חביבה פדיה (1957)

<בהכנה>

 Haviva Pedaya

    חביבה פדיה, חוקרת קבלה, מבקרת תרבות, משוררת וסופרת, נולדה בירושלים בי״ב בכסלו תשי״ח, 5 בדצמבר 1957 וגדלה בשכונת מקור ברוך. בת למשפחה שהגיעה לארץ מבגדאד, עיראק, נינתו של הרב המקובל יהודה פתיה, למדה קבלה ופירוש חלומות מסבה, חכם שאול פתיה. למדה בתיכון ״מעלֶה״ בירושלים, ועשתה בגרות אקסטרנית. למדה קבלה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. את עבודת הדוקטור שלה באוניברסיטה העברית כתבה על תורת האלוהות בקבלת רבי יצחק סגי-נהור ותלמידיו (ראתה אור כספר ב-2001). כתבה על ראשית תורת הסוד היהודית, הקבלה בספרד ובפרובנס, הרמב״ן, תחילת החסידות, מקומם של המיתוס והריטואל בזמן היהודי, ועוד. פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, ראש מרכז אלישר למורשת יהדות ספרד באוניברסיטה זו ועמיתה ב״מכון ון ליר״ בירושלים.
    פירסמה עד כה חמישה ספרי שירה: מתיבה סתומה (עם עובד, 1996), מוצא הנפש (2002) דיו אדם (2009), מוקדמים ומאוחרים (2015) והגיהנום הוא גן עדן ברוורס (2016); שלושה ספרי פרוזה: בעין החתול (2008), חותמות (2014) ואי M (2019); שישה ספרי מחקר, וכן השתתפה בעריכת שני קובצי מאמרים אקדמיים. שיריה הראשונים פורסמו בכתב העת חדרים (גיליון 11, 1994). שירתה נשענת במידה רבה על עולם הסמלים והרעיונות של הקבלה ועל המקרא, המדרש, התפילה והפיוט, ומקיימת זיקות עמוקות ללשון המקורות. ברבים משיריה היא מתארת חוויות מיסטיות, או את ההשתוקקות אל החיבור המיסטי. שירתה נעה לרוב בין מרחבים פנימיים של הנפש לבין מרחבים מטפיזיים, שבהם מצויים אלוהים, מלאכים, תמונות מיתולוגיות וחלומות, ויש בה מעט דמויות אנושיות קונקרטיות או מקומות ספציפיים. היא נוטה בשירתה, בעיקר בזאת שכונסה בספריה (ופחות בשירים שפורסמו לפני ואחרי הספרים), להיעלמותו של האני הקונקרטי, וזאת במתח עם המניפסט שכתבה, ״הגיע הזמן לומר אני אחרת בשירה העברית״ (פורסם בשני חלקים ב״הארץ״ ״ספרים״, (גל' 688, ד' באייר תשס״ו, 2 במאי 2006 וגל' 689, י״ב באייר תשס״ו, 10 במאי 2006, עמ' 12־13), שבו קראה להליכה מעבר לאני האוניברסלי של נתן זך אל אני קונקרטי. דומה שהמניפסט קשור יותר למשוררים אחרים בני דורה, בהקשרים של מזרחיות והגירה, ואולי גם לשירתה שאחרי ולפני ספריה.
    התקבלות שירתה קשורה בפריחה בשירה הנשית, המזרחית והדתית מאז שנות השמונים, ובכניסתן אל מרכז הספרות העברית. מתוך עמידתה בהצטלבותן של שלוש מגמות אלה, דומה שהיא מציבה חלופה משמעותית לאפשרויות העומדות לפני השירה העברית, ללשונה, לצורותיה, למקורות היניקה שלה ולנושאים המעסיקים אותה. שירתה מאתגרת את תפישת השבר שבין השירה העברית היהודית לדורותיה (בעיקר הפיוט) לבין השירה העברית החדשה. היא מסמנת ניסיון לשבירת צורות, במפגש שבין הטקסטים הזוהריים והמדרשיים ותחבירם המפורק לבין הצורניות של הפיוט, ובמפגש בין הטקסטים העתיקים והיהודיים לבין השירה העברית החדשה.
    בהיבט הביוגרפי פדיה קושרת את המעברים בין צורות שונות בכתיבתה לתקופות של שתיקה והימנעות מיצירה, הארוכה שבהן בין גיל שבע-עשרה לגיל עשרים ושתיים. בספר הפרוזה הראשון שלה, בעין החתול (עם עובד, 2008), היא ממשיכה מגמה של שבירת צורות, אינה נכנעת למוסכמות הרומן, מערבת בין הפואטי לפרוזאי, בין סיפורים קצרים לקטעי הגות, ומציגה פנוראמה של דמויות חתולים ובני אדם. היא מתמקדת בעיר הטורקית הישנה בבאר שבע, על מגוון הדמויות החיות בה (חרדים, משת״פים, מזרחיים, צאצאים לניצולי שואה, חסרי בית, מקובלים וחתולים), ויוצרת הסטה של המבט כך שהפריפריה אינה נבחנת מהמרכז ואינה עוברת אקזוטיזציה, אלא יוצרת עולם מושגים משל עצמה, שדרכו היא יכולה אחר כך גם לבחון את המרכז.
    בתחום ביקורת התרבות התייחסה רבות לשאלת הפריפריה, ובאופן ספציפי לגורלה של באר שבע, שאותה כינתה ״עיר ללא עיר״. יזמה פסטיבל שירה מזרחית במצפה רמון (פסטיבל ״הקצה״, סוכות 2007), והקימה את ״רשימו: סביבה רוחנית וחומרית – עמותה לקידום אמנות, תרבות וחינוך בפריפריה״, שמרכזה בבאר שבע.
    בעיסוקה בתרבות של יהודי המזרח היתה מיוזמי הפרויקט ״זמן יהודי מלא״, אנציקלופדיה אינטרנטית שמטרתה למלא את החלל בכתיבה על יהדות המזרח. היא פעילה בהחייאת הפיוט, בהקמת ״קהילות שרות פיוט וניגון״, בהקמת אתר האינטרנט ״הזמנה לפיוט״, ובעיקר בהקמת ״אנסמבל היונה״ (עם אחיה, הפייטן יהודה עובדיה פתיה), המבקש להחיות את המוזיקה הליטורגית, המיסטית והאקסטטית של יהודי עיראק ולהציבה בהקשרה המקורי, היהודי-ערבי.
    מאז 2016 מכהנת פדיה כיו״ר המועצה לספריות ציבוריות בישראל וכחברה במועצה להשכלה גבוהה.
    פדיה זכתה בפרס התאחדות המו״לים על ספר שיריה הראשון (1996), בפרס הנשיא לספרות על ספר שיריה השני (2002) ובפרס יהודה עמיחי לשירה עברית (2012). פדיה היתה הזוכה בפרס ע״ש גרשם שלום בתחום חקר הקבלה לשנת 2018, המוענק מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

