רוחמה אלבג, חוקרת ספרות, נולדה בכ״ה באייר תש״ך, 22 במאי 1960 בשכונת מרמורק ברחובות להורים יוצאי עיראק. כשהיתה בת ארבע עברה המשפחה ליפו ומשם לבת ים. למדה בגימנסיה ״סוקולוב לאור״. שירתה בצה״ל ביחידת הצנזורה לעיתונות ולתקשורת, ולאחר מכן למדה ספרות עברית וספרות משווה בסמינר לוינסקי למורים ובאוניברסיטת בר-אילן. במקביל לימדה בבתי ספר תיכוניים בקיבוץ אורים שבנגב ובבת ים.
    את עבודת הגמר של התואר השני כתבה על הפרוזה של יעקב שטיינברג (אוניברסיטת בר אילן, 1990), ואת עבודת הדוקטור כתבה על העולם הדתי ברומן שירה לש״י עגנון (אוניברסיטת בר אילן, 1998). לימדה במכללת לוינסקי לחינוך כמרצה לספרות, ובהמשך שימשה כראש החוג לספרות (2002–2008). החל מ-2005 משמשת יועצת אקדמית בבית עגנון בירושלים, ומרצה בבית התפוצות ובבית אריאלה בתל־אביב, בעיקר על ההיבטים הספרותיים של העולם היהודי במזרח-אירופה. מלווה סמינרים מטיילים בעקבות התרבות העברית במזרח-אירופה, בעיקר בעקבות יוצרים כש״י עגנון, אורי צבי גרינברג וברדיצ׳בסקי, שתיארו את מחוזות הולדתם ביצירותיהם.
    פירסמה סיפורים בכתבי עת שונים וכן באנתולוגיות החל מ-1996, אז התפרסמו הסיפורים ״גאלה גאלה בואי״ באנתולוגיית סיפורי האהבה כל הקיץ כל הלילות (גוונים, בעריכת לאה ששקו ומריצה רוסמן) ו״רחל בוכה עוד לא חתונה״ בכתב העת עמדה.
    פירסמה את קובץ הסיפורים הקצרים מחכים לאליהו (גוונים, 1997). הספר מחולק לשתי חטיבות: באחת סיפורי ילדות המגוללים הווי שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים, ובהם מתוארת גלריה של טיפוסים מייצגים של ניצולי שואה, עולים מארצות המזרח, עולים מבולגריה וצברים המעורים בהוויה החדשה והמבטיחה בארץ. החלק השני עוסק בסיפורי התבגרות ובתיאורי משפחות, המתנהלים על הגבול הדק והשברירי שבין חיי שגרה לפורענות. בסיפורים אלה הסגנון והלשון מבטאים רובדי מציאות שונים בפריפריה ובתל־אביב. ערכה וכתבה מבוא לאנתולוגיה לא היו ימים יפים מאלה, סיפורים עבריים על אהבה ראשונה (1998), ובה סיפורים מאת בנימין תמוז, יעקב שבתאי, אסתר ראב ועוד. מפרסמת רשימות על מסעות ספרותיים במוסף 'תרבות וספרות' בעיתון הארץ.

נכתב על־ידי מערכת הלקסיקון עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: ויקיפדיה]