עמוס
קינן (לוין) נולד בדרום תל-אביב ב-2 במאי 1927 להורים חילוניים בעלי השקפת
עולם סוציאליסטית. אביו היה יוצא גדוד העבודה, פועל בניין שנעשה פקיד לאחר
שנפצע בתאונה. עמוס התחנך בבית החינוך לילדי עובדים ובתנועת השומר הצעיר. ב-1946
פגש במשורר יונתן רטוש ונשבה בקסמה של התורה הכנענית. הוא עזב את הלימודים
אחרי סיום השביעית והחל לעבוד כפועל תעשייה. לאחר תקופה בלח"י, התגייס לצה"ל,
לחם במלחמת השחרור ונפצע. לאחר המלחמה החל בכתיבה עיתונאית בעיתון הארץ. באפריל
1950 יצא בנימין תמוז, אביו הרוחני של המדור 'עוזי ושות'' לחו"ל והטור נמסר
לידיו של עמוס קינן, שכתב בו עד סוף 1952. 'עוזי ושות'' הפך תחת עיטו של קינן
לטור הסאטירי המצליף הראשון בעיתונות העברית נגד הממסד (והממסד הדתי במיוחד).
ב-1953 חדל הטור להופיע עם מעצרו של עמוס קינן בחשד שהטיל פצצה לגן ביתו של
שר התחבורה הדתי צבי דוד פנקס, בעקבות התקנת תקנה בידי הממשלה להשבית את המכוניות
בשבת כדי לחסוך בדלק. קינן זוכה בבית המשפט המחוזי, אך כיוון שלא שיתף פעולה
עם חוקריו הוסיפה לרחף מעליו עננת חשד שפגעה בתדמיתו כבעל טור ביקורתי. בעקבות
המשפט הפסיק גרשום שוקן, מו"ל העיתון, את עבודתו של קינן ב'הארץ' והוא מצא
פרנסתו בכתיבת חוברות 'טרזן' תחת שם בדוי. קינן חש פגוע ומתוסכל מן הפרשה וגלה
מרצון לפאריס, שם שהה כתשע שנים. עם שובו ארצה, חזר ושב לכתיבה עיתונאית מצליחה.
בנוסף על עבודתו העיתונאית, עמוס קינן הוא סופר מצליח ועוסק גם בציור, איור
ספרים ופיסול. רעייתו של קינן, פרופ' נורית גרץ,
פירסמה ב-2008 ביוגרפיה שלו - על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס
קינן. לזוג שתי בנות: רונה ושלומציון. עמוס קינן נפטר לאחר מחלה קשה
בי"ד באב תשס"ט, 3 באוגוסט 2009.
[צילום: Ynet - ידיעות אחרונות]
[מקורות: גרנות¹,
גרנות²,
ויקיפדיה]
ציפר, בני [ב"צ].
"להיום, לידי מר פינקלשטיין".הארץ, תרבות וספרות,
כ"ד באב תשס"ט, 14 באוגוסט 2009, עמ' 1 <על קריקטורות נעלמות שצייר
עמוס קינן ל"הארץ" בשנות החמישים>
קינן, שלומציון. אבא. אבן דרך.
Time Out תל אביב, גל' 207 (19 עד 26
באוקטובר 2006), עמ' 24־29.
שקד, גרשון. רומאנטיקאים מאוכזבים וסיוטים גרוטסקיים. בתוך:
מחקרים בספרות ישראל : מוגשים לאברהם הולץ / בעריכת
צביה בן-יוסף גינור (ניו יורק בית המדרש לרבנים באמריקה, תשס"ג 2003), עמ' 239־285 <דיון ביצירתם של
בנימין תמוז, דוד שחר,
נסים אלוני ועמוס קינן>
רון, משה. עתיד עכשיו. סימן קריאה: רבעון מעורב לספרות, חוב' 19 (1986), עמ' 16־17.
שור, שמעון. הדרך לאין-חרוד: האם התעייפות ה"שמאל"
הישראלי מן הקיבוץ? : ההיבט הקיבוצי הנזנח בסקירות ובביקורות על
הדרך
לעין-חרוד לעמוס קינן. בתוך:
לספר את הקיבוץ : מחקר וביקורת
/ עורכים - שמעון שור ולאה הדומי (תל אביב : ספרית פועלים, 1990), עמ' 253־260.
על "ספר הסאטירות, 1948 ועד 1984 ולהיפך"
הנדלזלץ, מיכאל. סאטירה - נורא מצחיק. הארץ, 10 בינואר 1985, עמ' 10.
שקד, גרשון. נמר-הבית של ארץ-ישראל. הארץ,
תרבות וספרות, ח' באדר תשמ"ה, 1 במארס 1985, עמ' 18.
על "את והב בסופה"
ברתנא, אורציון. לא סופה אלא מגיפה. מעריב, ספרות, י"ב באייר תשמ"ח, 29 באפריל 1988, עמ' 2.
הגורני, אברהם. אתמולו של המחר. דבר,
י' בכסלו תש"ן, 8 בדצמבר 1989, עמ' 19 <חזר ונדפס בספרו
משא ועיון : מסות על לשון, חינוך
וספרות (תל אביב : אור עם, תשנ"ג 1992), עמ' 143־145>
על "הנה 7"
סערי, רמי. שיניים פגומות, כותנה פורחת.
הארץ, תרבות וספרות, 3 בנובמבר 1995
שפר, ספי. ואם אתם רוצים שירים, הנה.
הארץ, מוסף ספרים, גל' 166 (י"ב באייר תשנ"ו, 1 במאי 1996), עמ' 11,
14.
על "שושנת יריחו"
קניוק, יורם. ספר עם ריח. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, כ"ט בכסלו תשנ"ט, 18 בדצמבר 1998, עמ' 26.
על "קץ עידן הזוחלים"
ברונובסקי, יורם. עמוס קינן בין יב"י לזך. הארץ, תרבות וספרות, כ"א בתשרי תש"ס, 1 באוקטובר 1999, עמ' ב 14.
זך, נתן. עם עמוס קינן עם
השירים : הקדמה לספר שיריו 'קץ עידן הזוחלים'.
<חזר ונדפס בספרו השירה שמעבר למלים : תיאוריה וביקורת 1954־1973 (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ'
402־403>
לאור, יצחק. ראי עיתונות כי היינו בזבזנים עד מאוד. הארץ, מוסף ספרים, גל' 367 (א' באדר ב תש"ס, 8 במארס 2000), עמ' 15.
על "הבריחה אל הכלא"
מלצר, יורם. יש מה ללמוד ממנו. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, י"ט בחשוון תשס"ד, 14 בנובמבר 2003, עמ' 24.