נכתב על ידי אלמוג בהר עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים: ויקיפדיה]
[צילום: מערכת 'הארץ']

ספריה:

  • מתיבה סתומה (תל אביב : עם עובד, 1996)
  • מוצא הנפש (תל אביב : עם עובד, תשס״ב 2002)
  • בעין החתול (תל-אביב : עם עובד, תשס״ח 2008)
  • דיו אדם : שירים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 2009)
  • חותמות (תל אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2014) <עריכה - נוית בראל> <סיפורים>
  • מוקדמים ומאוחרים (תל אביב : הוצאת גמא, 2015) <עריכה - יואב איתמר>
  • הגיהינום הוא גן עדן ברוורס : שירים (תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2016) <עריכה - לאה שניר>
  • אי M (ראשון לציון : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, תשע״ט 2019) <עריכה - נוית בראל>

ספרים נוספים:

  • השם והמקדש במשנת ר' יצחק סגי נהור : עיון משווה בכתבי ראשוני המקובלים (ירושלים : הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס״א 2001)
  • המראה והדיבור : עיון בטבעה של חווית ההתגלות במסתורין היהודי (לוס אנג'לס : כרוב, תשס״ב 2002)
  • הרמב״ן : התעלות : זמן מחזורי וטקסט קדוש (תל-אביב : עם עובד, תשס״ג 2003)
  • ערים וקהילות : היסטוריה לחטיבה העליונה בבית הספר הממלכתי (רמת אביב : המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תשס״ח 2008) <בשיתוף דוד סורוצקין>
  • הליכה שמעבר לטראומה : מיסטיקה, היסטוריה וריטואל (תל אביב : רסלינג, 2011)
  • מרחב ומקום : מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (תל אביב : הקיבוץ המאוחד,תשע״א 2011)
  • קבלה ופסיכואנליזה : מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית (תל אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2015) <עריכה - נוית בראל>
  • שיבתו של הקול הגולה : זהות מזרחית – פואטיקה, מוזיקה ומרחב (תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע״ו 2016)

