גרשום שופמן נולד
בט"ז באדר תר"ם, 28 בפברואר 1880 בעיר אורשה שבפלך מוהילוב, ברוסיה הלבנה (כיום בלארוס), למשפחה יהודית חסידית. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי, למד בחדר ובישיבה ועבד לכלכלת משפחתו. את סיפוריו הראשונים החל לכתוב בגיל 19. בגיל 21 נסע לעיר ורשה, שהייתה באותם ימים מרכז של ספרות עברית במזרח אירופה. בשנת 1902 פרסם קובץ ראשון ובו שבעה מסיפוריו בשם "סיפורים וציורים", בהוצאת "תושיה" של בן אביגדור. הוא התוודע שם אל גדולי המספרים היהודים ובראשם י"ל פרץ, יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין וכמו כן זכה לתמיכה ולהערכה מצד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר אשר שופמן העריץ. שלוש שנים שירת בצבא הצאר, בעיר הוֹמל, והמשיך לכתוב גם בשירותו הצבאי. לאחר פרוץ מלחמת רוסיה-יפן ב-1904 ערק מהצבא נמלט ללבוב, משם שלח את סיפוריו ל"השילוח" (שיצא באודסה בעריכתו הספרותית של ביאליק) ומאוחר יותר ל"המעורר" בלונדון, בעריכתו של ברנר. שנה מתקופת חייו בלבוב התגורר עם ברנר, אך דרכיהם נפרדו כאשר התאהבה בת זוגתו של ברנר בשופמן, וברנר עלה לארץ ישראל. עם זאת, הם שמרו על קשר עד למותו של ברנר. תקופת מגוריו בלבוב היתה תקופה פוריה ביצירתו, והוא הרבה לכתוב על בתי הבושת בסביבת מגוריו ועל הומוסקסואליות.
בשנת 1913 היגר מלבוב לוינה, שם העביר את שנות מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1914 הוציא את כתביו המקובצים ב"הוצאת "מוריה" של ביאליק.
בשנת 1920, בהיותו בן 40, נישא לאנני פלאנק, נערה אוסטרית קתולית כבת 17 ממשפחת איכרים, והקים עמה בית בכפר האוסטרי וֶצֶלְסְדוֹרְף (Wetzelsdorf) שליד גראץ (מאז האנשלוס זהו אחד מרובעי העיר). בני הזוג חיו בכפר 17 שנה. הם נשארו נשואים עד למותו.
בשנת 1938, לאחר סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, עלה שופמן עם משפחתו לארץ ישראל, בגיל 58, זאת לאחר שבמשך שנים הסתייג מעלייה לארץ, בעיקר לאחר רצח ברנר ביפו. הוא השתקע עם אשתו וילדיו בתל אביב, פרסם מציוריו ומסיפוריו ב"דבר" ובהוצאת "עם עובד". ב-1960 הוציאו הוצאות "עם עובד" ו"דביר" את כל כתביו בחמישה כרכים. ב-1954 עבר לחיפה, בעקבות הצעתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה דאז, להעניק דירות במתנה לסופרים.
בשנת 1946 זכה שופמן בפרס ביאליק, בשנת 1953 בפרס רופין ובשנת 1957 בפרס ישראל.
שופמן נפטר בחיפה בל' בסיון תשל"ב, 12 ביוני 1972 בגיל 92.
[מקורות:
ויקיפדיה]
בנארי, נחום. יצירתו של ג. שופמן. בספרו: ערכי
רוח וספרות : על סופרים, ספרים ואישים (תל-אביב : מדור לספריות שע"י
מרכז לתרבות ולהסברה, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל,
תשי"ד), עמ' 103־106.
ברזילי, יצחק. נוסח האמת בספרותנו החדשה: גרשון שופמן,
שלמה צמח וחיים הזז. הדאר, שנה 77, גל' כ"ג (ג' בחשון תשנ"ט,
23 באוקטובר 1998), עמ' 12־14;
ברזל, הלל. הסיפור הראשון של שופמן. כרמלית, כרך ט"ז (תש"ל), עמ' 38־48.
