לאה אֵיני (1962)

Leah Aini

    לאה אֵיני, סופרת ומשוררת, נולדה בתל אביב לאב ניצול שואה מסלוניקי, ולאם ממוצא נאשדידני. בשל מוצאם של הוריה נחשפה בילדותה לשתי לשונות נכחדות: לדינו וארמית. עד גיל ארבע גדלה בשכונת שפירא בדרום תל אביב, לאחר מכן עברה עם משפחתה לבת ים. ברם, היא שמרה על קשר עם שכונת שפירא, הן משום שלאביה היתה שם חנות מספוא לסוסים, שהפכה אחר כך לחנות ירקות, והן משום ששם גרה סבתה האהובה. למדה בתיכון ״ספרא״ בתל אביב, אך בשנת לימודיה האחרונה נסגר בית הספר, ואת לימודיה לבחינות הבגרות סיימה בתיכון ״אנקורי״. התגייסה ב-1980 לצה״ל ושירתה כפקידה בחיל הקשר. סיימה לימודי הוראת ספרות עברית ולשון לחטיבות ביניים בסמינר הקיבוצים (1984–1987) ועבדה כעורכת בעל המשמר (1987–1991).
    שירה ״אחמד״, שיר פוליטי, נכתב ב-1982 ופורסם בשופרא (1985). קודם לכן, טרם גיוסה, פרסמה רשימה בשם ״אדון ג׳קו״ במעריב (1979), וכתבות שונות במקומונים. יצירתה כוללת שירים, פזמונים, ספרי ילדים ונוער, סיפורים קצרים, מחזות, נובלות ורומנים. קובץ שיריה הראשון דיוקן (הקיבוץ המאוחד, 1988) זכה בשבחי הביקורת.
    קובץ סיפוריה הראשון גיבורי קיץ (1991) מעלה על נס את ייצוגיה של דמות ה״אחר״, המצויה בשולי החיים, והוא כתוב בנוסח המשלב ריאליזם וזרם תודעה. הוא מבליט את מודעותה החברתית של איני, ומאז פרסומו היא נחשבת סופרת חברתית חשובה. שמו של הקובץ עומד בניגוד חריף לדמויות של האנטי-גיבורים המתוארים בו. אלו הם טיפוסים דחויים ומיואשים, שמאבקם חסר סיכוי ועולמם גובל בטירוף. הגיבורים בכל סיפורי הקובץ הם גברים שנקודת המבט שלהם מארגנת את המציאות, ומבנה את תיאור הנשים המקיפות אותם כ״אחרות״ – ישויות זרות ושונות ביחס אליהם. עם זאת, חרף מקומן השולי, דווקא הנשים הן שמחוללות את הסיבוך העלילתי היוצר את התנועה בכל אחד מן הסיפורים.
    ספריה בפרוזה זיכו אותה בשבחים רבים. כך, בין השאר, חבר השופטים שזיכה אותה בפרס ראש הממשלה לספרות ל-2004 ציין, כי היא הפרוזאיקונית המובילה של דורה […] היא סופרת בעלת תעוזה ומודעות חברתית עמוקה, שאינה בוחלת לבטא ביצירתה מחאה, ומשמשת לא אחת פה למיעוט אילם ומושתק. חדשנותה הפואטית ועיסוקה בנושאים רדיקליים הפכו לסימן ההיכר שלה. המשורר עמוס אדלהייט (2007) טען כי נטייתה לניסיונות ספרותיים ולזרם התודעה יוצרת זיקה בינה לבין האבות המודרניסטיים הניסיוניים יצחק אוורבוך אורפז ויורם קניוק.
