזע את היציבות השברירית הזו. מה נקבל אם היציבות תזדעזע? נו, אתם כבר יודעים: אושר מדאיג, או דאגה מאושרת.

הדילמה שלי: אתם כבר מבינים את הדילמה: אם אציג תמונה אופטימית של מצבנו, שהיא גם התמונה האמיתית, תיכנסו לשאננות, ו...

אם אפחיד אתכם, כפי שהתקשורת שלנו עושה כה טוב, הרי שאין זו התמונה האמיתית, אך הכוננות שלנו נשארת דרוכה. מה אני אמור לעשות? אני אומר את האמת, כולל ההסתייגות הזו, בסוף.

26.9.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

 

 

 

ב. מהי נקודת השבירה של האיראנים, ואיך מגיעים אליה? אין צורך בפעולה צבאית

לנתיב הבקר בדרכו לשחיטה יכולה להיות השפעה באילוץ איראן לוותר על הגרעין שלה, או אפילו למגר את המשטר החומיניסטי. איך עושים זאת? תשאלו את שרון וערפאת. תוכנית אסטרטגית לא מסובכת, לטפל ביעילות בגרעין האיראני, ובלי תקיפה צבאית.

לנתיב הבקר בדרכו לשחיטה, יש, מסתבר, קשר ישיר להיסטוריה הצבאית של ישראל. את הבקר מעבירים החקלאים מחצר אחת לחצר מיוחדת, שנקראת בפיהם "קוראלס", והיא בנויה כמו משפך. לאט לאט סוגרים את השערים האחוריים קדימה, כך שהבקר נע לאיטו אל-תוך שרוול מיכלאה צר, שבו הוא לכוד. כאשר נמצא הבקר בתוך השרוול הצר, סוגרים עליו, ודינו נגזר.

מי ששיטת העבודה שלו הושפעה מאוד מן הקוראלס היה ראש הממשלה לשעבר, חקלאי הבקר אריאל שרון. הוא הכיר היטב את דרך הבקר לשחיטה, והעתיק כמה פעמים את שיטת הפעולה הזו גם לתחום הביטחון.

כך היה כשסגר בשנת 1982 על יאסר ערפאת בפעם הראשונה בביירות, הידק והידק את הקוראלס, עד שהבריח אותו באונייה קפריסאית, "סול פריני" שמה, הרחק לתוניסיה. וכך היה בפעם השנייה, כאשר שרון כלא למעשה את ערפאת במוקאטעה, ממנה כבר לא יצא עוד. מהרבה בחינות גם חמאס וגם חיזבאללה כלואים כרגע בסוג של קוראלס, וכפי שכתבתי גם אתמול, אין זה רע כלל מבחינתנו.

את השיטה החקלאית הזו יש להעתיק גם נגד איראן.

אין צורך לתקוף אותה, מה פתאום, והאמריקנים כפי שכתבנו כבר, ירדו לפי שעה מעניין התקיפה. יש צורך לכנס אותה כמו הבקר התמים אל תוך השרוול האובדני, לאט ובביטחה. זוהי תוכנית אסטרטגית, שניתנת בהחלט לביצוע בשיתוף כוונות בינלאומי, ותודה לאחמדינג'אד ששוב ביקר בניו יורק, והחזיר את עניין איראן לראש סדר הנושאים בעולם כולו, לאחר שהנושא קצר ירד, באחרונה.

מהו עקב אכילס של איראן? מהי הנקודה הרגישה ביותר של המדינה הזו, שבלעדיה היא אבודה?

הנפט.

איראן חייה מן הנפט שהיא מוכרת, מן היד אל הפה. אין לה רזרבות כספיות, מצבה הכלכלי קשה. בלעדי הנפט היא אבודה, ואין זו הגזמה.

השאלה שצריך לשאול היא האם להכניס את האיראנים למסלול הקוראלס עד הסוף, או לעצור בדרך, ובמילים אחרות, האם להסתפק בוויתור על הגרעין תוך השארת השלטון החומייניסטי הרודני, או לשאוף אפילו לסילוקו.

נקודת השבירה האיראנית:

נפט הוא הקיום – המבטיח את ההווה.

האטום הוא הבטחה – שאמור להבטיח את העתיד.

ביום שהמשטר האיראני יתפוס את המחר כמאיים קיומית על ההווה – זו נקודת השבירה.

במילים אחרות, יש ללכת על נושא הנפט האיראני. העולם אינו שש לסנקציות על ייצוא הנפט האיראני, ובמיוחד הנשיא בוש, המקורב לתעשיית הנפט בארצות הברית ובעולם, אם כי דבר זה עשוי לעבור בעתיד. ככל שעיראק החדשה מתייצבת, ומצליחה לייצא יותר נפט, ולסעודיה אין בעייה להעלות את התפוקה, הנושא אפשרי. ברור לנו איזו השפעה מבורכת תהיה לכך על גרורותיה של איראן, שגם כך נחלשות, חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד וסוריה.

ביום שלישי השבוע חלה תפנית חשובה בנושא, שבקושי זכתה לתשומת לב במדיה הישראלית, וחבל, שכן זו התפתחות חשובה.

ברוב מוחץ של 397 מול 16 צירים אישר הקונגרס האמריקני חוק המטיל סנקציות על כל חברה בעולם שתשתתף בהשקעות זרות באיראן, בסכום העולה על 20 מליון דולר, ובמיוחד בתחומי הנפט והגז.

כיוון שהקונגרס יודע עד כמה קרוב הנשיא בוש לחברות הנפט הענקיות, הוא הוסיף סעיף לחוק, האוסר על הנשיא להעניק פטורים לחברות זרות שונות מן החוק הזה.

משמעות הדבר היא שאם חברה זרה בינלאומית תשתתף בהשקעות בתחום האנרגיה באיראן, היא תתקשה מעכשיו לפעול מול ועם ארצות הברית, ושום חברה זרה לא תסתכן בכך. זו מהלומה לאיראן גם בלי מועצת הביטחון, שמתמהמהת בהכבדת הסנקציות. נכון, אילו עדיין לא סנקציות על יצוא נפט איראני ואיסור קנייתו, אך זו התחלה, שנועד לייבש את איראן, להכניס אותה אט-אט לקוראלס.

איראן זקוקה להשקעות זרות בתחום הנפט והגז כמו אוויר לנשימה, שכן אין היא מסוגלת לזקק את הנפט שהיא מייצרת או לעבד אותו. מאז הפציץ סדאם חוסין את מתקני הזיקוק האיראניים במלחמת שמונה השנים בין 1980-1988 איראן עדיין לא השתקמה, עד כדי כך אין לה הכסף והאמצעים לעשות זאת.

האם לחץ כזה יכול לעבוד על מדינה דיקטטורית?

אם היה מדובר במדינה ערבית קלאסית, אני לא בטוח, וראינו כיצד הלחץ לא עבד על עיראק של סדאם. אך איראן באופן מפתיע היא מדינה שהתקשורת שלה הרבה יותר פתוחה מכל מדינה ערבית, שאין מהססים להטיח בה ביקורת וללבן נושאים באופן פומבי. שבה המהפכה עלולה להיות מאוימת. זו מדינה מתאימה להפעלת הקוראלס.

בטיפשותו המבורכת שוב תימרץ אחמדינג'אד את ארצות הברית ואת העולם לפעול נגד ארצו. נושא הגרעין האיראני סגור? ממש לא. זה הזמן לתאם תוכנית גלובלית אמריקנית-אירופית בשיתוף שקט של ישראל, להכניס את איראן למיכלאה.

אכן, חובה להגביר את הלחץ על איראן, אבל לא סתם, יש לעשות זאת "עם ראש", במודע ובתיאום, על פי שיטתו של אריאל שרון. התוצאות החיוביות מאסטרטגיה זו עוד יפתיעו את כולם, במיוחד את האיראנים ההמומים, שעשויים למצוא עצמם מול תוכנית מגובשת, מודעת למטרותיה, ולכן גם אפקטיבית.

27.9.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

 

 

 

ג. הוי, נמל האהובים... צריך לראות כדי להאמין. לבנון ננטשת על ידי תושביה!

מבחינת השיעים אילו חדשות טובות, אך מבחינת לבנון, החושך הולך וגובר. צריך להבין, הפעם קמילתה של ביירות עשויה להיות סופית. אפילו בניה מתייאשים. וביירות היא לא סתם עיר, היא לב הערביות, הלאומיות, היא אחד הסימבולים החשובים בתולדות העולם הערבי. הוי נמל האהובים...

 

הוי נמל האוהבים,

מגדלור הנרדפים,

מקלט המחפשים,

שושנת הימים,

יא ביירות.

 

שרה התופעה המדהימה, הזמרת הלבנונית פיירוז, על ביירות שפרחה, נבלה, שוב פרחה, ושוב היא קמלה – לנגד עינינו:

 

אהבת ביירות

הם שמו מחסומים ברחובות,

כיבו את כל הרמזורים,

שתלו תותחים,

גירשו את הכיכרות,

איפה אתה אהובי,

אחריך הפכנו,

לאהבה שצועקת,

הפכנו למרחקים.

 

אנו מתגעגעים לימים המאושרים,

ימי הטיול בדרכים,

ההליכות הארוכות,

להיפגש במסעדה הישנה.

 

הוי, אהבת ביירות,

הוי אהבת הימים,

חיזרי, יא ביירות,

גם הימים עוד יחזרו.

 

הגיע הקיץ השני,

הירח שבור,

זה נכון שאולי תשכח אותי,

אהבתי המובסת,

הלכתי חזרה לביתי,

אך את ביתי לא מצאתי,

רק עשן וקורות הרוסות

לא ורד ולא גדר.

 

השיר הזה נכתב בזמן מלחמת האזרחים (1975-1989). בינתיים ביירות השתקמה, פרחה, אבל אללי, היא נובלת שוב.

צריך לראות כדי להאמין: לבנון הולכת וננטשת על ידי תושביה. המדינה על מזוודות, וגל ההגירה ממנה לכל מקום שרק אפשר נמצא בימים אלה בעיצומו. דרך האוויר, בים, וביבשה דרך סוריה. גל ההגירה הזה, שהחל בחורף התעצם בקיץ הזה, והוא כה משמעותי, עד שהוא מוריד את מחירי הנדל"ן. ניתן לקנות דירות בזול יחסית, אך לא תמיד יש מי שיקנה.

