מאיר הלוי לֶטֶרִיס (לעטעריס), סופר ומשורר עברי, מן החשובים בגליציה, בנו של המדפיס והמחבר גרשון לטריס, מבני בניו של המדפיס אורי פיבוש בן אהרן הלוי, נולד בז׳ולקווה, בכ״ג באלול תק״ס, 13 בספטמבר 1800. בילדותו למד אצל רב המקום, יוסף שטרן, ובחשאי רכש לו את השכלתו הכללית. כבר בנערותו חיבר שירים שעוררו את תשומת לבו של נחמן קרוכמל וביניהם נתקיימו קשרים חזקים. בשנים 1826–1830 למד באוניברסיטת לבוב, ואחר כך עבד כעורך וכמגיה בבתי-דפוס עבריים בווינה, בפרסבורג ובפראג ; בפראג גם השיג תואר ד״ר לפילוסופיה (1844). מ-1848 התגורר בווינה. בשנתו הראשונה שם עבד כספרן בספריה הקיסרית, אחרי שזכה באותות הצטיינות מהקיסר האוסטרי על ספרו Sagen aus dem Orient (״אמרות מן המזרח״; 1847), המכיל אגדות תלמודיות בעיבוד שירי גרמני. האקאדמיה למדעים פירסמה גם את הרצאותיו על השירה העברית בימי הביניים, על תולדות  יהודי מארוקו ועל תולדות המחזה העברי (1849–1851). לאחר שהתפטר - או פוטר - מהספריה, חי בדוחק רב, ואף נזקק לקצבה מקופת הצדקה של הקהילה. מתוך דחקו הסכים להגיה את מהדורת התנ״ך של ״חברת מפיקי כתבי הקודש המיסיונרית, שיצאה בווינה ב-1852. מעשה זה הרחיק ממנו  סופית כמה מידידיו, ביניהם שמואל דוד לוצאטו, לאחר שכבר במאמרו ״תולדות הפילוסוף ברוך שפינוזה ז״ל״, שבו הגן על שפינוזה כפילוסוף יהודי (1846), עורר את חמתם של י. ש. רג׳יו ושד״ל. פולמוס חריף נתעורר גם מסביב לעיבודו העברי של חלק א׳ של ״פאוסט״ לגתה (״בן-אבויה״, 1865), אשר עליו פירסם סמולנסקין בקורת קטלנית (1867).
    תרומתו של לטריס לספרות העברית היא בעיקר בתרגומים-עיבודים מספרות המופת האירופית בכלל, ומהשירה הרומאנטית העברית. מאידך חסר לטריס מקוריות, וההקף המרובה של התעניינותו במחקריו הוא על חשבון העומק והיסודיות. רק בודדים משיריו זכו לפופלאריות. בנוסף לתרגומים, עסק לטריס גם בעבודת עריכה ספרותית. מאיר הלוי לטריס נפטר בווינה בכ״ח באייר תרל״א, 19 במאי 1871.
[מקורות: קרסל, האנציקלופדיה העברית, ויקיפדיה, Jewish encyclopedia]

ספריו:

• מאיר הלוי לטריס במיזם ׳בן יהודה׳