    הרומן הראשון שלה גאות החול (1992), נכתב בפרץ כתיבה של חמישה חודשים. נושאו שייך לכאורה לדרך המלך של הסיפורת הישראלית: המיתולוגיה של האלמנוּת והשכול. אבל איני סוטה מדרך המלך, שוברת טאבו חברתי ומתארת תהליך עיבוד אבל, השונה בתכלית מן הנורמה המקובלת, שעיקרה הניסיון ״להמשיך הלאה״. גיבורת הרומן, מירי כץ, שבעלה ישי נהרג כשעלה על מוקש בשירות מילואים, מחליטה לחיות עם האַין כיֵש; כלומר להמשיך לחיות עם בעלה – כחסר חיים. הרומן כתוב כדיווח מתמשך של מירי לבעלה המת, על הנעשה בהיעדרו. הוא כתוב בלשון עשירה, רוויית דימויים ותיאורים לא שגרתיים, המשקפת יפה את המהלך התודעתי החריג של אישה המסרבת להפוך את בעלה המת לנחלת העבר.
    הבחירה במיקוד של צעירה ״אחרת״ וחתרנית מאפיין גם את הרומן השני שלה, מישהי צריכה להיות כאן (1995). כאן מתחקה איני אחר גילה, צעירה בת שבע-עשרה המתגוררת בגפה משום שאביה ימאי, ואמה עזבה את הבית לטובת גבר אחר. בתשתית הרומן מתקיימים יחסים בין-טקסטואליים בין גילה לבין גיבורים בדויים שונים, שגילה גוזרת מעלילות הסיפורים שהיא קוראת בשקיקה. הדיאלוג שהיא מנהלת עם דמויותיהם של קפקא, צ׳כוב ואחרים יוצר ניגוד בין העולם ה״אובייקטיבי״ לבין עולמה הפנימי. גילה היא ״אחרת״ לאור גופה ה״גברי״; שכונת המצוקה שבה היא מתגוררת; ועיסוקה כסייעת (וגנבת) בחנות ספרים. עיצובה של גילה מלמד על ״אובדן נורמות מגדריות״, כלשונה של ההוגה הפמיניסטית ג׳ודית באטלר: חזותה נוקשה וגברית, היא מבצעת שורה של פשעים – בהם גניבות, אונס וניסיון רצח – ואילו נפשה פיוטית ורגישה.
    הנובלה סדומאל (2001), מציגה קריאה נשית חתרנית של נושא העקדה. זהו סיפורה של נדר, צעירה שחוותה בשנות ילדותה ונערותה התעללות מינית קשה מידי אביה השוטר. לאחר מות האב היא רוצחת את אמה שרה, בשל שתיקתה המתמשכת. לאחר הרצח היא מתחפשת לאם ונכנסת במקומה לבית אבות, שבו היא מוצאת שלוש אמהות המפצות אותה על שנות ההתעללות וההשתקה. היצירה הנוקבת, שהיא מן הבודדות בספרות העברית החדשה הנדרשות לנושא גילוי העריות, חושפת הן את מנגנון התקיפה וההשתקה, והן את חוסר האפשרות להתמודד עם התעללות מינית כאישה בוגרת.
    ספרה המונומנטלי, ורד הלבנון (2009), מסמן פריצת דרך בקריירה הספרותית שלה ומציב אותה באורח ברור ובולט בשורה הראשונה של הסופרים הישראליים. זהו רומן המעמת בין סיפורה של ורד/לאה, חיילת מבת ים, המנסה ולא-מנסה להשתחרר מהמטען המצמית של הוריה – סיפורו המואלם של האב, יליד סלוניקי, ניצול אושוויץ, וסיפורה של האם, בת לקהילה הנאשדידנית, שאין לה כלל קול – לבין סיפורו של יונתן ש״נולד עם זה״, ״ילד טוב ירושלים״, חייל צעיר שאלמלא היה