בדרך לשדה התעופה נתקלים המהגרים בשלטים הענקיים של בכירי חיזבאללה, ובראשם חסן נסראללה, המכריזים על "ניצחון אלוהי", דבר שרק מוסיף למרירות הנוטשים. לבנונים רבים כבר אינם רואים במדינה את ארצם. יש תור ארוך יומי, מול הקונסוליות והשגרירויות הזרות בבירה. חיי הלילה עגומים. עד לפני שנתיים היו חיי הבידור שוקקים, עם מיליוני תיירים. בשנה שעברה התיירים לא הגיעו בשל המלחמה, והשנה בשל המהומות הפנימיות, החיסולים הפוליטיים, והמשבר ההולך ומתקרב. אירופה התקרבה במסגרת הכפר הגלובאלי, ולבנון התרחקה.

מלחמת האזרחים שהתנהלה בין 1975 ל-1989 היתה נוראה, ובכל זאת, מרבית הלבנונים המתינו שתסתיים כשהם בלבנון. אופציית ההגירה היתה קיימת, אך היתה גם תקווה. לא היה קל להגר, אירופה היתה רחוקה, והכפר הגלובלי עדיין לא הומצא. ב-13 באפריל 1975 טבחו הפלנגות באוטובוס של פלסטינים, שנכנס לשכונת עין רומאנה הנוצרית. המדינה כולה היתה על בריקאדות, ובכל זאת, אופציית ההגירה לא היתה כה סוחפת כמו היום.

המצב השתנה.

המדינה שחיה על התיירות סובלת מאוד בהיעדר תיירים. הבודדים שהגיעו הקיץ הזה היו קרובי משפחה, השוהים כמה שבועות, ואז חוזרים לחו"ל, אלא שהם מתגוררים בבתי קרוביהם, ולכן המלונות ריקים. יש אומדים את התפוסה ב-7%, עד כדי כך המשבר גדול. הרחובות של ביירות העליזה ריקים היום, כאילו ננטשו על ידי התושבים. אין שמחת חיים.

ובמקביל הכל מתייקר, הבנזין, החשמל, המים, המיסים, הטלפון, ואין הכנסה, כאשר האבטלה גואה. "הכל יקר בלבנון, אבל הכי זול הוא הבן אדם," אומרים כיום בביירות. העיר מסתגרת באבלה, ממנו לא התאוששה מאז הקיץ שעבר. חובות המדינה הולכים ותופחים.

מה קרה? בשנות התשעים, לאחר תום מלחמת האזרחים, היתה באוויר אופטימיות גדולה. אלפים חזרו והיגרו אל לבנון, בתי עסק נפתחו, מרכז ביירות שופץ בניהולו של רפיק אלחרירי. הרצח של חרירי בשנת 2005 היה אות אזהרה, ומאז נמשכת סדרת החיסולים, ומצביעה על כך שאין הרבה עתיד. יש בעיקר עבר.

ההשתלטות של חיזבאללה על מרכז המדינה היא אם כל רע. חיזבאללה הקים מדינה בתוך ביירות, שמר את השיעים שלו בתת-השכלה, וכולם מבינים בלבנון שהוא מעוניין להשתלט יום אחד על כל המדינה. אם עד למלחמת לבנון השנייה היו כאלה שהאמינו שניתן לבלום את השיעים, לאחריה אפסו התקוות. מי שיכול פשוט ממלט את עצמו.

מי מהגר? הנוצרים, או מי שנשאר מהם. רחובות בשכונות סן אלפיל, אשרפייה ואחרות, מתרוקנים מנוצרים. קל להם להגר, יש להם משפחות גדולות בדרום אמריקה ובאירופה, ויש להם מסורת של הגירה. אל השכונות הללו נכנסים במחירים מוזלים שיעים ופלסטינים. עוד מהגרים המשכילים. מחקר מצא לאחרונה שמרבית בוגרי התואר השלישי בלבנון מהגרים או מתכוננים להגר. זהו נתון מחריד, שכן קבוצת האליטה נוטשת. כרגיל נשארים החלשים והיאוש.

תופעה מעניינת: יהודים רבים עוזבים את צרפת ומוכרים את בתיהם, חלק מהם עולה לישראל. במקומם נכנסים לבנונים, שנטשו את ארצם. כך הולכים הנוצרים ומתמעטים, כך גם הסונים, והשיעים הולכים ומתרבים. לכולם ברור כי עתידה של המדינה שיעי, ומעטים רוצים לחכות ליום הזה. עדיף להם לחתוך עכשיו.

הבנקים, מהם חיה לבנון, שוממים. בעבר עשירי המפרץ הפרסי שמרו את כספיהם בביירות. לא עוד. הכספים מהמיפרץ זורמים בעיקר ללונדון ולארצות הברית. גם הכספים של הלבנונים יוצאים החוצה. בשנה שעברה היה התל"ג הלבנוני 24 מליארד דולר (לעומת 150 של ישראל). השנה הוא צפוי לצנוח אל מתחת ל-20. ישראל תזנק לסביבות 170 מילארד.

כמה חבל. שיתוף פעולה ישראלי-לבנוני היה מחייה את הסביבה כולה, שכן אופי העמים דומה, והגבול קרוב. אך לא. הלבנונים דוחים כל רעיון של שיתוף איתנו. אנחנו משגשגים, הם נובלים.

זוהי כמישה איטית, עלובה, נמשכת ורעה. הנותרים רואים את העוזבים, וגם הם רוצים. מעמד הבינים נובל ונוטש. העוני גובר. התהליכים שלהם נסראללה מקווה הולכים ומתעצמים. המדינה הופכת שיעית מיום ליום. מכאן שדרישתו ליתר כוח בעוגת הכוח הלאומית מוצדקת, מה לעשות. יש לו אינטרס שלבנון תיפול, וגם לסוריה יש אינטרס דומה. או אז תיפול המדינה בידי חיזבאללה וסוריה, כפרי בשל, לשלוט בה לתמיד.

הלבנונים רואים מה קרה לעיראק שהפכה למדינה שיעית, הם רואים את ההתחמשות הגדולה של חיזבאללה ושל מיליציות נוספות, כפי שקרה בנהר אלבארד, ומבינים. בסרט הזה הם כבר היו. תודה, הם יצפו בו כבר מפאריז.

ניצחון אלוהי? תלוי למי. מבחינת השיעים אלו חדשות טובות, אך מבחינת לבנון, החושך הולך וגובר. צריך להבין, הפעם קמילתה של ביירות עשויה להיות סופית. אפילו בניה מתייאשים. וביירות היא לא סתם עיר, היא לב הערביות, הלאומיות, היא אחד הסימבולים החשובים בתולדות העולם הערבי.

מה אנו למדים מכך?

לבנון משנה במהירות את ההרכב האתני שלה לרוב שיעי הולך וגדל. משמעות הדבר שהשיעים ידרשו את מקומם בעוגה הלאומית, והדבר עלול להיות אלים. בשעה שלבנונים ופלסטינים מהגרים מן המזרח התיכון, עלינו ללמוד להעריך את עצמנו. את הנחישות שלנו, את אי הוויתור ואת ההצמדות לקרקע, לאדמה שלנו. למרות הפיגועים, הטילים והאיומים. אם מדובר על נאמנות למדינה, לגורל, ולזהות, כל אלה נמצאים קודם כל אצלנו.

28.9.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

 

 

דבר הקב"ה על השמיטה בכיכר רבין

 

הקב"ה מודיע: שלחתי את עבדי את אהוד אל שוק האתרוגים, הלולבים, הערבות וההדסים שמתקיים בין יום כיפור לחג סוכות בכיכר רבין בתל אביב שעל נהר ירקון. עבדי פנה כה וכה וירא כי על כל קופסאות האתרוגים ישנם אישורים של רבנים וחתימותיהם מסתלסלות, וישאל עבדי את אחד המוכרים:

"ומה בקשר לשנת השמיטה?"

ויען לו המוכר ויאמר: "כל האתרוגים אשר עיניך רואות נקטפו לפני ראש השנה ואוחסנו בקירור ואין בהם חשש שמיטה. וכך גם נחתכו קודם לראש השנה הלולבים, ענפי הערבות וההדסים, וגם הסכך שהכהן הגדול ר' רון חולדאי מחלק ליהודי העיר."

ויילך עבדי אהוד ויבדוק מדוכן לדוכן, והנה אכן עוקציהם של חלק מהאתרוגים יבש ואפילו יבש מאוד ומעורר חשד של הצטמקות, ואילו אחרים עוקציהם ירוקים כאילו אך אתמול נקטפו. אבל בשום מקום לא כתוב שהם נקטפו בשנה שעברה ועומדים בתקנת שנת שמיטה.

ועכשיו האזינו לי בני ישראל, ותשמע הכיכר שהיתה מלכי ישראל – את אמרי פי: מה לי הקונצים שלכם ועם מי אתם חושבים שאתם מתעסקים בישראבלוף של האתרוגים בשמיטה? הלא גם ניחוח לימון שנקטף בזה הרגע ועליו מברכים גברים ונשים ישרים וברי לבב עדיף בעיניי מכל ההתחכמויות שלכם תחת השמיים. שימו בקרור עמוק את רוע לבבכם, וברכו אפילו על קלמנטינה ובלבד שהיושר ועשיית החסד יהיו לא רק נר לרגליכם אלא ישרפו גם את התחת שלכם אם תנסו שוב להערים עליי – על בורא שמיים וארץ שדבר אינו נסתר מעיניי. הלא מיום נותני תורה לעבדי משה בהר סיני ועד היום היו יותר שנות שמיטה בלי קירור אתרוגים ובלי חילול שם שמיים עם רוצחים חובשי כיפות.

רשלקז"ע

 

 

אלי יזרעאלי

קיץ / ים / פרידמן

 

קיץ

כל חורף חיכיתי לקיץ. ים, שמש, מכנסיים קצרים... הצגות יומיות. כך היה כל השנים, עד אשר התפתח העדר והחל לכלות כל חלקה טובה. בבוקר שוב אי אפשר ליהנות בים. מנסה לקרוא את "הארץ", אולם משפחות הצובאות על כל סנטימטר מרובע סביב השמשיה, גורמות לי להמתין בשקיקה לחורף. מי המציא את הרעיון האידיוטי של חופש גדול? ואם כן, למה לא בחורף? לפחות שישאירו לנו את הים.

ניחא. אם היה ניתן ללכת להצגת קולנוע יומית, אולם גם שם כל הקולות, הצרחות, הבכי, ריח הביסלי ושיחות בלתי פוסקות על האוכל. חצי שעה דנים בתפריטים המצויים בכל חור. אחר כך שיחה על העוף של אתמול, על השניצל של מחר, על העוגות והפשטדות, על מסעדות... בדיוק כמו בים... מה הפלא שהדוברים, הדומים אלה לאלה בכל מקום, נראים ונרעים כמו שקים של תפוחי אדמה? הרבה נפח וחוסר צורה להחריד. העיקר שכולם הולכים לאותו המרעה.