עריכה:

  • המיתוס ביהדות (באר שבע : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשנ״ו 1996)
  • יהדות - סוגיות, קטעים, פנים, זהויות : ספר רבקה (באר שבע : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, תשס״ז 2007) <בשיתוף אפרים מאיר>
  • הפיוט כצוהר תרבותי : כיוונים חדשים להבנת הפיוט ולהבנייתו התרבותית (ירושלים : מכון ון ליר ; בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע״ג 2012)
  • המזרח כותב את עצמו (תל אביב : הוצאת גמא, 2015)
  • חלמיש למעיינו מים : מחקרים בקבלה, מנהג והגות, מוגשים לפרופ' משה חלמיש (ירושלים : הוצאת כרמל, תשע״ו 2016) <בשיתוף אבי אלקיים>
על המחברת ויצירתה:

  • גולן, מרים. הרוח היא ההרה - מדרש שיר : על שפתה של חביבה פדיה. כרמל, גל' 10 (חורף תשס״ה 2005), עמ' 49־55 <דיון בשירים מתוך ״מתיבה סתומה״ ו״מוצא הנפש״>
  • ישורון, הלית. ״ויתור על כל אחיזה״: ראיון עם חביבה פדיה. חדרים, חוב' 15 (2003־2004), עמ' 169־190.
  • מרקוביץ, דליה. שבירת צורות : ריאיון עם חביבה פדיה. הכיוון מזרח, חוב' 9 (2004), עמ' 7־13.
  • נוימן, טל.  מיסטיקה מזרחית באוניברסיטה.  סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה ולידיעת הארץ, גל' 77 (תשרי תשע״ז, אוקטובר 2016), עמ' 70־74 <ראיון עם חביבה פדיה>
  • סתר, שאול.  קולות של מסירה : חביבה פדיה אל מול ״הספרות העברית החדשה״מכאן: כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, גל' יד (תשע״ד, מארס 2014), עמ' 367־394.
  • עלון, קציעה.  שבא סלהוב וחביבה פדיה: המזרח והכמיהה לתיקון פוליטי ורוחני.  בספרה שושנת המרי השחורה : קריאות בשירה מזרחית (מושב בן-שמן : מודן : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2014), עמ' 66־83.
  • צפרוני, נעמה ובמבי שלג.  שיא של צמא לזיכרון.  ארץ אחרת, גל' 50 (ניסן-אייר תשס״ט, מארס-אפריל 2009), עמ' 18־25 <ריאיון עם פרופ' חביבה פדיה>
על ״מתיבה סתומה״
  • גוטקינד, נעמי. הנה משוררת. הצופה, ג' בטבת תשנ״ז, 13 בדצמבר 1996, עמ' 6.
  • כהן, דורון ב. הלילה הארוך של הנשמה. הארץ, מוסף ספרים, גל' 225 (י״ג בסיוון תשנ״ז, 18 ביוני 1997), עמ' 8 <חזר ונדפס בספרו יש לך משהו לקרוא? : ביקורות ומאמרים על ספרים וסופרים (ירושלים : כרמל, תשס״ג 2003), עמ' 173־177>
  • לעאל, איריס. שירה השואפת לגדולה. מעריב, מוסף שבת ־ ספרות וספרים, כ״א באדר א' תשנ״ז, 28 בפברואר 1997, עמ' 29.
  • סערי, רמי. ארבע נשים ואימת האהבה. הארץ, תרבות וספרות, כ״ח באדר א' תשנ״ז, 7 במארס 1997, עמ' ד 2.
  • צורית, אידה. כדבר עם האל בשפתו. חדרים, גל' 14 (2002), עמ' 127־131.
  • קורן, יהודה. כמה שחורים חיי. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת ־ תרבות, ספרות, אמנות, כ״ו בחשוון תשנ״ז, 8 בנובמבר 1996, עמ' 28.
  • שלוש, שמעון. להיות משורר או שוער. דימוי, גל' 16 (1998־1999), עמ' 50־51.
על ״מוצא הנפש״