ברזל, הלל. מבוא לסיפורי גרשון שופמן. בתוך: חתני פרס ישראל : מבחר סיפורים / ערך והקדים מבואות, הלל ברזל (ירושלים : משרד החינוך והתרבות בשיתוף עם יחדיו, איחוד מוציאים לאור, תש"ל 1970), עמ' 101־108 <דיון בסיפורים "מחיצה", ו"יונה">
ברזל, הלל. בתבנית
מיניאטורית בסיפורו של שופמן. בספרו: סיפורת עברית
מיטאריאליסטית (רמת גן : אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת
מסדה, תשל"ד 1974), עמ' 49־51 <על הסיפור "מחיצה">
הולצמן, אבנר. מדוע האדימו מימי הנהר? : על הסיפור
"אורשה" מאת גרשום שופמן. צפון: קובץ ספרותי, כרך ז (תשס"ד
2004), עמ' 51־59.
הזז, חיים. ברכה לשופמן. כרמלית, כרך ט"ז (תש"ל), עמ' 13.
וויינר, חיים.
גרשון שופמן. בספרו: פרקי חיים וספרות / ליקט וכינס זאב וויינר
(ירושלים : קרית-ספר, תש"ך 1960), עמ' 187־189 <נדפס לראשונה
ב"פאָרווערטס", 29 ביוני 1947> <עם הענקת פרס ביאליק לגרשום
שופמן>
ויזל, חיים. "בשרב" לגרשון שופמן.
עלי-שיח, חוב' 6 (תשרי תשל"ט, אוקטובר 1978), עמ' 118־121.
טרנור, נחום. עולם בזעיר אנפין. כרמלית, כרך ט"ז (תש"ל), עמ' 49־61 <על אוסף הרשימות של שופמן בשם "באגף הכירורגי">
מלץ, דוד. מה הוא ג. שופמן בשבילנו. כרמלית, כרך ט"ז (תש"ל), עמ' 93־101.
מלצר, יורם. אלהים אלהים ואין אלהים : על "בין אין ויש"
מאת ג. שופמן. מבוע, חוב' מ"ט (קיץ תשס"ח), עמ' 7־9.
נגב, אילת. הוא אהב אותן צעירות.
ידיעות אחרונות, 7 ימים, י"ז בסיוון תשנ"ד, 27 במאי 1994, עמ' 48־49, 51 <על דמותו ויצירתו של הסופר גרשם שופמן עם צאת ספרו "שלכת">
<חזר ונדפס
בספרה: שיחות אינטימיות (תל-אביב : ידיעות
אחרונות : ספרי חמד, 1995), עמ' 111־119>
סדן, דב. שלושה
סיפורים וסביביהם. מאזנים, כרך כ"א (מ"ד), גל' ד-ה
(רנ"ח-רנ"ט) (אלול תשכ"ה-תשרי תשכ"ו, ספטמבר-אוקטובר 1965), עמ' 354־362 <בין
היתר, דיון בסיפור "צדיק הדור" לגרשון שופמן. חזר ונדפס בספרו אבני גדר : על סופרים וספרים (רמת-גן :
הוצאת אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1970), עמ' 89־100>
קריץ, ראובן. הסיפור הקצרצר לפי
מבחר סיפורים מאת גרשום שופמן. בתוך: פרקים
נבחרים בסיפור העברי הקצר :
ראשית המאה העשרים / צוות הקורס: מנוחה גלבוע, רות לורנד (תל אביב :
האוניברסיטה הפתוחה, תשל"ט 1979), יחידה 6 (38 עמ')
<דיון בסיפורים "ילד זר", "אל הים, אל הים ...", "דבורה", "הסייד",
"יסתובבו נא", "השניים", "בת בראשית", "Vater",
"הניה", "הנשיקה", "על המשמר", "תלוי", ו"שני התרנגולים">
קרמר, שלום. דרכו באמנות הסיפור. בספרו:
ריאליזם ושבירתו : על מספרים עברים מגנסין עד אפלפלד (תל-אביב : אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1968), עמ' 50־62 <נחתם: 1965>
שקד, גרשון. ארבעה מדורים והחוף השקט : על דרכי ארגון חומרי המציאות ביצירתו של ג. שופמן. כרמלית, כרך ט"ז (תש"ל), עמ' 14־24.
Nash, Stanley L. The codes of Shofman : allusion to texts and persons. Modern Hebrew Literature, vol. 9, no. 1/2 (1983), pp. 58-69.
על "כתבי ג. שופמן"
שמואלי. מלת התמצית : לצאת כתבי ג. שופמן בהוצאת שטיבל.
מאזנים (שבועון), שנה א', גל' ל"ג (כ"ו בחשון תר"ץ, 29 בנובמבר 1929), עמ' 13.
על "שלכת"
אבישי, מרדכי. צבעים פסטורליים ויצרים אפלים.