הקיץ שוב אינו הזמן המיוחל. חבל.

 

ים

הים איננו כלה, אולם כדי ליהנות ממנו צריך להרחיק מערבה. לשם כך אפשר לעלות על גלשן והמהדרין עולים על יאכטה. בימים אלה, כאשר שדות התעופה הופכים לקזינו ברולטה רוסית וכל יום מתרחש אסון, או כמעט אסון, אין כיאכטה לצאת מנמלינו ולעגון בנמלים אחרים. על סערה אפשר לדעת יומיים שלושה מראש ולהיזהר. התרסקות של מטוס לא ניתן לחזות גם שנייה קודם לכן. אין זה משנה אם הטייס שיכור, אם המסלול חלק, אם מגדל הפיקוח לא מתפקד, אם מטוס אחר פישל ורק במקרה פגע במטוס שהתרסק יחד איתו. הלכתי לקורס משיטי יאכטות. דרך הים היא גם דרך חיים. אם זה התאים לי עד כה, זה יתאים גם הלאה. מה שמעניין הוא, שבקצב ההיסטרי שבו פועלים בארץ שבעה-עשר בתי ספר להשטת יאכטות, נראה כי מתוך כל 30 בוגרים, שאינם חרדים או ערבים, יוצא לפחות סקיפר אחד. יש בארץ כאלף יאכטות וכ-60 אלף סקיפרים ועוד היד נטויה. האם כל כך הרבה מתכוננים לרגע שהערבים יזרקו אותנו לים? ואולי כדאי להשקיע בענף? מרוויחים על יאכטה לא רע והפוטנציאל גדול.

 

פרידמן

וכאילו שמשעמם לנו בקיץ, בין הים והשלאף-שטונד, בין חיפושי משקיעים למפגשי חברים, בין בריחה מהמזגן אל בריזה מזדמנת, מתחוללת בעיתונות אורגיית סאדו-מזו משפטית. תוקפים את פרידמן. האיש הורס את מערכת המשפט. מה לא? אז כדאי ללבן כמה עובדות, אשר מן הסתם אינן מניפולציות ואפילו לא הבעת דעה.

ראשית כל, פרידמן הוא שר המשפטים ורק במקרה, מתפקידו לקבוע מדיניות. יכולים לאהוב את דרכו או לא, אבל ברור שהוא הקובע. אם לא, אין לנו צורך בממשלה. נוכל להותיר בידי כמה עיתונאים ועוד כמה מתלהמים שמרעימים בקולם, לקבוע לנו את סדר היום הציבורי והמדיני. פרידמן אינו מתערב בשום הליך משפטי (להוציא אישורי חנינות מעת לעת). התוקפים אותו מצפים, ככל הנראה, כי יהיה המטפל הנחמד, אשר כפי שהיה עד כה, ימשיך ללטף את המערכת המשפטית ויניח לה לנהל את בתי המשפט, ובו בזמן גם לקבוע מדיניות ולקבל החלטות. ולא כי. בתי המשפט נועדו אך ורק לעשות משפט ואילו השר הממונה, לא רק סוברני, אלא אף צריך להחליט על הדרך.

שנית, ממתי מתעמת שופט עם השר שמעליו? פרידמן רשאי לקבוע מצבת שופטים, מצבת בתי משפט וכן הוא עומד, מתוקף תפקידו ולא משום מתת חסד, בראש הוועדה למינוי שופטים. הם ממונים ולא נבחרים. עברו אי אלו שנים והשופטים מתקדמים. הם מרגישים כי העולם פרוש לרגליהם. לא די בכך שהם זוכים לשכר נפלא, לעצמאות שאין דומה לה ("אין על השופט מרות, מלבד מרותו של החוק"), הם גם רוצים להחליט מי יהיה בגילדה ובאיזה מעמד. אם יש גורם העלול להרוס את מערכת המשפט, הרי אלה שופטים כבייניש, אשר תחת לעסוק בתפקידה, הרחב דיו, היא נאבקת על מה שנראה כשלטון על מערכת המשפט בישראל. אין לתת לה זאת ולשם כך יש שר מעליה. אם היא כל כך בלתי מרוצה, הרי שזכותה להתפטר, אולם בהחלט לא לקבוע את הדרך.

שלישית, הגעתו של פרידמן למשרד המשפטים, הינה בחזקת שעת רצון גדולה למערכת המשפט. הוא נטול פניות, אינו חבר מפלגה, אינו צריך למצוא חן בעיני איש ויכול לשפר את המעוות משנים שנימה. ויפה שעה אחת קודם. לא בכדי נשמעות שוב ושוב פרשיות על שופטים שסרחו.

שופטת אחת שיפצה פסק דין.

אחרת עשתה יד אחת עם עורך דין נטול רשיון, אשר גנב כספים ואף ערב לה לדירתה.

מבקר המדינה, השופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, חשף ממצאים חמורים המעידים על ניגוד עניינים בכהונתו של עמיתו שלעבר השופט העליון בדימוס צבי טל בראש ועדת העיזבונות.

צמרת המשפט, משופטי בית המשפט העליון ועד ליועץ המשפטי מזוז, נגועה בניגודי עניינים נפוטיסטיים, תוך הכנסת בני משפחותיה אל המערכת. גם השופטת ביניש עצמה לוקה בניגוד עניינים, והליכי המינוי של השופטת בן-אור שניסתה לקדם, מעוכבים כדי לבדוק תלונות שהוגשו נגדה. כדי להתמודד עם הקשיים, פעלה ביניש מאחורי הקלעים בניסיון לערוך הצבעה טלפונית כדי להשביע את בן-אור לשופטת, בינתיים בחוסר הצלחה.

שופטים עומדים לא פעם בתחומים אפורים, שבין המותר והאסור, החוקי ושאינו חוקי. אם כך הם פני הדברים, ככל הנראה שמדובר בנצר מנהגי למדיניות שרי המשפטים שקדמו לפרידמן ולא העזו לגעת בפרה הקדושה של בתי המשפט. לא קל למרק את הסיאוב, אשר ככל הנראה פשה במערכת זו, ולמזלנו הגיע פרידמן למערכת, במטרה לנקות את האורוות. לא עוד רובינשטיין חייכן ונעים הליכות, לא חנפן כמרידור ולא רודפת ג'ובים כציפי לבני, אשר מיהרה לעזוב את המשפטים לטובת משרד החוץ. פרידמן בא להישאר, כל עוד יוכל. הוא אינו קשור לסבבים פוליטיים. הוא אנו שואף להיות, לא שר חוץ ולא ראש ממשלה. הוא אינו עסוק באינטריגות, על כן הוא יכול לנער את המערכת ולהפיח בה רוח חיים ולהציב לה גבולות, אשר כבר חסרים בה זה מכבר.

קיץ. בים קוראים עיתונים. בעיתונים קוראים על הים. לשבת בים זה לא קל. לאכול בים עוד פחות. מעבר לכך שהאוכל ממש לא משהו (רק ספוג בנדיבות בשמן), גם יש טיבול וולונטרי של חול, המותז על ידי הזאטוטים. לעתים ילד רץ ומפיל איתו את הצלחת מאחד השולחנות. המלצרית המותשת, שעשתה כבר קילומטרז', אינו יכולה להקדיש ללקוח את תשומת הלב המינימלית. אם אתם רוצים לאכול, טעים, בריא, אסתטי ועם שירות נפלא, אני מציע לחזור אי אלו שנים במנהרת הזמן ולהגיע לרחוב ירמיהו. הבלינצ'ס ההונגרי הנפלא, הקיים משנת 1964, עדיין פועל ומתאים לכולם. האוכל צמחוני, טעים להפליא, עשוי בטוב טעם. היחס נפלא ויותר מכך והמחירים נוחים במיוחד.

אכלנו במקום ארבעה אנשים לכבוד יום הולדתה של חברה. שתינו שלושה קנקני לימונדה (נהדרת), ארבע מנות של בלינצ'ס בקערת חרס לוהטת – עם גבינות, פטריות, כרוב ותרד, שתי מנות קינוח פלומבה שוקולד, שדי בו כדי לחזור שוב, בקבוק קולה וארבע כוסות קפה. המחיר: 372 ₪ בלבד. המלצרית היתה כל כך נהדרת, שעיגלנו לה עם הטיפ ל-450 ₪. בנוסף פינק אותנו השף בארבע מנות אספרסו אלכוהולי מוקצף ולקינוח, על חשבון הבית, מגישים ליקרים ביתיים בטעמי שוקולד, וניל ולימון. השניים הראשונים מומלצים במיוחד.

אז שיהיה לנו בתיאבון. עוד מעט יגיע הסתיו. מהים לבלינצ'ס זה די קרוב ונוכל סוף סוף ליהנות מבלי להתלונן.

 

 

איליה בר-זאב

הַמְלָצוֹת

לאריק ק. (קוקס) שאינו בטל ב-60

 

מִפְרָשׂ הַמַּלְבִּין מֵעֵבֶר לַגַּלִים

שָׁם, בְּקַו הַשָּׁמַיִם

אֵינוֹ מֵעִיד עַל מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְקָרֵב

אוֹ עַל מִי שֶׁמִּתְרַחֵק.

יֵשׁ לְהַמְתִּין –

לִבְדוֹק אִם הַלָּבָן לָבָן

וְלֹא רִצּוּדֵי הַשֶׁמֶשׁ

בֵּין רַצֵּי הַגַּלִים

לִבְדוֹק –

אִם הַמָּשׁוֹט מָשׁוֹט

וּתְנוּעָתוֹ אֶל הַחוֹף וְלֹא

אֶל יַמִּים אֲחֵרִים.

לְהַמְתִּין כָּל הַלַּיְלָה עַל הַחוֹף

לֶאֱסֹף שְׁבָרִים נִתָּזִים

לְקַבְּצָם בְּעֲרֵמָה

לְהַצִּית מְדוּרָה.              

 

 

 

אורי הייטנר / 3 מאמרים

א. הצדיק

את המאמר פירסמתי לפני שלוש שנים בפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh. ואני שב ומפרסם אותו עם מותו של ישראל סגל, לזכרו ולעילוי נשמתו.

מנהיג "שינוי" טומי לפיד התארח בתכניתו של ניסים משעל, מיד לאחר פיטוריו מן הממשלה. ישראל סגל, עורך התוכנית, שהיה שותף לראיון, מחה באוזניו על התבטאותו הבוטה, המשפילה והנפסדת אודות ה"קניידלאך לרבנים". לפיד לא התבלבל, וצעק על סגל: "מי אתה שתטיף מוסר? הרי בספר שלך גרמת לחרדים נזק יותר מכל מה שאני יכול לגרום בכל ההתבטאויות שלי!"

