חוה שפירא, סופרת עברית, נולדה
בט"ו בטבת תרל"ט, 10 בינואר 1879, בסלאוויטה שבאוקראינה למשפחת למדנים אמידה בעלת ייחוס חסידי. למרות שגדלה בסביבה מסורתית קיבלה חינוך יהודי וכללי עשיר, שלא כמקובל אז לגבי בנות, ואף נהנתה מתמיכת משפחתה בשאיפותיה הספרותיות. משנת 1899 זכתה לעידודו ולחסותו של הסופר ראובן בריינין, והיחסים האישיים הקרובים ביניהם נמשכו שנים רבות ואף התהדקו לאחר שנפרדה מבעלה ב-1903, אם כי בסופו של דבר הנחילו לה כאב ואכזבה. ב-1900 עברה לווארשה כדי להיכנס לחיים הספרותיים, ובדצמבר 1901 פורסם סיפורה הראשון, "השושנה", בשבועון "הדור" של דוד פרישמן. ב-1903 יצאה ללימודים גבוהים בווינה, וב-1906 עברה לברן שבשווייץ, שם הוכתרה ב-1910 בתואר דוקטור לפילוסופיה. כל אותן שנים המשיכה לכתוב סיפורים קצרים, וכינסה אותם ב-1909 בספר "קובץ ציורים" תחת שם-העט "אם כל חי". בהקדמה לספר הצהירה כי אחת ממטרותיה לקדם את מעמד הנשים בחברה בכלל ובספרות העברית במיוחד, וכי ראוי שעולמן של נשים יוצג באופן בלתי-אמצעי על-ידי נשים סופרות, הנעדרות עדיין מזירת הספרות העברית. הסיפורים עצמם מציגים, אכן, בעיקר נשים במצבי מצוקה ונחיתות ורובם כתובים ברוח של מחאה פמיניסטית. הם נוטים לריאליזם פסיכולוגי המתובל בסמלים פשוטים, כגון הצגת הנשים הסובלות בדמות שושנים נובלות או ציפורים קצוצות כנפיים. על אף החידוש הגדול שבעצם הופעת ספר סיפורים של אשה, זכה ספרה של שפירא לתגובות מעטות וצוננות. אולי משום כך חדלה בהדרגה לכתוב סיפורת, ועברה לכתיבה מסאית שנעשתה מאז ואילך לתחום הביטוי המרכזי שלה. מאמרה הראשון – ביקורת על רומן של הסופר הגרמני גרהרט האופטמן – הופיע ב-1913 בירחון "השילוח". לאחר תקופת נדודים קשה בשנות מלחמת העולם הראשונה עברה עם בנה ב-1919 לפראג, וקבעה בה את ביתה. מאז ואילך התמסרה לכתיבת רשימות ומסות שהתפרסמו בקביעות עד 1938 בכתבי-העת "העולם", "התורן" ו"הדואר". בין שתי מלחמות העולם בלטה כמבקרת-מסאית עברית כמעט יחידה. מאמריה עוסקים ביצירות וביוצרים מן הספרות העברית והכללית, במצבן של קהילות היהודים במרכז אירופה ובמזרחה, בסוגיות החינוך היהודי בגולה ובענייני התנועה הציונית. במקביל פרסמה מאמרים בגרמנית, בצ'כית וביידיש. מפעם לפעם התריעה במאמריה על היעדרן של נשים מן הספרות העברית ככותבות, כקוראות וכדמויות ספרותיות, וקראה למילויו של החֶסר הזה. ב-1938 פרסמה ספר מונוגרפי בעברית על תומס מסאריק, נשיא צ'כוסלובקיה, שהיה נערץ עליה. בסוף שנות השלושים ניסתה לשווא לכנס את מאמריה בספר. בין השנים 1900־1941
ניהלה יומן אישי ששרד בשלמותו, והוא רווי ביטויים של מצוקה, בדידות, עלבון
ותיסכול אישי וספרותי. בסוף 1941 גורשה מפראג למחנה טרזיינשטאדט, ונספתה שם
בכ"ג באדר א' תש"ג, 28 בפברואר 1943.
[כתב: אבנר הולצמן] [Originally
prepared for The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe]
[מקורות נוספים: קרסל,
ויקיפדיה, Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia]
ביבליוגרפיה
רחל יוקטן.חוה שפירא ("אם כל חי") – מן הסופרות הראשונות של הספרות העברית החדשה
<עבודת גמר לתואר שני, אוניברסיטת תל-אביב 1999> חוה שפירא. "קטעי יומן". גנזים : קובץ לתולדות הספרות העברית
בדורות האחרונים, כרך ב (1965), עמ' 37־60.
"To tread on new Ground" : selected Hebrew writings of Hava Shapiro / edited by Carole B. Balin and Wendy I. Zierler (Detroit : Wayne State University Press, 2014)
קרוזו, נעמי. מי היא חוה שפירא? ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, כ"ד באב תשמ"ו, 29 באוגוסט 1986, עמ' 20.