על המשמר, א' בתמוז תשנ"ד, 10 ביוני 1994, עמ' 20.
אדמון, תלמה. אמן המשיחה האחת. מעריב, מוסף שבת - ספרות ואמנות, כ"ה בתשרי תשנ"ה, 30 בספטמבר 1994, עמ' 29.
ברתנא, אורציון. העמיד את עצמו מן הצד.
על המשמר, כ"ד בסיוון תשנ"ד, 3 ביוני 1994, עמ' 18, 20.
גוברין, נורית. "הסרטן דבר נפלא". ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ח' בתמוז תשנ"ד, 17 ביוני 1994, עמ' 29.
הולצמן, אבנר. החוטם המגובן ורעבתנות החיים.
הארץ, י"ב באלול תשנ"ד, 19 באוגוסט 1994, עמ' ב 8 <חזר ונדפס בספרו:
מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ' 304־307, בשם: "קול הדמים">
פיינגולד, בן-עמי. לגלות את שופמן מחדש. דבר, י"ט באלול תשנ"ד, 26 באוגוסט 1994, עמ' 21.
גרשום שופמן נולד
בט"ז באדר תר"ם, 28 בפברואר 1880 בעיר אורשה שבפלך מוהילוב, ברוסיה הלבנה (כיום בלארוס), למשפחה יהודית חסידית. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי, למד בחדר ובישיבה ועבד לכלכלת משפחתו. את סיפוריו הראשונים החל לכתוב בגיל 19. בגיל 21 נסע לעיר ורשה, שהייתה באותם ימים מרכז של ספרות עברית במזרח אירופה. בשנת 1902 פרסם קובץ ראשון ובו שבעה מסיפוריו בשם "סיפורים וציורים", בהוצאת "תושיה" של בן אביגדור. הוא התוודע שם אל גדולי המספרים היהודים ובראשם י"ל פרץ, יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין וכמו כן זכה לתמיכה ולהערכה מצד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר אשר שופמן העריץ. שלוש שנים שירת בצבא הצאר, בעיר הוֹמל, והמשיך לכתוב גם בשירותו הצבאי. לאחר פרוץ מלחמת רוסיה-יפן ב-1904 ערק מהצבא נמלט ללבוב, משם שלח את סיפוריו ל"השילוח" (שיצא באודסה בעריכתו הספרותית של ביאליק) ומאוחר יותר ל"המעורר" בלונדון, בעריכתו של ברנר. שנה מתקופת חייו בלבוב התגורר עם ברנר, אך דרכיהם נפרדו כאשר התאהבה בת זוגתו של ברנר בשופמן, וברנר עלה לארץ ישראל. עם זאת, הם שמרו על קשר עד למותו של ברנר. תקופת מגוריו בלבוב היתה תקופה פוריה ביצירתו, והוא הרבה לכתוב על בתי הבושת בסביבת מגוריו ועל הומוסקסואליות.
בשנת 1913 היגר מלבוב לוינה, שם העביר את שנות מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1914 הוציא את כתביו המקובצים ב"הוצאת "מוריה" של ביאליק.
בשנת 1920, בהיותו בן 40, נישא לאנני פלאנק, נערה אוסטרית קתולית כבת 17 ממשפחת איכרים, והקים עמה בית בכפר האוסטרי וֶצֶלְסְדוֹרְף (Wetzelsdorf) שליד גראץ (מאז האנשלוס זהו אחד מרובעי העיר). בני הזוג חיו בכפר 17 שנה. הם נשארו נשואים עד למותו.
בשנת 1938, לאחר סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, עלה שופמן עם משפחתו לארץ ישראל, בגיל 58, זאת לאחר שבמשך שנים הסתייג מעלייה לארץ, בעיקר לאחר רצח ברנר ביפו. הוא השתקע עם אשתו וילדיו בתל אביב, פרסם מציוריו ומסיפוריו ב"דבר" ובהוצאת "עם עובד". ב-1960 הוציאו הוצאות "עם עובד" ו"דביר" את כל כתביו בחמישה כרכים. ב-1954 עבר לחיפה, בעקבות הצעתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה דאז, להעניק דירות במתנה לסופרים.
בשנת 1946 זכה שופמן בפרס ביאליק, בשנת 1953 בפרס רופין ובשנת 1957 בפרס ישראל.
שופמן נפטר בחיפה בל' בסיון תשל"ב, 12 ביוני 1972 בגיל 92.