סגל ההמום ישב מולו כילד נזוף, ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו. שוב נקט הדמגוג המנוסה בדרך המוכרת לו כל כך, לפיה ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. הוא, איש הציבור, הנושא באחריות ציבורית, מתחמק משאלת עיתונאי על סגנונו הבוטה, תוך שהוא משתמש ביצירה אמנותית של השואל כטיעון בוויכוח. עיתונאי השואל שאלה, אמור לייצג את הציבור המצפה לתשובה. הציבור לא קיבל תשובה. לפיד "ניצח" בוויכוח.

ישראל סגל כתב בדם לבו את הרומן האוטוביוגרפי "וכי נחש ממית?" – בו התעמת עם הקרע במשפחתו, ובעיקר הקרע בינו לבין אחיו. אחיו, "הצדיק", אדמו"ר חשוב, מראשי הציבור החרדי, כפה על משפחתו לנדות את בן דמותו של ישראל סגל, "הרשע", בעקבות עזיבתו את הדת והפיכתו לחילוני. הספר כתוב ברגישות רבה ובכאב עמוק. בהפיכת הספר לכלי במאבק הפוליטי-תקשורתי בידי לפיד, ובעיקר בהפיכתו לכלי לנגח את הסופר, שבתפקידו כעיתונאי הקשה עליו בשאלה ממנה רצה להתחמק, התנהג לפיד כפיל בחנות חרסינה, בחוסר רגישות קיצוני, אך אופייני.

אכן, החברה החרדית יוצאת רע מאוד מהספר של סגל. אולם הפרשנות של לפיד מחטיאה לחלוטין את המסר של הספר. סגל אינו תוקף את החברה החרדית על אמונתה, על דרכה, על אורח חייה. סגל תוקף אותה על חוסר סובלנותה ועל אי נכונותה לקבל את זכותו לחיות באורח חיים שונה. ישראל סגל אינו מנסה לשנות את אורחותיה של החברה החרדית. הוא מבקש לקבל אותה כמות שהיא. הוא מכבד אותה, הוא כותב אודותיה בערגה ובגעגוע, וחרף הסבל שסבל בעטייה הוא מכיר ומוקיר את הטוב שבה. כל חפצו הוא, שהחברה החרדית תכבד אותו ותהיה מוכנה לקבלו כמות שהוא.

כל הספר הוא תיאור ייסורי הנתק של המספר מאחיו, ממשפחתו, מקהילתו. לאורך כל הספר מופיעה הערגה של המספר לשוב לחיק משפחתו, ובלבד שיוכל לחזור אליה כמות שהוא. המספר אינו מחמיץ כל הזדמנות לנסות לשוב ולהתקרב.

בניגוד אליו, אחיו "הצדיק" מתנכר אליו, ובזדון לב מכשיל כל ניסיון פיוס, שאינו כרוך בחזרתו של אחיו אל "הדרך הנכונה". הביקורת החריפה שמשמיע סגל על החברה החרדית היא פצעי אוהב. אין הוא שונא את אחיו, וכשהוא מבטא שנאה – השנאה היא אך ורק תגובה לגילויי הניכור של אחיו כלפיו.

מהתנפלותו של לפיד על סגל, ניתן להסיק מהי פרשנותו לספר. על פי פרשנות זו, שני האחים מייצגים את העולמות. האח החילוני מייצג את העולם החילוני והאח החרד מייצג את העולם החרדי. האח החילוני הוא הטוב והאח החרד הוא הרע. האח הטוב מייצג את הטובים והאח הרע מייצג את הרעים. מאחר והוא, טומי לפיד, הוא הלוחם הראשי ברעים, הרי הוא הטוב שבטובים. מאחר וישראל סגל כתב ספר "נגד החרדים", הרי שספר זה הוא חלק ממלחמת גוג ומגוג של החילונים בחרדים, שהוא, לפיד, מצביאו. כל כך פשטני. כל כך אופייני לתפיסת עולמו הפשטנית עד פרימיטיבית של לפיד.

מי מבין שני האחים, גיבורי הספר, דומה יותר לטומי לפיד? האם האח "הרשע", זה שכל חייו מתייסר על הקרע, מייחל לאיחויו, מכבד את האחר, את אמונתו, את דרכו ואת אורח חייו, או האח "הצדיק", המתנכר לאחיו, המוציא אותו אל מחוץ למחנה, המחרים אותו, שאינו מוכן לגלות שמץ של סובלנות כלפיו?

לאיזה מן האחים דומה יותר לפיד המחרים את החרדים ושולל את עצם זכותם של ליטול חלק בקואליציה בישראל? בדרכו של מי הוא נוקט, בבוז ובשנאה שלו כלפי מי שמעז לחשוב ולחיות אחרת ממנו? כמו מי מן האחים הוא מתנהג, כאשר אין הוא מוכן לקבל כלגיטימית כל דרישה של החרדים, ומיד מציג אותה כסחטנות?

השוני הגדול בין שני האחים בספר, אינו בין מי שאורח חייו חרדי למי שאורח חייו חילוני, אלא בין אדם סובלני ונאור לפנאט קיצוני, חסר סובלנות ומלא שנאה. זה קו השבר האמיתי בספר. בקו השבר הזה, טומי לפיד אינו נמצא בצד של המספר, ישראל סגל, אלא בצד של אחיו, "הצדיק". טומי לפיד הוא תמונת הראי החילונית של האח "הצדיק".

 

 

ב. הילדים שחיים בזכות הקלגסים

לא אהבתי את קריאתו של יואל מרש"ק לבני הקיבוצים להתגייס דווקא לחטיבת "כפיר". איני חושב שנכון וראוי לעודד הליכה דווקא ליחידה זו ולא ליחידה אחרת. יש לחנך ולעודד את הנוער לשירות משמעותי, לשירות קרבי, לתרומה משמעותית למדינה, ביחידות הצבא השונות.

אולם תגובות הנגד לקריאה זו, מעוררות בי שאט נפש. שוב, מתקפה של חסידי הסרבנות, של המסיתים נגד השירות בשטחים.

לא אכנס כאן שוב לדיון העקרוני על הסרבנות – על האקט האנטי דמוקרטי של ניסיון לשבש באמצעות עריקה המונית את מדיניותה של הממשלה הנבחרת; על הפגיעה הקשה בצה"ל, שהרי צבא אינו יכול לפעול כאשר כל חייל יבחר את המשימות שהוא מוכן לבצע על פי נטיותיו הפוליטיות; את יצירת התקדים אותו ממשיכים תמונת הראי של סרבני השמאל הרדיקלי – סרבני הימין הרדיקלי.

ברצוני להתייחס לצדקנות ולהתחסדות של המגנים את פעילות צה"ל בשטחים ומכנים את חיילי צה"ל "קלגסים"; את העיוורון, עיוורון מתוך בחירה, של מי שמסרבים להביט במציאות ולהפיק ממנה לקחים אמיתיים.

אחרי הסכם אוסלו אמר אביהם הרוחני של הסרבנים, ישעיהו לייבוביץ', שמעתה ואילך, לאחר שישראל חתמה על ההסכם, הוא מתנגד לסרבנות. מעתה, הוא אמר, אין עוד לגיטימציה למאבק הפלשתינאי ולכן אין מקום לסרבנות. יצחק רבין, שאומץ בדיעבד, בחסות כדורי הרוצח, להיות אב רוחני של אנשי השמאל הקיצוני שרדפו אותו כל השנים, אמר באותם ימים, שאם הפלשתינאים יפרו את הסכם אוסלו, צה"ל יכבוש את יהודה ושומרון בתוך 24 שעות.

את תוצאות הסכם אוסלו אנו מכירים היטב. הטרור גאה למימדים מפלצתיים, שלא היו כמותם מעולם. אוטובוסים ישראלים התפוצצו על נוסעיהם, מחבלים פוצצו עצמם בקניונים ובבתי קפה כדי לזרוע בנו הרג והרס. יש לזכור, שהפלשתינאים שפתחו במתקפת הטרור הרצחני בשנת 2000 ("האינתיפאדה השנייה") עשו כן אחרי שלא ראו חייל ישראלי במשך 5 שנים, מאז הנסיגה ממרכזי הערים בעקבות הסכמי אוסלו. הם נהגו בדיוק כפי שנוהגים היום הפלשתינאים ברצועת עזה, אחרי שישראל נסוגה ועקרה את יישוביה.

בימים ששכונת גילה היתה למטווח ברווזים, צה"ל נמנע מלהיכנס לבית ג'אלה כדי להפסיק את הירי. כאשר נכנס לראשונה כוח צבאי לשטח הפלשתינאי ברצועת עזה, חודשים אחרי פרוץ מתקפת הטרור, הוא נאלץ לסגת לאחר 48 שעות. ישראל הבליגה על מתקפת הטרור כמעט שנתיים, עד אחרי טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, כאשר צה"ל יצא למבצע "חומת מגן". המבצע, החיסול הממוקד של ראשי הטרור, הקמת גדר הביטחון ובעיקר – הפעילות השוטפת של יחידות צה"ל ושל השב"כ בתוך האזורים הפלשתינאיים, הביאו להפסקה כמעט מוחלטת של הפיגועים. פעילות זו מממשת את זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל.

כל חייל הפועל בשטחים, מונע בפעולתו רצח אזרחים וילדים ישראלים. כל חייל במחסום הוא מעצור בפני המחבל המתאבד ובפני הפיגוע הבא. והנה, בעזות מצח שאין כדוגמתה, ממשיכים כל אותם צדקנים צבועים ללהג אודות "הקלגסים בשירות הכיבוש".

לפני כשבוע נהרג בשכם בן הגולן בן ציון הנמן. במותו הוא מנע פיגוע המוני בתל אביב ביום הכיפורים. האם הנמן וחבריו הם קלגסים? האם החיילים המשליכים את נפשם מנגד כדי להבטיח את חייהם של ילדים ישראלים, הם קלגסים? מי מוסרי יותר – בן ציון הנמן שמסר את נפשו כדי להגן על חיי ילדים ואזרחים, או אותו סרבן שערק מהמלחמה בטרור, כדי לא להיות "קלגס"?

 

ג. פונדמנטליזם של הגבול הבינלאומי

(תגובה לאלכסנדר יעקובסון, "הגבול הבינלאומי. נקודה", "הארץ", 24.9.07)

תסריט: ישראל תנהג על פי גישתו של אלכסנדר יעקובסון ותיסוג מן הגולן עד הגבול הבינלאומי, במסגרת הסכם שלום עם סוריה. כעבור שנים אחדות, סוריה תתקוף את ישראל. במלחמה, תשחרר ישראל את הגולן. ומה יהיה אז?