יורה בעצמו בראש לפני הכניסה ללבנון, ספק אם היה פוגש את ורד/לאה, שמגיעה לבית החולים שבו הוא מאושפז, ומבקשת לסעוד חייל פצוע. בין שתי הדמויות נשזר חוט של קרבה בלתי אפשרית. החוט הזה יוצר בהבזק נסי ״ברית של דפוקים״, הנוקטים פעולות סרבנות ההופכות אותן ללוחמי חירות. זהו רומן חברתי-פוליטי וגם אוטוביוגרפי שעיקרו: ״דיוקן״ האמנית כאישה צעירה. הוא פורש, באומץ וביושרה אמנותיים, פרשת חיים של נערה שתשוקתה הבלתי נלאית לגלות את האמת וליצור מאפשרת לה לזקוף גו וראש ולחלץ עצמה מן הביצה הטובענית שנולדה בה. הספר זכה בפרס ביאליק ל-2010 והיה מחמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר באותה השנה.
    סוסית (2012), הוא נובלה קרקסית-קרנבלית, החושפת את המנעד היצירתי הרחב של איני, וגם כמה מן העקרונות העומדים בבסיס האג׳נדה האמנותית שלה. במרכז הנובלה סיפורה המוזר של אלכסנדרה סאשה זית, הלא היא ״סוסית״: אישה צעירה שסבתה צוותה לה נחלה באזור גדרה, וכדי לממש את הצוואה הוא חוזרת לארץ משהות בת שבע שנים בטקסס, שם עבדה בנגרייה גדולה. בחווה נחשפת סאשה לסוד המשפחתי שלה: היא נצר לשלשלת ארוכה ומסובכת של זיווגים בין בני אדם, נשים וגברים, לבין… סוסים.
    זוהי, לפחות למראית העין, אגדה רומנטית פוסט-מודרנית, משעשעת ועוקצנית. בבחינת גרסת-כיסוי מתוחכמת לאגדת היפה והחיה. אך, למעשה, זהו סיפור חתרני, היוצא חוצץ נגד העריצות של נורמות הזיווג המקובלות. גם כאן, כמו בספריה הקודמים, אפשר לומר כי איני מתייחסת לספרות כאל פעולת טרור: אקט אלים המבקש לפגוע באתרים הסמליים של החברה השמרנית, המוחצת, מאחורי מסווה של מהוגנות, כל צורת חיים שונה ואחרת. גם הספר הזה נכלל בחמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר (2012). ב-2014 ראה אור ספרה בת המקום שבו רומן קצר ושמו ״בת המקום״ ונובלה ושמה ״ספרא״ השונים זה מזה: ״בת המקום״ מספר על משפחה ענייה בפנסילבניה ואילו ״ספרא״ על נערה מהשוליים החברתיים הלומדת בבית ספר צפון תל אביב. אך לשתי היצירות השונות בתוכנן ובסגנונן יש גם מכנה משותף מובהק: הן עוסקות בשאלות עמוקות של זהות, שייכות, משפחתיות, הקרבה וקִרבה. ב-2017 ראה אור ספרה תשאלי בסדרת רוח צד (בעריכת יגאל שוורץ ודקל שי שחורי) המורכב מספרות יפה, קטעי תיעוד ופובליציסטיקה.
    לאה איני זכתה בפרסים רבים, בהם: פרס ורטהיים ופרס אדלר (1988), פרס היצירה של קרן תל-אביב (1993), פרס ברנשטיין למחזאות על המחזה ״מי-אלמה״ (2006) ופרס ניומן (2014). יצירותיה תורגמו לכמה שפות אירופיות וכן להודית.