  • בר-יוסף, חמוטל. ״הקצב הקבוע של הבא והולך איננו ידוע לזה שחסר ־ על כן הוא חסר״. הארץ, מוסף ספרים, גל' 499 (י״ב בתשרי תשס״ג, 18 בספטמבר 2002), עמ' 8 <חזר ונדפס בספרה: טעמי הקריאה : רשימות ביקורת ספרותית (מבשרת-ציון : צבעונים, 2006), עמ' 130־132>
  • נגיד, חיים. נצרות וקבלה. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת ־ תרבות, ספרות, אמנות, א' באלול תשס״ב, 9 באוגוסט 2002, עמ' 28.
  • סלהוב, שבא. ״משך הקרע״: על שירתה של חביבה פדיה. הארץ, תרבות וספרות, כ״ב באלול תשס״ב, 30 באוגוסט 2002, עמ' ה 3 <חזר ונדפס בספרה מסות על אמנות ויהדות (תל אביב : רסלינג, תשע״ז 2016), עמ' 119־124>
  • עלון, קציעה. ״לא ידענו שזה ככה, להיות בני אדם״. עתון 77, גל' 270־271 (2002), עמ' 8.
על ״בעין החתול״ על ״דיו אדם״
  • אברהם-איתן, חלי. נביעה פנימית ב״דיו אדם״ ו״בעין חתול״ של הסופרת-משוררת חביבה פדיה.  שבילים, גל' 6 (2011), עמ' 44־59.
  • איזקסון, מירון ח.  ״והזוהר היה רועד״.  הארץ, מוסף ספרים, גל' 861 (ו' באלול תשס״ט, 26 באוגוסט 2009), עמ' 14.
  • הירש, אלי.  על ״דיו אדם״.  ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות, י״ד באייר תשס״ט, 8 במאי 2009, עמ'
  • הלפרן, אביחי.  לשים את הנשמה על הדף.  ארץ אחרת, גל' 56 (ניסןייר תש״ע, אפריל-מאי 2010), עמ' 84־85.
על ״חותמות״
  • הורוביץ, אריאל.  בקטנה: חותמות.  מוצ״ש (מצורף ל'מקור ראשון'), גל' 199 (י״ז בשבט תשע״ה, 6 בפברואר 2015), עמ' 45.
  • מדר, רוויטל.  כוהנת גדולה. הארץ, גלריה, ג' בשבט תשע״ה, 23 בינואר 2015, עמ' 9 <שיחה עם הסופרת עם צאת ספרה לאור>
  • סדן, אמרי. מעשיות ישראליות.  מקור ראשון, שבת, גל' 916 (ח' באדר תשע״ה, 27 בפברואר 2015), עמ' 19 *
על ״השם והמקדש״
  • ליבס, יהודה. מקדש שמו של השם ־ מקדש של מעלה ומקדש של מטה. הארץ, תרבות וספרות, כ״ג בחשוון תשס״ב, 9 בנובמבר 2001, עמ' ב 14; א' בכסלו תשס״ב, 16 בנובמבר 2001, עמ' ב 15.
  • ליבס, יהודה. על זמן כמקום: בספרה של חביבה פדיה, ״השם והמקדש״. דימוי, גל' 22 (אביב תשס״ג 2003), עמ' 34־36, 74.
  • שי, אלי. שלהביות בפקעת האלוהות השבורה. הארץ, מוסף ספרים, גל' 499 (י״ב בתשרי תשס״ג, 18 בספטמבר 2002), עמ' 8, 13.
על ״הרמב״ן: התעלות – זמן מחזורי וטקסט קדוש״
  • גולן, אסף. שכבת הסוד מתלבשת בתוך הפשט. הצופה, המוסף, כ״ז בסיוון תשס״ג, 27 ביוני 2003, עמ' 15.
  • מאק, חננאל. 13 העיקרים של חקר הרמב״ן. הארץ, תרבות וספרות, י״ד בתשרי תשס״ד, 10 באוקטובר 2003, עמ' ה 3.
על ״המיתוס ביהדות״
  • ברונובסקי, יורם [יוחנן רשת]. מיתוס ויהדות. הארץ, תרבות וספרות, כ״ו באדר ב' תשנ״ז, 4 באפריל 1997, עמ' ד 2.
תגובות על ״הגיע הזמן לומר ״אני״ אחרת בשירה העברית״ על ״הליכה שמעבר לטראומה״ על ״הגיהינום הוא גן עדן ברוורס״ על ״אי M״
קישורים:


עודכן לאחרונה: 13 באוקטובר 2019

לראש הדף

 

 

ספרי המחברת

 

על יצירתה

 

קישורים

 

 

לראש הדף