על פי גישתו של יעקובסון, במקרה כזה יהיה על ישראל לשוב ולסגת אל הגבול הבינלאומי. הרי על פי המאמר, הקריטריון של הלגיטימיות הבינלאומית עומד מעל הכל, ואין ולא תהיה לגיטימיות בינלאומית אלא לנסיגה לגבול הבינלאומי, "מפני שיציבות הגבולות הבינלאומיים המוכרים הוא אינטרס חיוני של הקהילה הבינלאומית."

אבל נסיגה כזאת לא תהיה הגיונית. לחזור ולסגת משטח, ממנו הותקפנו אחרי שנסוגונו ממנו? אף היונים שביונים והוותרנים והוותרנים לא יסכימו לכך. עם כל הכבוד לגבול הבינלאומי, יש שיקולים אחרים, חשובים לא פחות. יש גם שכל ישר.

גם היום ראוי להפעיל את השכל הישר, ולא להיות פונדמנטליסטים של הגבול הבינלאומי. לפני מלחמת ששת הימים הגולן היה בידי סוריה. הגבול בפועל לא היה הגבול הבינלאומי, אלא הסורים ישבו גם בשטחי מדינת ישראל, על פי הגבול הבינלאומי. מדובר בשטחים שהסורים השתלטו עליהם בהדרגה בשנים 1949-1956, כגון צפון-מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד. בישיבתם בגולן לא הכירו בישראל והשתמשו בגולן כבסיס לתוקפנות מתמדת נגד מדינת ישראל ויישוביה. ישראל שחררה את הגולן במלחמת מגן מובהקת, ויש לה כל הסיבות שבעולם שלא לוותר על פירות ניצחונה במלחמת מגן זאת, ולא לתת פרס לתוקפן ולהחזיר את הגלגל אחורנית.

הדבקות המיסטית של יעקובסון בגבול הבינלאומי תמוהה, במיוחד נוכח העובדה ההיסטורית, שמדובר בשטח שהיה בריבונות סוריה 21 שנים בלבד, בשנים 1946-1967. לעומת זאת השטח הזה הוא בידי ישראל כבר למעלה מארבעים שנה, פרק זמן כמעט כפול. מתוך זה, הגולן כבר 26 שנים בריבונות ישראל, פרק זמן ארוך יותר מהתקופה שהיה בריבונות סורית. האם דבר לא השתנה בארבעים שנים אלה בעולם, במזרח התיכון, במדינת ישראל, בגולן? האם מפעל ההתיישבות שבנתה ישראל בגולן לא יצר מציאות חדשה?

יעקובסון מתעלם לחלוטין מריבונות ישראל על הגולן. את הריבונות החילה על הגולן כנסת ישראל, המוסד העליון הנבחר של הדמוקרטיה הישראלית. החלטה זו אינה מהווה כל שיקול בעמדתו של יעקובסון. יעקובסון, אזרח ישראל, מצפצף על ריבונות מדינתו. טענתו היא, שאין מנוס מוויתור על הגולן, כיוון שעמדה זו נהנית מתמיכה איתנה בעולם.

במלחמת העצמאות, כבש צה"ל שטחים רבים שלא יועדו למדינה היהודית על פי החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ: מערב ירושלים, לוד, רמלה, יפו, הגליל המערבי, חלק ניכר מהנגב. לאחר המלחמה החליט בן גוריון להחיל את הריבונות על השטחים האלה. העולם לא קיבל זאת, ועד מלחמת ששת הימים הופעלו על ישראל לחצים לסגת מחלק מן השטחים הללו. התביעות הללו נדחו על הסף. מדינת ישראל כיבדה את ריבונותה, הקונסנזוס על כך היה מלא. בסופו של דבר, העולם השלים עם המציאות שנוצרה. עלינו ללמוד את הלקח הזה. מדינה שאינה מכבדת את ריבונותה – גם העולם לא יכבד את ריבונותה. מדינה המכבדת את ריבונותה – בסופו של דבר העולם יפנים ויכבד את החלטותיה.

הטענה שהעולם אינו מקבל אלא את הגבול הבינלאומי, אינה עומדת במבחן העובדות גם בנוגע למו"מ עם סוריה. כפי שמזכיר יעקובסון במאמרו, סוריה לא הסתפקה בנסיגה לגבול הבינלאומי ודרשה נסיגה לקווי 4.6.67, המנציחים את גבולות הכוח של התוקפנות הסורית לאחר הסכם שביתת הנשק בין סוריה לישראל. והנה, העולם לא מחה והשלים עם התביעה הזאת. ברגע שסוריה התעקשה על עמדתה, התברר שעמידה איתנה של מדינה חזקה יותר מהגבול הבינלאומי.

יעקובסון מתנגד לנסיגה עמוקה יותר מהגבול הבינלאומי. הוא לא דייק בעובדות בהצגת עמדת ברק – ברק הסכים לנסיגה לקווי 4.6.67, כולל ויתור על שטחים ממערב לגבול הבינלאומי, למעט חוף הכינרת. הסורים פוצצו את המו"מ בשל התעקשותו זו של ברק. היום התנאי של הסורים למו"מ, הוא שיתחיל מהנקודה שבה הופסק, כלומר מנכונות ישראל לנסיגה גם משטחים אלה, כלומר מו"מ שמתחיל 40 מטר (!) מהירדן.

אם ישראל תתעקש על הגבול הבינלאומי, כעמדתו של יעקובסון, אין סיכוי להסכם שלום. אולם עצם הצעה זו תגרום לנזק מדיני לישראל – כרסום בריבונותה ודחיית הסיכוי שהעולם יכבד את ריבונותה. כך, נשלם מחיר כבד, מבלי לקטוף את הפירות.

עמדתו של יעקובסון אנכרוניסטית. ארבעים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, מקומו של הגבול הבינלאומי הוא בפח האשפה של ההיסטוריה.

 

מדוע לא היה ניצחון מוחץ?

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר מצא סוף סוף את האשמים בכישלון (לדעתו) במלחמת לבנון השנייה. האשמים הם בית המשפט... המישפטיזציה של חיינו. [גיליון 282].

אני חושב שהסיבה העיקרית לכך שלא היה ניצחון מוחץ במלחמה היא שהחיילים לא התאמנו למלחמה והיו עסוקים בביטחון שוטף בגדה המערבית וברצועת עזה ובאיוש מחסומים.

המסקנות כבר הוסקו וצה"ל שם דגש על אימון כוחות היבשה למלחמה.

רון וייס

רמת-גן

 

פולמוס הרצח בכפר תבור

 

פרופ' הלל ויס

אם בפתח-תקוה לא היו מתנפלים כדי להשיב את הגזלה – לא היתה שורדת פתח-תקוה!

לאהוד בן עזר חג סוכות ירוק ושמח וגם עסיסי,

מאוד נהנה ללמוד ולקרוא בעיתונך הלא נידח. מבקש להעיר שתי הערות שאינן נובעות משנאה לבני הדודים.

ראשית: פרשת כפר תבור [גיליון 282] היא פרי החולשה והוויתור בכל מקום שבו יש ערים וישובים משותפים: יפו, עכו, נצרת עלית, חיפה, לוד, רמלה, עוד רבים הם ולא אוכל למנותם – וכן הישובים היהודיים השוכנים בגבולם של ערים וכפרים ערביים. יחסים הולכים ונהיים גרועים ככל שהתודעה היהודית הלאומית, תודעת השומר הרודף אחד פרדתו עד לחורן או לגלעד – אינה ניכרת כדפוס התנהגות ספונטני, והפרדה אינה מושבת בידיים ממש. אם בפתח-תקוה לא היו מתנפלים יהודים ויהודיות כדי להשיב את הגזלה – לא היתה שורדת פתח-תקוה!

אין כבוד לאומי, יש התבטלות גמורה ולכן לא רק שלא יהיה שלום אלא שתהיה מלחמה נוראה מכל.

מי שהסכים לגניבת עשרות אלפי מכוניות בשנה, להתחלק בשלל עם הגזלנים והגנבים – בל ילין על הבוז והקלסה שהוא מעורר.

פרשת הקרן הקיימת מעידה על הקריסה המנטלית יותר מכול. הקרן הקיימת צפויה לתביעות יהודיות על הפרת אמונים ופגיעה בקניין, ולא יעזור לבית המשפט העליון כל מה שיפסוק. תביעות נגד בנקים שהלאימו רכוש יהודי פעלו גם אחרי ששים שנה!

 שנית: למאמרו של אורי הייטנר העוסק בשבחי אהוד ברק [גיליון 282]. ברטוריקה לחיילים אין מתקנים צבא. אהוד ברק לא הוכיח עד עתה שמץ של אמינות לא בחייו הציבוריים, לא בחייו הפרטיים וגם לא בחייו הצבאיים. לנאום נאומים על חתירה למגע – עניין זול מאוד, מניפולציה רגשית לחיילים שלצבאם אין מטרות לאומיות מפני שהוא שפוט של שלטון עוול. צריך להיות איזה שהוא קשר בין הנואם לבין מה שהוא דוגל בו. צה"ל לא ישופץ אם המדיניות הישראלית תמשיך בתהליך השלום ובמדיניות הגירוש.

הלל ויס

 

 

מכתב מאסנת רז ליואב אהרוני

שלום לך יואב,

כתושבת הגליל מזה כשלושה עשורים לא נותר לי אלא להצטרף לדבריו של אהוד בן עזר [גיליון 282]. "שנאת המעמקים" שעליה דיבר הוא דבר שאני נתקלת בו ביומיום בכל מקום. ויש לי נקודת השוואה בין התנהגותה של האוכלוסיה הערבית בימים עברו לימינו אנו. היום הם כבר לא טורחים להסתיר רגשות של שנאה ותיעוב. את אירועי אוקטובר חזיתי חצי שנה לפני שאירעו, רק מההתנהגותו של האיש ברחוב.

ביום הכיפורים האחרון המה כביש עכו-צפת ממכוניות של נהגים ערבים שנהגו בפראות, צפרו והשמיעו מוזיקה בקולי קולות. זו התנהגות שהינה התגרות מודעת כמו התנהגותו של הנהג שדרס את הילדה בכפר תבור. אם תשאל היכן היתה המשטרה, אז היתה ניידת אחת ששמרה על הכניסה לכרמיאל, ממש כמו שמירה על הגטו היהודי. אגב גטאות, אם תשים לב במדינת ישראל המתחדשת, אחרי אלפיים שנות גלות, היישובים היחידים המוקפים בגדר הם ישובים של יהודים. נקודה למחשבה, הא?