נכתב על-ידי שי רודין ויגאל שוורץ עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: גרנות, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה

ספריה:

  • דיוקן : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשמ״ח 1988)
  • קיסרית הפריון המדומה (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשנ״א 1990) <לקט שירים>
  • גבורי קיץ (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשנ״א 1991)
  • גאות החול : רומאן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשנ״ג 1992)
  • תקרא לי מלמטה (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, 1994) <איורים - כריסטינה קדמון><״הסיפור פורסם לראשונה, בהמשכים, בשבועון הילדים ׳כולנו׳״>
  • מר ארנב מחפש עבודה (תל אביב : עם עובד, תשנ״ד 1994) <איורים - ליאת צח-גרבר>
  • מישהי צריכה להיות כאן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשנ״ו 1995) <תורגם לגרמנית>
  • Eine muss da sein : Roman / aus dem Hebräischen von Katharina Hacker (Frankfurt am Main : Suhrkamp, 1997)
  • היי, יולי! (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1995) <איורים - ליאת צח גרבר>
  • חצי ועננס ; תמנונינה (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1996) <איורים - ליאת צח-גרבר>
  • הרדופים : סיפורים מורעלים על אהבה (תל אביב : זמורה-ביתן, תשנ״ז 1997)
  • אשתורת : רומן (תל אביב : זמורה-ביתן, תשנ״ט 1999)
  • שיר אני, שיר אמא : שירים ליעלה (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, 2000) <איורים - מירי לשם-פלאי; עריכה - יונה טפר>
  • סדומאל : נובלה ושני סיפורים (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשס״ב 2001) <עריכה - רן יגיל>
  • קוקו פטרוזיליה (אור-יהודה : כנרת, 2002) <איורים - דני קרמן>
  • ענק, מלכה ואמן המשחקים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2004) <עריכה - רן יגיל>
  • ורד הלבנון (אור יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, תשס״ט 2009) <עריכה - יגאל שוורץ>
  • סוסית (אור יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, תשע״ב 2012) <עריכה - יגאל שוורץ>
  • בת המקום. ספרא (אור יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, תשע״ד 2014) <עריכה - יגאל שוורץ> <שתי נובלות>
  • תשאלי (חבל מודיעין : דביר : הקשרים: המכון לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, תשע״ז 2017)
  • השמלה (מושב בן שמן : כתר, 2019) <עריכה ואחרית דבר – עודד וולקשטיין> <קובץ סיפורים>
על המחברת ויצירתה:

  • איני, לאה. עיניה המאירות של המורה מרים : זכרונות מן היום הראשון בבית הספר. הד החינוך, כרך 73, גל׳ 1 (1998), עמ׳ 26.
  • איני, לאה.  בכתיבת פרוזה יש בדידות.  ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - ספרות, ח׳ בתמוז תשס״ה, 15 ביולי 2005, עמ׳ 30.
  • איני, לאה.  אדוני הנכבד, האם יש לי כישרון?. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 660 (י״ד בתשרי תשס״ו, 17 באוקטובר 2005), עמ׳ 16.
  • אדלהייט, עמוס.  כמה דברים על לאה איני בערב לכבודה בבית עגנון, 23 ביוני 2005. עמדה: ביטאון לספרות, גל׳ 17 (קיץ תשס״ז 2007), עמ׳ 146–150.
  • יגיל, רן.  היכולות של לאה איני, דעה.  nrg מעריב <מקוון>, 26 במאי 2013 <על אי-הענקת פרס ספיר ללאה איני>
  • נגב, אילת. לחיות עם בעל מת. בספרה: שיחות אינטימיות (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 1995), עמ׳  251-258.
  • נוה, חנה. הישראליות בין זיכרון השואה לשיכחתה : דור ראשון, דור שני בסיפורה של לאה איני ״עד שיעבור כל המשמר כולו״. ביקורת ופרשנות, חוב׳ 34 (תש״ס), עמ׳ 115–145.
  • נסים, קובי. הדמויות מגלות את עצמן : ראיון עם לאה איני. על המשמר, כ׳ באלול תשנ״א, 30 באוגוסט 1991, עמ׳ 19.
  • עברון, רם. לפתוח דלתות מבפנים : רם עברון מראיין את לאה איני. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, כ״ז בסיון תשמ״ט, 30 ביוני 1989, עמ׳ 21–25.
  • קוש-זהר, טלילה. לזכור או לשכוח : אשת לוט ועוד שלוש נשים מביטות לאחור. החינוך וסביבו, כרך כ״ו (תשס״ד), עמ׳ 205–216 <על זכרון השואה בתרבות הישראלית כפי שמשתקף, בין היתר, בסיפורה של לאה איני ״עד שיעבור כל המשמר כולו״>
  • Fishkoff, Sue. Inside an Outsider. The Jerusalem Post, 28 July, 1995, p. 22.
על ״דיוקן״
  • איתן, מרים. ״כלוליה על מטאטא הקש״. כותרת ראשית, גל׳ 289 (15 ביוני 1988), עמ׳ 38, 39.
  • בן-דוד, יערה. דיוקן שירי נאה. מעריב, ספרות, כ״ג בתמוז תשמ״ח, 8 ביולי 1988, עמ׳ 2.
  • חילזון, ע. מטרה נוחה לצלפים. על המשמר, כ״ד באדר ב׳ תשמ״ט, 31 במארס 1989, עמ׳ 21.
  • סער (טל-שיר), רחל. בת 26. הארץ, מוסף שבועי, י״ח בסיון תשמ״ח, 3 ביוני 1988, עמ׳ 27.
  • רענן, רונה. איני לאנשי השוליים : ראיון. העיר-חיפה, 13 בינואר, 1989, עמ׳ 8
  • שיינפלד, אילן. הטירוף המציאותי. על המשמר, י״א בסיון תשמ״ח, 27 במאי 1988, עמ׳ 15.
  • שתל, שמואל. לונה וכל השאר. דבר, ב׳ בתמוז תשמ״ח, 17 ביוני 1988, עמ׳ 20.
על ״קיסרית הפריון המדומה״
  • זנדבנק, שמעון. הסכנות שבדיוק. דבר, כ׳ באלול תשנ״א, 30 באוגוסט 1991, עמ׳ 24.
  • מלמד, אריאנה. פואטיקה של מתבגרות. חדשות, 11 באוגוסט 1991, עמ׳ 29.
  • רוזנפלד, ברכה. מן הקונקרטי אל הפנטסטי. עתון 77, גל׳ 147–148 (אייר תשנ״ב, אפריל-מאי 1992), עמ׳ 24.
  • שבתאי, אהרן. לאה איני, השירים. מעריב, השבוע, א׳ בכסלו תשנ״ב, 8 בנובמבר 1991, עמ׳ 56–57.
על ״גיבורי קיץ״
  • אדר, שאול. לאה איני, הקול החדש של מנחם פרי : ראיון. כל העיר ירושלים, תרבות, כ״ב באב תשנ״א, 2 באוגוסט 1991, עמ׳ 4 ,5, 7.
  • אופיר, עדי. לאה איני, מפסלת המילים יופי בעליבות. מעריב, 16 באוגוסט 1991, עמ׳ 59.
  • בושס, הדה. כנפיים שבורות. הארץ, 20 באוגוסט 1991, עמ׳ ב 4.