ריינר, אלחנן. אם כל חי. עת-מול: עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, גל' 190 (2006), עמ' 30־31 <על הסופרת הנשכחת חוה שפירא, שכינתה עצמה "אם כל חי", ועל המניפסט הפמניסטי שחיברה בראשית המאה שעברה>
Balin, Carole B. The female
experience in Hebrew literature : Hava Shapiro (1878-1943). In her:
To reveal our hearts : Jewish women writers in Tsarist Russia
/ Carole B. Balin (Cincinnati : Hebrew Union College Press, 2000),
pp. 51-83.
Balin, Carole B.Havvah Shapiro, 1878-1943.Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia
<online>
1 March 2009. Jewish Women's Archive.
חוה שפירא, סופרת עברית, נולדה
בט"ו בטבת תרל"ט, 10 בינואר 1879, בסלאוויטה שבאוקראינה למשפחת למדנים אמידה בעלת ייחוס חסידי. למרות שגדלה בסביבה מסורתית קיבלה חינוך יהודי וכללי עשיר, שלא כמקובל אז לגבי בנות, ואף נהנתה מתמיכת משפחתה בשאיפותיה הספרותיות. משנת 1899 זכתה לעידודו ולחסותו של הסופר ראובן בריינין, והיחסים האישיים הקרובים ביניהם נמשכו שנים רבות ואף התהדקו לאחר שנפרדה מבעלה ב-1903, אם כי בסופו של דבר הנחילו לה כאב ואכזבה. ב-1900 עברה לווארשה כדי להיכנס לחיים הספרותיים, ובדצמבר 1901 פורסם סיפורה הראשון, "השושנה", בשבועון "הדור" של דוד פרישמן. ב-1903 יצאה ללימודים גבוהים בווינה, וב-1906 עברה לברן שבשווייץ, שם הוכתרה ב-1910 בתואר דוקטור לפילוסופיה. כל אותן שנים המשיכה לכתוב סיפורים קצרים, וכינסה אותם ב-1909 בספר "קובץ ציורים" תחת שם-העט "אם כל חי". בהקדמה לספר הצהירה כי אחת ממטרותיה לקדם את מעמד הנשים בחברה בכלל ובספרות העברית במיוחד, וכי ראוי שעולמן של נשים יוצג באופן בלתי-אמצעי על-ידי נשים סופרות, הנעדרות עדיין מזירת הספרות העברית. הסיפורים עצמם מציגים, אכן, בעיקר נשים במצבי מצוקה ונחיתות ורובם כתובים ברוח של מחאה פמיניסטית. הם נוטים לריאליזם פסיכולוגי המתובל בסמלים פשוטים, כגון הצגת הנשים הסובלות בדמות שושנים נובלות או ציפורים קצוצות כנפיים. על אף החידוש הגדול שבעצם הופעת ספר סיפורים של אשה, זכה ספרה של שפירא לתגובות מעטות וצוננות. אולי משום כך חדלה בהדרגה לכתוב סיפורת, ועברה לכתיבה מסאית שנעשתה מאז ואילך לתחום הביטוי המרכזי שלה. מאמרה הראשון – ביקורת על רומן של הסופר הגרמני גרהרט האופטמן – הופיע ב-1913 בירחון "השילוח". לאחר תקופת נדודים קשה בשנות מלחמת העולם הראשונה עברה עם בנה ב-1919 לפראג, וקבעה בה את ביתה. מאז ואילך התמסרה לכתיבת רשימות ומסות שהתפרסמו בקביעות עד 1938 בכתבי-העת "העולם", "התורן" ו"הדואר". בין שתי מלחמות העולם בלטה כמבקרת-מסאית עברית כמעט יחידה. מאמריה עוסקים ביצירות וביוצרים מן הספרות העברית והכללית, במצבן של קהילות היהודים במרכז אירופה ובמזרחה, בסוגיות החינוך היהודי בגולה ובענייני התנועה הציונית. במקביל פרסמה מאמרים בגרמנית, בצ'כית וביידיש. מפעם לפעם התריעה במאמריה על היעדרן של נשים מן הספרות העברית ככותבות, כקוראות וכדמויות ספרותיות, וקראה למילויו של החֶסר הזה. ב-1938 פרסמה ספר מונוגרפי בעברית על תומס מסאריק, נשיא צ'כוסלובקיה, שהיה נערץ עליה. בסוף שנות השלושים ניסתה לשווא לכנס את מאמריה בספר. בין השנים 1900־1941
ניהלה יומן אישי ששרד בשלמותו, והוא רווי ביטויים של מצוקה, בדידות, עלבון
ותיסכול אישי וספרותי. בסוף 1941 גורשה מפראג למחנה טרזיינשטאדט, ונספתה שם
בכ"ג באדר א' תש"ג, 28 בפברואר 1943. 