הדברים האלה הם עדות ראייה מהמקור הכי מהימן שיש. בני שירד לשם עם הרולר בליידס החדשים שלו.

כמצביעת מרצ, מאז שהקימה שולמית אלוני את רצ ועד התפרעויות אוקטובר [2000], ברצוני להצטרף לדבריו של אהוד. עיניי לא טחו מראות ואינני מכפיפה את דיעותיי לאידאולוגיה ישנה. אם מישהו רוצה לשקר לעצמו הוא מוזמן. אני רק מתפללת שהגורמים האחראים על ביטחוננו הפיקו לקח מהאירועים ההם, וכי ועדת אור לא הצליחה להפחיד את המשטרה משימוש בכל האמצעים כדי להגן על חיי התושבים היהודיים בגליל. קשה לי להאמין שאחרי כמעט 60 שנות קוממיות אני נאלצת להשתמש בטרמינולוגיה שלמדתי עליה בספרי ההיסטוריה.

אם הייתי מאמינה בסיוע אקטיבי של האלוהים לארץ שנתן לנו ולזרענו הייתי מסיימת ב"אלוהים ישמור..."

אסנת רז

 

 

כל האמת על רצח הילדה טל זינו בערב יום כיפור

[מכתב לא חתום הרץ באינטרנט]

זו הפעם הראשונה שבה אני כותב מכתב כזה ואני מקווה שבעזרתכם (והאינטרנט) האמת תצא לאור. ערב יום כיפור אני ואשתי מתארחים בבית הוריה בכפר מחליטים לקחת את הבן שלנו (בן שנתיים וחצי) בפעם הראשונה לראות אנשים מתפללים בבית כנסת. אנחנו צועדים בשולי הכביש המוביל לבית הכנסת (כביש פנימי בכפר תבור המרוחק מאזורי מסחר/בנק וכו') כשמולנו מגיח אופנוע מכיוון בית הכנסת, שמאיץ לכיווננו, ורגע לפני שהוא דורס אותנו ועוד כמה ילדים על אופניים, הוא מבצע עקיפה ובורח.

בערך בשעה 19.00 יצאנו מבית הכנסת ועמדנו באזור רחבת בית הכנסת. טרקטורון שהגיע מכיוון הכביש הראשי/ הבנק נסע לכיווננו (מיותר לציין כי הכביש והמדרכה בשטח בית הכנסת היוו מקום מפגש לילדים על אופניים כמו גם למשפחות) – רגע לפני שהטרקטורון מגיע לבית הכנסת הנהג [אסעד שיבלי, בן 21] מחליט להרים גלגלים קדמיים של הטרקטורון – ולטל הקטנה פשוט לא היה שום סיכוי למרות ניסיונות ההחייאה שבוצעו במקום (את התיאור על מצבה לפני שנפחה את נשמתה אני משאיר למישהו אחר.

לרוע מזלו של הנהג הוא איבד שליטה וניתפס (ע"י קצין מג"ב שהיה במקום), אחרת הוא פשוט היה נמלט מהמקום ולא היה ניתן לזהות אותו בגלל הקסדה.

אגב, לנהג שלום. הוא ביקש לשתות קצת מים ואם אפשר ללכת הביתה (בטענה שגם הוא בנאדם?) ובעוד כחודש הוא יוריד את הגבס מהיד והיא תהיה כמו חדש...

הסיבה שנהג האופנוע כמו גם הרוצח על הטרקטורון נסעו באזור בית הכנסת ביום כיפור בצורה מסוכנת וחסרת מעצורים יכולה לקבל פרשנויות רבות, לי בתור אחד שהיה שם, והסתכלו לו בעניים דרך הקסדה, יש רק אמת אחת.

הילדה טל נרצחה על רקע לאומני.

אני מצטער להודיע בזאת כי גם בית-כנסת אינו איזור בטוח יותר ליהודים במדינת ישראל. כמובן שוויתרנו על תקיעת השופר בבית כנסת, החיים שלי חשובים לי יותר.

אזרח מאוד מודאג

אם האמת חשובה לך אולי היא חשובה גם לאחרים. נא להעביר הלאה.

 

*

אודי,

אני מסכים איתך,

מוטי בן-חורין

 

 

הגיע הזמן לשים סוף להפקרות!

שלום אהוד,

כל מה שכתבת [גיליונות 281-282] ויכתבו על הדורס הפושע – נכון. אך הגיע הזמן שכל הפושטקיאדה שנלווית ליום הכיפורים תיפסק. האופניים והשכיבה על הכביש וזריקת האבנים מן הגשרים העיליים. לשם כך יש שלטונות חוק שהם-הם אשר מפקירים את ילדינו ואת רכושנו ללא הצדקה. במו עיני ראיתי בזמנו איך רגמו באבנים את המשאיות ביום הכיפורים ובערבו, אלה שהסתובבו לגייס את המילואים במלחמת יום הכיפורים. כי מוחלט כבר שהכול מותר ביום ההוא. סדר יש להשליט. והגיע הזמן לשים סוף להפקרות!

בברכה,

י"ז

 

אהוד: לדעתי יש להכפיל ולשלש את יחידות המשטרה ומשמר הגבול העוסקות בביטחון שוטף ולשלוח אותן כפטרולים קבועים בימי כיפור ובחגים אחרים, וגם יום-יום ולילה-לילה דרך קבע כדי להפגין נוכחות ולמנוע פיסית התגרויות באזורים שבהם יש חיכוך בין יהודים לבין ערבים ישראליים. אחרת יגיע יום שבו כמו במערב הפרוע אזרחים יהודים שפקעה סבלנותם יתארגנו לפעולות שמירה, נקם ומנע – בתוך גבולות הקו הירוק, כמו בימי המנדאט הבריטי; אחרת נחזור לחיות בגיטאות, נתונים לחסדי ביריונים ורוצחים. כל מדינה נורמאלית הדואגת לעתיד אזרחיה ואינה מפקירה אותם – היתה פועלת כך, בנחישות, כולל ארה"ב וצרפת.

 

* * *

 

ארבע שורות של טדרוס אבולעפיה

(נולד בשנת 1247 וחי עד סמוך לשנת 1300)

 

בִּשְׁחוֹר לְבָבִי קָרְעָה עֵינֶיהָ

וּבְדַר דְּמָעָי מִלְּאָה שִּׁנֶּיהָ –

תַּלְבִּין וְתַאְדִּים כִּי בְּלִבְנַת שַׂעְרִי

וּבְדַם כְּבֵדִי צָבְעָה פָּנֶיהָ.

 

הסבר מאת טובה רוזן: ליבו של האוהב האומלל נשרף והשחיר, ובפחמי הלב משתמשת אהובתו כפוך לצביעת עיניה; דמעותיו היורדות כפנינים, דַּר, ממלאות את טורי שיניה הבוהקות; מלובן שערו נטלה את לובן פניה, ובדמו צבעה את פניה; ובקצרה: סבל החושק מייפה את האהובה!

מתוך ספרה מאיר העיניים של טובה רוזן "שירת החול העברית בימי הביניים", מושג, הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, ת"א, 1997. עמ' 42.

 

 

פולמוס הקוראן

ידידיה יצחקי: דברי הקראן כנגד חטאי היהודים והעונשים שהם ראויים להם מזכירים מאוד את דרשותיו של הרב הקדוש רבי עובדיה יוסף

אהוד יקירי, עורך נכבד.

האם אין אתה חייב לבדוק ציטאטים שמובאים במאמרים וברשימות שאתה מפרסם? אחד "נעמן כהן" מצטט מהקראן דברים בגנותם של היהודים, קרוב לוודאי מכלי שני או שלישי. למרבה המזל הוא מציין מראי מקומות, כך שקל לראות את הסילוף הזדוני שבציטאטים אלה. הבה נבדוק את הדברים, על פי תרגומו המדוייק והנאמן של יוסף יואל ריבלין.

א. בסורת "הפרה", פסוקים לח-פז מדובר ב"בני ישראל", אבל גם בבני "דתות ספר" אחרות – נוצרים מכיתות שונות, לא בבני דתות אלה בכללותם, אלא באלה מתוכם שאינם שומרים את המצוות שניתנו להם על פי דתם שלהם, יהודים שלא שמרו את השבת, למשל. על אלה יבוא זעם אלוהים, שיראה בהם "קופים נידחים", אבל "המאמינים והיהודים והנוצרים כל המאמין באלוהים וביום האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלוהיהם ולא עליהם הפחד ולא עליהם היגון" (פסוק נט). 

ב. הוא הדבר גם בסורת "הנשים". כך נאמר שם: "ביהודים יש אשר יסלפו את הדברים ממקומם --- ואכן לו אמרו: 'שמענו ונקשיב ושמע [אלוהים] והבט אלינו, כי אז טוב להם יותר ונכון יותר --- הוי אתם אשר ניתן לכם הספר, האמינו לקיים את הספר אשר בידכם בטרם נמחק פניכם ונשיבם להיות כאחוריכם, או נקללם כאשר קיללנו את אנשי השבת אשר חיללוה, ויעשה דבר אלוהים" (פסוקים מח-נ). יש להבין, שהנביא הדובר מוסר את דבר אלוהים ששם בפיו, כך שהעונש על החוטאים מבין היהודים והנוצרים על פי דתם ועל פי הספר שלהם ("אשר בידכם"!) – כולל מחיקת הפרצוף, יוטל עליהם בידי אלוהים.

ג. בסורת "השולחן" מדובר ביהודים ובנוצרים, "אנשי הספר", שדחו את האסלם ונתנו בו דופי, "כל אלה אשר אררם אלוהים ויחר בם אפו, ויהפוך מהם לקופים וחזירים --- ורבים מהם אצים לאשמה ולאיבה ולאכול האסור --- ולולא הניאום הרבנים והחברים מדבר אוון ומאכול האסור, אז היו רעים מעשיהם --- ולו האמינו אנשי הספר [יהודים ונוצרים] וייראו את אלוהים, אז כיפרנו להם מרעותיהם והבאנו אותם אל גינות הנועם, ולו הקימו את דברי התורה והאינג'יל [אוונגליון] ואת אשר הורד להם מאת אלוהיהם אז אכלו כל טוב ממעל להם ומתחת לרגליהם" (פסוקים סה-סח, ע). לאמור, אלה מהיהודים ומהנוצרים ששומרים את מצוות דתם ואת הספר שניתן להם, אלוהים סולח להם על שלא קיבלו את האסלם, ויתן להם כל טוב.