  • גוטקינד, נעמי. סיפור הפרברים (על ״גיבורי קיץ״ של לאה איני). הצופה, י״ט בשבט תשנ״ב, 24 בינואר 1992, עמ׳ 6.
  • גור, בתיה. שבוע של ספרים. הארץ, 13 בספטמבר 1991, עמ׳ ב 9.
  • דאור, דן. חיים בגובה העיניים. דבר, 16 באוגוסט 1991, עמ׳ 27.
  • הירש, אלי. מנסים להתרומם עם כנפי פרפר. העיר, 9 באוגוסט 1991, עמ׳ 71.
  • הרציג, חנה. לא לאהבה, לא לאלוהים. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, י״ג באלול תשנ״א, 23 באוגוסט 1991, עמ׳ 24.
  • זנדבנק, שמעון. הסכנות שבדיוק. דבר, כ׳ באלול תשנ״א, 30 באוגוסט 1991, עמ׳ 24.
  • חפץ, פביאנה. התשוקה לאבטיח. ידיעות אחרונות – עיתון ת״א, 2 באוגוסט 1991, עמ׳ 65.
  • מוסקונה-לרמן, בילי. לאה איני, גיבורת קיץ. מעריב, סופשבוע, כ״ב באב תשנ״א, 2 באוגוסט 1991, עמ׳ 40–41. <ראיון עם הסופרת לאה איני>
  • מלמד, אריאנה. מרוץ סוסוני הים. חדשות, מוסף, כ״ט באב תשנ״א, 9 באוגוסט 1991, עמ׳ 43.
  • נסים, קובי. התמודדות. על המשמר, כ׳ באלול תשנ״א, 30 באוגוסט 1991, עמ׳ 19.
  • Hetzroni, Na׳aman. No one came out whole: the Holocaust in Leah Aini׳s work, Modern Hebrew Literature, N.S., nos. 8-9 (Spring-Fall 1992), pp. 32-33.
על ״גאות החול״
  • אוריין, יהודית. התמודדות אחרת. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ט׳ בכסלו תשנ״ג, 4 בדצמבר 1992, עמ׳ 22.
  • בלאט, אברהם. השכול הפנטסטי. הצופה, ה׳ באב תשנ״ג, 23 ביולי 1993, עמ׳ 6.
  • זמירי, חוה. ניפוץ כושל של מיתוס רגיש. דבר, י״ט באדר תשנ״ג, 12 במארס 1993, עמ׳ 25.
  • חפץ, פביאנה. חברות נשים. חדשות, 20 בדצמבר 1992, עמ׳ 17.
  • כץ, אבי. מיהי האלמנה הכי מאוהבת בעולם. הארץ, ח׳ בטבת תשנ״ג, 1 בינואר 1993, עמ׳ ב 9.
  • נסים, קובי. איך לכאוב, איך לאהוב. על המשמר, ה׳ באדר תשנ״ג, 26 בפברואר 1993, עמ׳ 19–20.
  • ריקין, אירי. החיים והאין-חיים. מעריב, ספרות אמנות, כ״ג בכסלו תשנ״ג, 18 בדצמבר 1992, עמ׳ 29.
על ״תקרא לי מלמטה״
  • לן, שלומית. לאה איני לבני-הנעורים. שישי – תקשורת, 18 בפברואר 1994, עמ׳ 20.
  • מוסינזון, רנן. ישר בעיניים. מעריב, זמן ת״א, 18 בפברואר 1994, עמ׳ 28
  • פרלסון, ענבל. חברות אמיתית. הארץ, מוסף ספרים, 9 במרץ 1994, עמ׳ 12 .
  • קורן, דניאל. לקרוא למישהו לעזרה. במעלה, מאי 1994, עמ׳ 31
על ״מר ארנב מחפש עבודה״
  • דר, יעל. מאבטלה יוצא גם משהו טוב. הארץ, מוסף ספרים, 4 במאי 1994, עמ׳ 11.
  • עשת, גדעון. ארנב מחפש עבודה – כלכלה שחורה-יומן מימון. ידיעות אחרונות, 10 במאי 1994, עמ׳ 19.
  • שביט, זוהר. ספרי ילדים – משהו חדש ושונה. שישי-תקשורת, 15 ביולי 1994, עמ׳ 16.
על ״מישהי צריכה להיות כאן״
  • בן, מנחם. האחות של נבות. ידיעות אחרונות, ידיעות ת״א, 20 באוקטובר 1995, עמ׳ 74.
  • הופמן, חיה. אספנית המלים. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת – תרבות, ספרות ואמנות, 3 בנובמבר 1995, עמ׳ 29
  • הירש, אלי. לא צריכה. מעריב, מעריב-תרבות, 3 בנובמבר 1995, עמ׳ 14.
  • לן, שלומית. לעמוד על המשמר. הארץ, מוסף ספרים, 20 בדצמבר 1995 עמ׳ 6
  • לפיד, שולמית. גן-העדן האבוד של המלים. שישי – תקשורת-תרבות, 10 בנובמבר 1995, עמ׳ 20 .
  • נבות, אמנון. כאן נולדה סופרת. מעריב – מוסף שבת, ספרות וספרים, י״ט בתשרי תשנ״ו, 13 באוקטובר 1995, עמ׳ 31.
  • פויר, דרור. עוד דעה על גברים : ראיון. מעריב – תרבות-מעריב, 29 בספטמבר 1995, עמ׳ 6–8.
  • רוזמרין, מירי. מצילה מלים מהכחדה. דבר ראשון, מוסף השבת, משא, 3 בנובמבר 1995, עמ׳ 15.
על ״היי, יולי״
  • דר, יעל. על מזבח הקצב הטלוויזיוני. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 118 (ב׳ בסיוון תשנ״ה, 31 במאי 1995), עמ׳ 11.
על ״חצי ועננס״
  • פרלסון. ענבל. סוד קופסאות הנעליים. הארץ, מוסף ספרים, 21 באוגוסט 1996
על ״הרדופים: סיפורים מורעלים על אהבה״
  • בן, מנחם. עוצמה מורעלת בחלקה. ידיעות אחרונות, ידיעות תקשורת ת״א, 6 ביוני 1997, עמ׳ 33.
  • גילת, צבי. הישראלים – מחודדת חושים : ראיון. מעריב, מוסף שבת, 2 במאי 1997, עמ׳ 10.
  • יזהר, ס. לא לייפות את המציאות! לא לתת לעולם להיראות יפה. מפני שהוא איננו! הארץ, תרבות וספרות, ט״ו בסיוון תשנ״ז, 20 ביוני 1997, עמ׳ ד 1.
  • ישראל, יעל. תמונות מחיי אנשים. עתון 77, גל׳ 212 (תשרי תשנ״ח, אוקטובר 1997), עמ׳ 9.
  • לאור, יצחק. אמנית הלשון. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 230 (י״ח בתמוז תשנ״ז, 23 ביולי 1997), עמ׳ 6.
  • נבות, אמנון. [ביקורת]. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, א׳ בסיוון תשנ״ז, 6 ביוני 1997, עמ׳ 31.
  • שץ, אבנר. אהבה ונשים. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, ט״ו בסיוון תשנ״ז, 20 ביוני 1997, עמ׳ 27.
על ״אשתורת״ על ״שיר אני, שיר אמא: שירים ליעלה״
  • בלייר, אסנת. יחסים אמיתיים ופנטזיה. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, ג׳ באב תשס״ב, 12 ביולי 2002, עמ׳ 29.
  • דר, יעל. פח היד הקלה ומוקש ההורות. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 431 (ח׳ בסיוון תשס״א, 30 במאי 2001), עמ׳ 70.
  • שיר, סמדר. הנחיתות היא מעצם הנשיות : ראיון. ידיעות אחרונות, זמנים מודרניים, 31 בינואר 2001, עמ׳ 10, 15.
על ״סדומאל״
  • אלמוג, רות. שבוע של ספרים: איני – טעמה של נקמה. הארץ, תרבות וספרות, י״ג בטבת תשס״ב, 28 בדצמבר 2001, עמ׳ ב 14.
  • בלבן, אברהם.  אחריות האם : ״סדומאל״ מאת לאה איני.  בספרו: תשע אמהות ואמא : ייצוגי אימהות בסיפורת העברית החדשה (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, 2010), עמ׳ 100115.
  • מלצר, יורם. כשנוגעים באמת, מתקדמים. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, ו׳ בטבת תשס״ב, 21 בדצמבר 2001, עמ׳ 26.
  • מנהיים, נועה. רצח הורים. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, ו׳ בטבת תשס״ב, 21 בדצמבר 2001, עמ׳ 26–27.
  • נירגד, ליה. תליינית בידיים שקופות. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 468 (א׳ באדר תשס״ב, 13 בפברואר 2002), עמ׳ 6, 14.
  • עטון, אהרן. מול האם המגרשת, מול האב העוקד. עתון 77, גל׳ 266 (2002), עמ׳ 9.
  • שילון, אבי. סופר אמיתי הוא תולעת : ראיון. מעריב, תרבות-מעריב. 30 בנובמבר 2001, עמ׳ 8–9.
  • שירב, פנינה. כיסוי וגילוימכאן, כרך י׳ (ספטמבר 2010, תשע״א), עמ׳ 153–184 <המאמר מנסה להתחקות אחר סוד גילוי העריות ולאתר את עקבותיו או את אופני הסגרתו ביצירות פרי עטן של שלוש סופרות ישראליות: רות אלמוג בסיפורה ״מרתה תמתי עד נצח״, איריס לעאל בספרה ״אושר פתאומי״ ולאה איני בספרה ״סדומאל״>

על ״קוקו פטרוזיליה״

  • איני, לאה. הכוח, החולשה והפטרוזיליה (שיח יוצרים). מעגלי קריאה, חוב׳ 28 (2001), עמ׳ 85–88.
  • בלייר, אסנת. יחסים אמיתיים ופנטזיה. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, ג׳ באב תשס״ב, 12 ביולי 2002, עמ׳ 29.
  • יגיל, רן. פחות העלילה ויותר הלשון. מעריב, סגנון, 20 במארס 2002, עמ׳ 10.
על ״ענק, מלכה ואמן המשחקים״ על ״ורד הלבנון״ על ״סוסית״
  • איני, לאה.  לכתוב את הכאוס.  nrg מעריב <מקוון>, 11 ביוני 2012 <דברים שנאמרו בטקס השקת הרומן ״סוסית״ באוניברסיטת בן-גוריון, ב-3 באפריל 2012>
  • אביבי, יובל.  פגסוס.  Time Out תל אביב, גל׳ 486 (23 בפברואר עד 1 במארס 2012), עמ׳ 131.
  • כץ, ירין.  סוסית.  קורא בספרים <מקוון>, 23 ביוני 2013.*
  • לבנת, ענבר.  על החירות.  Time Out תל אביב, גל׳ 489 (15 עד 22 במארס 2012), עמ׳ 131.
  • ליבנה, יוני.  סיבוב פרסה.  ידיעות אחרונות, 7 לילות - ספרות, י״ז בשבט תשע״ב, 10 בפברואר 2012, עמ׳ 25.
  • מגר-טלמור, הלנה.  ביקורת על ״סוסית״. YouTube <מקוון>, 24 ביוני 2012 <ביקורת כפי ששודרה ברשת א׳ של קול ישראל בתוכניתה של אפרת שושני>
  • סתיו, שירה.  עלתה על הסוס.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 990 (כ״ב בשבט תשע״ב, 15 בפברואר 2012), עמ׳ 4.
  • רוזנטל, דוד.  ״סוסית״ של לאה איני - נסיון אמיץ שנופל בפח יומרנותו שלו.  וואלה! תרבות <מקוון>, 1 בפברואר 2012.
  • קופרבוים, רונה.  ניקוי אורוות.  ידיעות אחרונות, 7 לילות - ספרות, י׳ בשבט תשע״ב, 3 בפברואר 2012, עמ׳  20–21 <ראיון עם הסופרת על ספרה>
  • שווימר, יותם.  רוץ בן ״סוסית״ : לאה איני משעשעת.  Ynet ידיעות אחרונות <מקוון>, 19 בפברואר 2012.
על ״בת המקום״ על ״תשאלי״
על ״השמלה״
  • איזיקוביץ, גילי. הסיפור שלא תקרא. הארץ, גלריה שישי, י״ט באייר תשע״ט, 24 במאי 2019, עמ׳ 47–50 <שיחה עם הסופרת עם צאת ספרה לאור>
מבחר סיפורים מקוונים:

קישורים:
Wikidata – Q1810562 J9U – 987007297819405171 NLI – 000296849 LC – nr88007253 VIAF – 78783089
עודכן לאחרונה: 6 באוקטובר 2021

לראש הדף

 

 

ספרי המחברת

 

על יצירתה

 

קישורים

 

 

לראש הדף