ד. בסורת "המחיצה" מדובר בדייגים יהודים [כנראה בעציון גבר, היא אילת] שלא שמרו את השבת, "וכאשר העזו פניהם לעשות את הרע אשר הניאו אותם מעשותו, אמרנו אליהם: 'היו קופים נידחים' --- וזכור את אשר הכריז אלוהיך כי ישלח עליהם עד ליום התקומה עם אשר ימררו אותם בעינויים רבים עד מאוד, כי אלוהיך מהיר להעניש והוא סלח ורחום" (פסוק קסו), לאמור, אלוהי ישראל הוא זה שיגרום לחוטאים מבין היהודים לסבל רב, לעינויים ולהשפלה.

ה. בסורת "התשובה" יוצא הקראן כנגד האלהת הנביאים, ביהדות ובנצרות. לפי סורה זו עשו היהודים את עוזייר (עזרא הסופר) לבן אלוהים, (לפי ריבלין, כי נאמר עליו "שראוי היה שתינתן תורה על ידו"), והנוצרים יאמרו המשיח הוא בן אלוהים. גם כאן מדובר באלה "אשר ניתן להם הספר", יהודים ונוצרים, "אשר לא יאמינו באלוהים ולא ביום אחרון ולא יאסרו את אשר אסר אלוהים ושליחו ולא יחזיקו בדת האמת, עד אשר יתנו את המס בידם, והיו שפלים" (פסוקים כט-ל). מכאן התקנה שאוסרת על פגיעה פיזית ב"אנשי הספר", יהודים ונוצרים, שהם "בני חסות" בממלכה המוסלמית, אבל חייבים בתשלום מסים מיוחדים ואמורי להיות מושפלים במעמדם.

הקראן עוסק אפוא בחוטאים שבין המאמינים ב"דתות ספר" אחרות, יהדות ונצרות. את שתי הדתות הוא כורך על פי הרוב ביחד, ולנאמנים לדתם שלהם הוא מבטיח כל טוב, מנעמי שמיים וארץ. איפה היא הגזענות המפורסמת המיוחסת לקראן ולאסלם? ראוי לציין שגם בימים אלה נהנים אפילו יהודי אירן מיחס של "בני חסות" שאסור לפגוע בהם לרעה. יש שם אמנם הבחנה זדונית בין יהדות לציונות, ואפשר להיטפל ליהודי באשמת ציונות, אבל אפילו יחס זה רחוק מאוד מגזענות, קל וחומר שבקל וחומר כשמדובר בגזענות רצחנית ומוצהרת שבספרו של היטלר. אגב, החדית' שמר כהן מצטט ממנו איננו חלק מהקראן, והוא מקביל, במידת מה, לתלמוד שלנו. אגב, האם בדק פעם מר כהן דברים שנאמרים בתלמוד כנגד עכו"ם (מונח שכולל נוצרים, ואינו כולל מוסלמים)?

הבה נחזור לדברי אמנון קפליוק: צריך להיות מלא משטמה כלפי האסלם כדי לערוך משוואה נואלת כזאת, בין הקראן ל'מיין קאמף'. צריך גם להיות בור ועם הארץ, אם לא חצוף, גס רוח ומסלף מדעת.

אגב, דברי הקראן כנגד חטאי היהודים והעונשים שהם ראויים להם מזכירים מאוד את דרשותיו של הרב הקדוש רבי עובדיה יוסף, כדאי גם לעיין בפרשת "בחוקותי" בסוף ספר ויקרא, שכן יש משהו משותף בין תיאור חטאי היהודים והעונש על חטאים אלה בקראן לבין האיומים הנוראים שמאיים עלינו ה' אלוהי ישראל, אם לא נלך בדרכיו ובחוקותיו.

חג סוכות שמח,

ידידיה יצחקי  

 

* * *

 

 

מה זה לא שומעים מח"כ עזמי בשארה?

מה זה לא שומעים מח"כ אחמד טיבי?

מה זה – ערפאת כבר לא צריך יחצ"נים?

 

* * *

 

שו"ת אליהו הכהן

 

כותבת ד"ר עדינה בר-אל: פרופ' שיינטוך ואני מעריכים מאוד את נכונותו של אליהו הכהן להעמיד את עושר ידיעותיו לרשות אחרים ולענות לכל הפונים אליו. הפעם אנו מבקשים ממנו מידע מסויים. ושאלותינו הן:

1. מי כתב את השיר המתחיל במילים "גייט אַ גוי אין קרעטשמע אַריין..."?

2. האם השיר "יעקב ועשו" של ביאליק הוא תרגום מדויק שלו או עיבודו?

3. היכן אפשר למצוא את הטקסט של השיר הנ"ל ביידיש? או – אם תוכל לפרסמו ב"חדשות בן עזר" נודה לך מאוד.

בברכת חג שמח לך, לאליהו הכהן ולכל קוראיך.

עדינה בר-אל

נ.ב.

הסתבר לי שיש ברשימה שלי על פוצ'ו [גיליוון 281] טעות דווקא בביטוי ביידיש. חסרה עוד אות טֵי"ת במילה. זה צריך להיות: אויפגעשטעלטע מייסעס. האם תוכל לתת את התיקון כדי שלא לפגוע בנפשותיהם של חובבי היידיש והמומחים שבין קוראיך?

 

אהוד: נחכה למוצא פיו של אליהו ואם ישלח גם את הטקסט של השיר, ודאי שנפרסמו.

 

* * *

לשפרה שלום,

אני מקווה שעניתי על משאלתך [ר' לעיל "השושנה"].

אשר לסיפא של מכתבך: אכן, בתחילת שירותי הצבאי, בראשית שנת 1954, הייתי חניך בקורס מדריכי גדנ"ע ואח"כ בקורס מ"כים קרביים בבסיס הגדנ"ע בגבעת אולגה, שעליהם פיקד אחיך הזכור לטוב רב סרן יוסף שיפמן. הערכתי אותו מאוד כאדם וכמפקד, ויחסים מיוחדים נקשרו בינינו, מעבר ליחסי חניך-מפקד.

את שירון הסטנסיל בן אלף השירים הוצאתי בשנת 1957, בתום שירותי הצבאי בחוות באר אורה.

בברכת חג שמח,

אליהו הכהן

 

* * *

 

ליהודה גור אריה שלום,

אני מבין כי הערתך בעניין "ביי איר הייליקער ערד" (חדשות בן עזר 282), התייחסה לדברים שכתב נעמן כהן בגיליון 281 ולא למאמרי שלי על "השבועה".

עם זאת יורשה לי לבוא להגנתו של נעמן כהן: הרי הוא ציטט שתי מילים "הייליקער ערד" כפי שהן מופיעות בשיר, ובכך בהחלט דייק. אמת הדבר כי ביידיש המונח "אדמה קדושה" הוא "הייליגע (הייליקע) ערד", אך אין להחיל את הכלל הזה על ציטוט ולא היה מקום להחמיר ולטפול עליו אי ידיעת שפת יידיש.

חג שמח,

אליהו הכהן

 

* * *

 

יהודית מליק-שירן

שְׁכוּנָתִי לוֹבֶשֶׁת חָג

 

וְרֵיחַ מְשַׁכֵּר שֶׁל גּוּיָבוֹת עֲסִיסִיּוֹת

נִמְהַל עִם יַעֲרָה אִיטַלְקִית

אֶצְעֲדוֹת לְרַגְלֶיהָ

תֹּף מִרְיָם בְּרַקּוֹתֶיהָ

בְּעוֹד פִּיּוּטֵי הֶחָג מִסְתַּלְסְלִים מִסֻּכּוֹתֶיהָ

בִּתְפִלָּה מִתְנַגֶּנֶת שֶׁל יוֹם טוֹב.

וַאֲנִי מֵחַלּוֹן בֵּיתִי

נוֹגַעַת בְּפַעֲמֵי יַלְדוּתִי

בַּסֻּכָּה רַחֲבַת הַיָּדַיִם בְּבֵית אִמִּי

בָּרִמּוֹן הַמְּחֻזָּר בְּעֵינֵי הַמְּסֻבִּים

בְּאֶשְׁכּוֹל הַתְּמָרִים הַצְּהֻבִּים הַמִּצְטַחֵק בְּשׁוֹבְבוּת

בָּאֶתְרוֹג הַמֻּנָּח בַּעֲרִיסַת קְטִיפָה כְּחֻלָּה

בַּלּוּלָב הַמְּשַׁמֵּשׁ לוֹ כִּמְנִיפָה

בְּקִשּׁוּטֵי הֶחָג שֶׁגָּזַרְתִּי מִנְּיָרוֹת מֶשִׁי צִבְעוֹנִיִּים

שֶׁעִטְּרוּ אֶת כָּתְלֵי הַסֻּכָּה

בְּעוֹד אִגְּרוֹת הַבְּרָכָה הֵאִירוּ בְּזָהֳרָם

עֵינַיִם נָכְרִיּוֹת שֶׁיָּשְׁבוּ בְּצֵל קוֹרָתֵנוּ.

נִיחוֹחַ שֶׁל פַּעַם עוֹלֶה בְּאַפִּי

עָלֶה הַהֲדַס

הַמֵּבִיא שָׁלוֹם לַבְּרִיּוֹת

חֻלַּק לְכָל הַיְּלָדִים בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת.

הַשַּׁבָּתוֹת שֶׁל פַּעַם

אֵינָן שַׁבְּתוֹתַי הַיּוֹם.

וְרַק רוּחַ עַרְבִית מְיַלֶּלֶת עַל מִפְתְּנֵי זִכְרוֹנוֹתַי

מְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת אֻשְׁפִּיזִין.

 

 

 

לאה טרן

שִׁיר חֶשְׁבּוֹן

 

עִנְיַן הַחֶשְׁבּוֹן מַגִּיעַ בְּאִחוּר רַב

הֲכִי קַל זֶה לִדְחוֹת

יֵשׁ לִי כְּתֹנֶת לַיְלָה

נַעֲלַיִם בְּזוּגוֹת

הַכֹּל מַתְאִים

נֶגֶד עֵין הָרַע

מֵהַיּוֹם שֶׁהִתְחַלְתָּ לִישֹׁן בַּסָּלוֹן

יָדַעְתִּי לְשַׁקֵּר

הַנְּשָׁמָה מְבִינָה בְּדַקֻּיּוֹת

שֶׁלֹּא נֶאֱמָרוֹת

וְהַשּׁוֹפָר שֶׁשּׁוּם רַעַשׁ

לֹא יִכְפֶּה עָלָיו

תַּגִּיד

גַּם כְּשֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי

תַּכֶּה עַל חֵטְא

תַּכֶּה חָזָק

אֲנִי עֲשׂוּיָה

שֶׁלֹּא לְהִשָּׁבֵר

אַתָּה תָּמִיד מַשִּׂיג אוֹתִי

נִגָּשׁ לִשְׁטֹף יָדַיִם

אֲנִי מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגּוֹד

אֲנִי נִשְׁבַּעַת לְךָ

עוֹמֵד שָׁם מַלְאָךְ

הוּא מְהַנְהֵן לִי

נוֹתֵן אֵמוּן

וְגַם כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה

מִתְחַבֵּאת אַחֲרֵי הַשּׁוֹפָרִים

אַחַר כָּךְ מַמְצִיאָה

וְאַחֲרֵי זֶה מִתְחַתֶּנֶת אִתְּךָ

וְאַחֲרֵי זֶה מַאֲמִינָה

כְּמוֹ בְּכָל שָׁנָה

מַגִּיעִים לִי הַיָּמִים

 

 

תיקון טעות

וגם – איך נישלו את אגודת הסופרים מבניינה בבית דניאל

הבית היפה שעל שפת הכנרת [גיליון 282] שבו נשאתי את הרצאתי על אסתר ראב הוא בית גבריאל, ואילו בית דניאל (כפי שכתבתי בטעות) נמצא בזכרון יעקב [תודה למרים א. על התיקון].

אגב, באותה אחוזה יפה בזכרון יעקב נבנה לפני שנים רבות בכספי אגודת הסופרים העבריים בישראל "בית הסופרים", והמקום שימש בית ועד מכובד ורב השראה לסופרים, שהיו נופשים בו במשך שנים רבות, גם דודתי אסתר ראב מספרת במכתביה על שהותה במקום.

לימים התברר לאגודת הסופרים שאין לה שום זכויות בבניין מאחר שהקרקע שעליו נבנה אינה שייכת לה. כך העניקה האגודה על כורחה את הבניין מתנה לבעלים של אחוזת דניאל, וליתר ביטחון מאז גם אין לסופרים שום דריסת רגל במקום ושום אפשרות שימוש בבניין שבכספיהם נבנה.

אהוד בן עזר

נ.ב.

הריני שוקל להוסיף לכל נושא שעליו אני כותב את המשפט: "סליחה שאני זוכר, סליחה שאני יודע."

 

* * *

 

האם יש חרם על "מי עדן"?

מתוך שלוש חנויות מכולת בתל אביב, באזור שלנו, שתיים מהן חנויות רשת, מצאנו רק באחת מהן שלושה בקבוקים גדולים אחרונים של "מי עדן". בכל השלוש, העובדים גימגמו ולא היה נראה שהם עומדים לחדש בקרוב את המלאי ב"מי עדן". המדפים היו מלאים בבקבוקי החברות המתחרות.

מאחר שאנחנו שותים רק "מי עדן" שהם בעינינו מים מבוקבקים מן הטובים ביותר בעולם, החלטנו להמשיך לבדוק גם במכלים הגדולים של בקבוקי הפלסטיק, המוחזרים בהתנדבות וניצבים על המדרכות. תאמינו או לא – באף אחד מהם, בסביבה שלנו, לא מצאנו בקבוק ריק של "מי עדן", רק של החברות המתחרות!

האם מסתתר מאחורי התופעה הזו טריק שיווקי מפוקפק המפתה את החנויות שלא לשווק את בקבוקי המים הטובים ביותר ולהעדיף אחרים על פניהם? או שמא יש כאן מגמה פוליטית כלשהי מצד המצדדים במסירת הגולן הישראלי לסוריה?

 

* * *

 

נוכרים לא רק יספקו חשמל אלא גם יזיינו

היתה יד הקב"ה על עבדו על אהוד, ובהמשך לידיעה שמאות עובדים זרים יאיישו את חברת החשמל בשבתות ובחגים כדי שהזרם יהיה כשר ויוכלו להשתמש בו יישובים חרדיים במקום בגנראטורים המזהמים והמסוכנים, (ואפילו שהדבר יְיקר את מחיר החשמל לכלל אזרחי ישראל) – נתבשרנו גם כי מאות עובדים זרים בעלי זין חזק יוכלו לזיין בשבתות ובחגים את נשות החרדים ללא חשש של עבודה ושל חילול שבת מצד הבעלים שלהן. בכך גם תיחסכנה לא פעם הוצאות של הפרייה חוץ-גופית, ללא חשש של ממזרות שקיים בתרומה מזרע יהודי, ובילדי נוכרים ישפיקו.

 

* * *

 

מפגן הבורות של עיתון "הארץ" נמשך!

לאחר שבאחד המאמרים לאחרונה ייחס העיתון את הסדר השמיטה ל"רבנים ספרדיים" בראשית המאה הקודמת או אף לפני כן, בא מאמר המערכת (מיום 30.9.07), שתוכנו אגב מוצדק לחלוטין – ותוקע עוד הערת בורות: "רבנות [ראשית] שמתנגדת לחידושו ההלכתי החשוב ביותר של הרב [אברהם יצחק] קוק (היתר מכירה) ופוגעת בכלל הציבור..."

ובכן, בראשית המאה שעברה הרב קוק רק חזר ואישר בתוקף סמכותו הרבנית את ההסדר שנקבע כבר בשנת השמיטה השנייה לעלייה הראשונה, שנת תרמ"ט, 1889-1888, הרחק מגבולות פלשתינה. אז, ביוזמתו ואולי גם תרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים. ראוי לעורכי "הארץ" להזמין מהארכיון שלהם את רשימתו המאלפת של ד"ר מרדכי נאור בנושא, דומני משנת 2001 שגם עליה נפלה שנת השמיטה. נוסף לכך הרי זו טיפשות תהומית לקרוא לאישור היתר המכירה של הרב קוק "חידושו ההלכתי החשוב ביותר!" כבר מזמן אנחנו טוענים שסכנה לשלוח מאמרים ומכתבים לפרסום ב"הארץ" כי העורכים לא רק שהם דבקים בקו הפוליטי של העיתון אלא במקרים רבים גם חסרי ידע היסטורי, וכנראה לא הולכים שני אלה יחדיו בלתי אם נועדו.

 

* * *

 

ליל הושענא רבה, הזמנה ללימוד ולניגון, בית מדרש "רעוא" ומשכן האמנים

מזמינים אתכם לערב קסום, למפגש אותנטי עם התלמוד הבבלי

הנושא: זמן, מקום ומרחב – בסוכה. הלימוד בהנחיית הרב שמעון קליין

אתנחתא מוסיקלית: חנן בר סלע, קלרינט סקסופון. דב אהרוני, קלידים

האירוע יתקיים ביום ג' ליל כ"א בתשרי באייר 2.10.2007

בשעה 20:30 ועד 23:30, במשכן האמנים, רחוב ידפת 7 הרצליה

מספר המקומות מוגבל רצוי להירשם מראש

נשמח לאישור השתתפות בכתובת האלקטרונית או בטלפון 09-9510601

artres@netvision.net.il

הכניסה חופשית

 

* * *

 

הפינה המתחדשת של ההוא מחלם

תודה לכם על ציורי הקיר ההיסטורים של תל אביב... כי אולי בעזרתם אמצא את עצמי מצולם באווירון מִדִיקט שצולמתי בצלמניה האדון סוסקין בגיל בן 4 ל-5

כל טוב לכם אהודים יקרים ומועדים לשמחה לך ולכל אשר לך אהוד יקר...

מישראל הר

 

* * *

 

אהוד ידידי,

זכיתי כבר להתמקד בצהרי היום במצגת המרתקת הזאת ואף בירכתי את הניה היוצרת שידה רבה בהנצחות נדירות, והיא עושה זאת בכישרון ובאהבה גדולה. דעתי חופפת את דעתך.

הייה ברוך,

עמוס א.

המערכת: אנו מצטערים שלא כל הנמענים קיבלו את צרופת ציורי הקיר הישנים של תל אביב של הניה מליכסון בגלל גודלה, 6 מגאבייט. מלכתחילה היתה לנו דילמה אם לשלוח אותה ולעורר את כעסם של חלק מהנמענים, שאחדים מהם אכן ביקשו מיד שלא נשלח להם יותר דוא"ל, או שלא למנוע טוב מבעליו לגבי כל היתר; ואכן בדיעבד רבים מהמקבלים גם הודו לנו – ולכן כנראה צדקנו בהסתכננו מראש בבחירת האפשרות השנייה. ובינתיים נוספו נמענים חדשים, כך שההפסד לא נורא ואולי הניעור הנמעני היה לברכה.

 עם זאת אנו פונים ומבקשים מכם – שדרגו, שדרגו את מחשביכם ואת היקף המגאבייטים העומדים לרשותכם אצל השרת האינטרנטי.

 

* * *

 

מעבר לכל הפרשנויות והפלפולים אם הרוויח או הפסיד אחמדניג'אד בביקורו בניו-יורק, ממעיטים בערכו המכריע של דבר אחד – האיש קיבל לגיטימאציה (הכרה) בינלאומית ובכך חיזק גם את מעמדו מול מתנגדיו מבית. כך צמח היטלר בגלל רפיסותם של חבר הלאומים ושל שאר מדינות אירופה וארה"ב כלפיו בשנות התחזקותו בשלטון והכנותיו למלחמת העולם השנייה.

 

* * *

 

"ספרא" – בית ההוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל

הזמנה להשקת הספר

קרנטינה בקונסטנצה

מאת משה גרנות

חתן פרס אקו"ם על יצירה שהוגשה בעילום שם, 2007

האירוע יתקיים ביום ב', ג' בחשון, תשס"ח (15.10.2007) בשעה 20.00

 ב"בית ראשונים", רח' גורדון 24, גבעתיים. חנייה חופשית בצידי המדרכות.

על סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

פתיחה (והנחיית הערב): המשורר יעקב ברזילי

קטע מוזיקלי: תלמידי המגמה למוסיקה מבי"ס תלמה ילין

דברים: ד"ר חיים נגיד, פרופ' חנה יעוז, אהוד בן עזר, פרופ' דן מלר

שיחה עם מחבר הספר

הכניסה חופשית

 

* * *

 

אנחנו כל כך מתגעגעים לשר הביטחון הקודם

מר עמיר פרץ

כי הוא היה ההוכחה הדמוקראטית ביותר לכך

שכל אחד יכול למלא כל תפקיד ללא שום אפלייה

ובלבד שאין התפקיד דורש ידע כלשהו דוגמת רופא-מנתח, טייס או צייד נחשים

 

* * *

מערכת "חדשות בן עזר" מברכת

 את ראש הממשלה אהוד אולמרט

ליום הולדתו ה-62

 ומאחלת לו עוד 58 שנים בריאות וטובות

אנחנו תומכים בך לאורך כל הדרך

 

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,590 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

283 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

 

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל